טיילור סוויפט. משוררת

קיץ 2020. העולם מתמודד עם בידוד וחוסר ודאות כתוצאה ממגפת הקורונה, וטיילור סוויפט, מי שהיתה ידועה עד לאותה העת בזכות להיטים כמו "Shake it off", מוציאה את האלבום "פולקלור" ובתוכו שיר בונוס, "The lakes". השיר נפתח בבקשה נואשת לברוח אל מחוז קאמבריה, מחוז האגמים האנגלי, כי "לשם כל המשוררים מגיעים כדי למות" (תרגום חופשי, כמו כלל התרגומים בכתבה). בשיר סוויפט מציגה את עצמה כמי שנמאס לה מהציניות, מהביקורת הקשה ומהמחיר האישי של התהילה. היא חולמת על מקום שבו תוכל לחיות בפשטות, ליצור, לאהוב ולהתקיים רחוק מהמבט הביקורתי של הקהל הנרחב מאוד שעוקב אחריה.

אותן פינות ערפיליות בצפון אנגליה, הסבירה סוויפט בראיון, שימשו בעבר מקלט עבור המשוררים הרומנטיים של תחילת המאה ה־19, שחיפשו לא רק השראה יצירתית אלא גם מחבוא מהעולם. ואכן, וורדסוורת' וקיטס גילו באזור האגמים מרחב שבו האמנות והחיים זרמו יחד בהרמוניה, רחוק מלחצי הציוויליזציה העירונית.

"זוהי התמה של 'פולקלור'", אמרה סוויפט באותו ראיון, "לנסות לברוח, להגן על שפיותך מפני העולם החיצון, בדיוק כפי שעשו אותם משוררים לפני מאות שנים".

צורה של בידור

בחיבור הזה, שסוויפט עשתה, היא מיקמה את עצמה בתוך אותה קבוצת משוררים. כמוהם, גם היא אמנית המחפשת מפלט מעולם שלא מבין אותה, וגם היא זקוקה למרחב בטוח ליצירה. השאיפה הפואטית הזו באה לידי ביטוי מפורש בשם האלבום הכפול שהוציאה אשתקד, "The Tortured Poets Department", מחלקת המשוררים המיוסרים. בשירי האלבום היא מתכתבת עם אותם משוררים קאנוניים, ובתוך אלה היא גם מבקשת מהקהל: תפסיקו לראות אותי כעוד זמרת פופ, ותתחילו להתייחס לשירים שלי - כשירה.

ואכן, בשנים האחרונות מבקרי המוזיקה נוטים להתייחס לשורות משיריה כשירה של ממש. יתרה מכך, הגדילו לעשות מוסדות אקדמיים מובילים כמו אוניברסיטאות הרווארד, ברקלי וניו יורק, שמציעים קורסים בפקולטה לספרות המתמקדים ביצירותיה. הגדיל לעשות פרופ' ג'ונתן בייט מאוניברסיטת וורוויק, מומחה לכתביו של שייקספיר, שבמאמר במגזין ה"סאנדיי טיימס" קבע: "היא לא סתם כוכבת פופ מעולה, טיילור סוויפט היא משוררת אמיתית".

https://www.youtube.com/watch?v=sdIaSdTNoLs

בהמשך המאמר הוא הקביל בינה לבין שייקספיר, הקבלה שעולה לא מעט, בוודאי כשמוזכר השיר 'Love Story', מלהיטיה הגדולים ומהשירים הראשונים שכתבה עוד כשהיתה נערה, ושמספר את סיפורם של רומיאו ויוליה מהפריזמה שלה. הסינגל הראשון מהאלבום הנוכחי שלה, אגב, שיוצא היום, הוא 'The Fate of Ophelia', רפרנס ברור ל'המלט' השייקספירי ולאותה אשת אצולה שאמורה היתה להינשא להמלט, שנטרפה עליה דעתה עד למוות הבלתי נמנע.

גלעד מאירי: "מכונת הכתיבה שהיא כותבת עליה מייד מחזירה אותנו למשורר של פעם, כמו כדי לומר 'פעם באמת היו משוררים, והיום כבר אין כאלה'. אבל משם היא עוברת לחנפנות לקהל: 'מי לעזאזל עוד משתמש במכונה?'"

"בקורס אנחנו חוקרים את הטענה של סוויפט לאיכות ספרותית דרך שלל תכסיסים ספרותיים, למשל אינטרטקסטואליות", אומרת בראיון זום מקיילה דבלין, מרצה לספרות באוניברסיטת מיזורי שבארה"ב, בקורס שעוסק באמצעים הספרותיים בשירתה של סוויפט. "אנחנו מדברים, למשל, על איך חלק מהדימויים והנושאים במוזיקה שלה מתקשרים לתמות מהספרות הקלאסית".

וזה גימיק, או שאת מרגישה שיש כאן ממש?

"זה לא גימיק. להכניס את הטקסטים של סוויפט לתוכנית הלימודים בספרות אנגלית זה דבר מעניין, בטח עכשיו. במשך שנים היתה הסכמה על קאנון מאוד ספציפי, יצירות ספציפיות שנלמדו באקדמיה, שהם הטקסטים שנחשבו 'ספרותיים'. אבל כיום יש יותר פתיחות של האקדמיה לבוא ולשאול שאלות קשות, כמו 'רגע, למה אנחנו רואים את הטקסטים האלה כספרותיים יותר מטקסטים אחרים?', וכאן נכנסים הטקסטים של סוויפט".

את יכולה לתת דוגמה?

"סוויפט ידועה בשימוש שלה באמצעים ספרותיים כמו אינטרטקסטואליות, כלומר התייחסות מפורשת או ברמיזה ליצירות אחרות. באלבום 'Reputation', למשל, יש כמה התייחסויות ל'גטסבי הגדול'. בשיר 'This Is Why We Can't Have Nice Things' היא מדברת באופן מפורש על החיים המפוארים של החברה הגבוהה, כמו אלה שמתוארים בספר - וגם על הדרך שבה הם קורסים. לקרוא את הטקסטים שלה דרך הפריזמה הזו זה תרגיל מעניין בהבנת הספרות ואיך היא פועלת. דוגמה נוספת שחקרנו היתה בשיר 'Invisible String', שמדבר על החיבור בין בני זוג דרך חוט הגורל שקושר אותם יחד, שבין השאר מוזכר גם ב'ג'יין אייר'. שם יש דיאלוג מעניין שבו ג'יין אומרת לרוצ'סטר ששניהם מחוברים בחוט.

סיגל נאור: "בשיר טוב, מאחורי עולם האסוציאציות יש עולם קונקרטי של תמונות, של מראות. גם כשהוא מפשיט את עצמו מהקונקרטי, הקונקרטי נשאר ברקע. ספינות טובעות וכל שאר הדברים שיש בשיר 'This Love' - אלה סתם מילים"

"דבר נוסף שסוויפט אוהבת לעשות הוא לפרק נושא דרך מגוון דימויים באותו האלבום, שיכול להיחשב כאלבום קונספט. בשיר 'Down Bad' מהאלבום האחרון שלה, שעוסק בפרידה, היא מדמה את הפרידה לגבר שהעיף אותה לשמיים ועשה עליה ניסויים, ועכשיו היא בכדור הארץ בחזרה. כלומר, היא חוותה 'עולם אחר' ואז חזרה לעולם הרגיל. מול זה, בשיר 'So Long, London' היא מציבה דימוי אחר, שכמו לקוח מ'אנקת גבהים' ושמדבר על תחושת הרדיפה הגותית הזו, שקורית אחרי פרידה".

הסגנון של סוויפט הוא וידויי, ובשירים היא חושפת לא מעט מחייה. הקורס שלך מחבר בינה לבין סילביה פלאת על הבסיס הזה.

"נכון, קראנו בשיעור את השיר 'ליידי לזרוס' מאת סילביה פלאת, שבו היא כותבת בכנות ובאופן חשוף על הקשיים שנובעים ממחלת הנפש שסבלה ממנה. היא מתארת איך היא מוחזרת לחיים אחרי שניסתה לסיים את חייה ואת הדמעות של אותם אנשים שמקיפים אותה, שאומרים 'הו, זה נס'. מצד שני, היא מותחת ביקורת על ההסתכלות החברתית הזו, שרואה אותה באותו רגע טרגי, כי מבחינתם המצב שלה הוא סוג של בידור. יש שורה בשיר שבה היא מדברת על הקהל שלה כ'קהל לועסי הבוטנים', כמו בקרקס. כך הם צורכים את האמנות שלה, שמגיעה ישירות מכאב, והמהלך הזה דומה למה שקורה בשיר של סוויפט '?How Did It End'".

בשיר סוויפט פותחת בשורה דרמטית, שנעה בין קינה לחקירה טכנית של נסיבות מות הקשר. "התכנסנו כאן כדי לבצע את הנתיחה שלאחר המוות", היא שרה, ובהמשך מדברת על המבטים של הסביבה בתגובה לפרידה שעברה מג'ו אלווין, אחרי שש שנות זוגיות. "דרך הקשר שבין השירים הללו", אומרת דבלין, "ניתחנו את האופן שבו אמנים מעבדים את הכאב באמצעות אמנות, ואת הקהל, אם זה שבסביבה הקרובה ואם הקהל הרחב, שרואה בכל זה עוד צורה של בידור".

אוכלים בכפית

"אצל סוויפט, ובכלל אצל זמרים פופולריים, התקשורתיות היא ערך עליון", אומר ד"ר גלעד מאירי - משורר, סופר, מבקר שירה ומייסד הוצאת הספרים "מקום לשירה". "באמנויות זה חשוב ומשמעותי, אבל לפני כל אלה אצל משוררים יהיה ניסיון להגיד את הדבר המדויק ביותר, וגם לא להאכיל בכפית".

מה זה אומר להאכיל בכפית?

"להגיד את הדברים אחד לאחד, אמירות כמו 'כואב לי, רע לי'. המשורר ימצא את אמצעי האפיון העקיף כדי להגיד את זה. כשאתה מדבר במונחים של אחד לאחד - למשל, 'אתה לא אוהב אותי' - אתה בעצם מדבר בשפה של הקולקטיב. זו לא השפה האישית, כי בחוויה האישית שלך האמירה תהיה חד־פעמית".

ובמקרה של סוויפט היא מאכילה בכפית?

"לסוויפט יש את השירים הווידויים, שבהם היא מספרת על מה שקורה לה בחיים. אבל איפה זה ואיפה השירה הווידויית של סילביה פלאת או של בוקובסקי, שהולכים למקומות חשופים בהרבה, שהם גם הרבה יותר כואבים ובוטים. ג'ים מוריסון מתעסק באפלה, בדברים קשים, מאוד לא מסחריים. כשאתה מתחיל באמת, כשאתה רוצה לבטא את עצמך כמשורר, היחס המקצועי הטוטאלי מביא אותך למצב שאתה מתמודד עם דברים לא נוחים. אבל היא לא באמת מעיזה לחקור אותם מקומות".

https://www.youtube.com/watch?v=q3zqJs7JUCQ

כאן מאירי נותן לדוגמה את השיר "Champagne Problems", ובו שורות פיוטיות כמו "מגע הזהב שלך, על דלת השברולט / נובמבר הגיע ואיתו השלכת / המעונות האלה היו פעם בית משוגעים / צחקתי, 'טוב, הם נבנו בשבילי'".

"השם עצמו, 'Champagne Problems', הוא מטאפורה מעניינת", מאירי מסביר, "זה שם משוכלל יותר, ומזכיר לי דברים שאני קורא להם 'פופואטיקה', מונח שלי שמתאר את מה שקרה כשהשירה התחילה לאמץ את התרבות הפופולרית. אחד מהדברים הללו הוא חשיבה פרסומית. פתאום התחלנו לראות בשירים מין שורות מחץ שיכולות להפוך בקלות לכותרת, כמו 'אני חיה במהירות הביוגרפיה' של יונה וולך. אלה שורות שכשקוראים אותן מרגישים שהן יכולות למכור את המוצר מצוין. כך נוצר הפיוז'ן בעידן שבו השירה והאנטי־שירה עובדים ביחד, כלומר השירי והפזמוני או השירי והפופולרי".

דבר נוסף שמאירי מצביע עליו הוא היכולת של סוויפט להיכנס לעמדה של האחר, של הנפגע. "זה יוצר אמינות ותחושה שהיא לא עסוקה רק בעצמה, ואז גם מאפשר תחכום. תנסי לחשוב כמה שירים את מכירה שמדברים על הפוגע. כאן זה בא ממקום אחר, של אמפתיה, וזה שכלול, כי זה יוצר אינטימיות שהיא מאוד אמינה".

מצד שני, הוא מותח ביקורת על שורות אחרות בשיר, כמו: "עזבתי באמצע הריקוד / השארתי אותך עומד, אבוד / מובס על המדרגות / בעיות של שמפניה / הטבעת מאמא בכיס המכנס / התמונה שלי עוד בארנק, לא כובס".

"השורות האלה הן כבר רגע הוליוודי מעולמות הקיטש", אומר מאירי, "זאת הגזמה, ובמקום שבו היוצר מתחיל להגזים הוא מאבד אותי. יש פה אובר־סנטימנטליות ופחות שירה. כשהטקסט מוגזם את תרגישי שאין לך מקום בתוכו, שיש מקום רק לדוברת. אז למרות שהדוברת משוכללת, היא עדיין מתחנפת לשומעים. השורה 'אף אחד לא חוגג', בהמשך השיר, היא כבר לא שורה משוכללת, אלא כזאת שמסבירה את הסיטואציה.

https://www.youtube.com/watch?v=wMpqCRF7TKg

"יכול להיות שסוויפט מרגישה שהיא צריכה להסביר את השירים לקהל שאולי מבין אותם פחות, ולכן גם רואים חזרות של נרטיבים בתוך השיר עצמו, כלומר אותה אמירה חוזרת על עצמה בניסוחים אחרים, אבל אז היא לא סומכת על המאזין שיבין בעצמו, וברגע שזה קורה זו כבר לא שירה. בשירה לא נותנים לקורא את הפרשנות והדימוי אחד לאחד, אלא משאירים עבורו משהו, שיהיה מתח פרשנויות רחב יותר. כאן יש אנטי־פרשנות. מכיוון שמדובר בשיר צריך לקלוט את זה מהר כדי לעבור הלאה".

מאירי נותן דוגמה נוספת מהשיר "The Tortured Poets Department", שבו סוויפט מתחילה בשורות "השארת את מכונת הכתיבה שלך אצלי בדירה / היישר מהמחלקה למשוררים המיוסרים / יש לי המון מחשבות שלעולם לא אגיד / כמו 'מי לעזאזל עוד משתמש במכונה?' / אבל אתה על מצב חבלה עצמית / מפזר נעצים במורד הכבישים".

"שתי השורות הראשונות הן סוג של קלישאה", אומר מאירי. "מכונת הכתיבה מייד מחזירה אותנו למשורר של פעם, כמו כדי לומר 'פעם באמת היו משוררים, והיום כבר אין כאלה'. ומשם היא עוברת לחנפנות לקהל: 'מי לעזאזל עוד משתמש במכונה?'. בהמשך מגיעה שורה שפשוט אומרת את הדברים בלי שום מרחב פרשני - 'אתה על מצב חבלה עצמית'. יותר מזה, היא לא מסיימת את המהלך השירי שהתחילה בשורות הראשונות, שהן יותר טובות. זה קורה בהרבה שירים שלה - יש שורות כוח, אבל רק חצאי מהלכים של שירה. ואז זה נמשך בהסבר נוסף על הנעצים במורד הכביש. כבר הבנתי שהבן אדם שהיא מספרת עליו מג'נון, בואי תני לי איזו חוויה מיוחדת, חד־פעמית. אבל נראה שהיא מעולם לא היתה שם, אז היא לא יודעת. ואז מה שנשאר הוא רק הדימוי של מה זה אומר להיות משורר מיוסר, ומשם השיר כבר הופך לגמרי לפזמון".

אלמנטים של מוות

"כשג'וני מיטשל שרה 'Blue', היא לוקחת את הצבע הכחול ומפתחת סביבו מטאפוריקה שלמה שמחזיקה שיר", אומרת לי ממן, משוררת ומרצה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. "דוגמה טובה נוספת אפשר למצוא בשיר 'Mistake' של פיונה אפל, שבו היא אומרת, 'I have developed quite a taste for a well made mistake'. באנגלית well made נשמע well done, והמילה mistake מזכירה סטייק. נוצר כאן עושר משמעות, הסטייק המדמם, כמו הטעות שפגעה בדוברת. נוסף על כך, היא משתמשת באירוניה כשהיא אומרת 'אני שוב אדפוק הכל ואעשה אותה טעות, כי בזה אני מתמחה'. אלה טקסטים של שירים פופולריים שאפשר לראות בהם גם שירה".

"קשה מאוד להגדיר מה זה שיר", אומרת ד"ר סיגל נאור, מבקרת וחוקרת ספרות. "אפשר להגיד שבשירה יש מטאפורות ודימויים, איזושהי מוזיקליות, ושהיא כתובה בשורות קצרות. כל הדברים האלה נכונים, אבל הם גם מאוד טכניים. יכול להיות מצב של שיר יפה אבל נטול מטאפורות לחלוטין, או שהמוזיקליות שלו מאוד מעודנת.

"שיר טוב גם יכול להיראות נונסנסי לחלוטין. למשל 'אני שומע משהו נופל' של נתן זך. בקריאה ראשונה את לא מבינה מה הקשר בין החלקים, אבל את מרגישה שיש שם משמעות שתתגלה. ככל שאת מתקדמת בקריאות נוספות, כך את מצליחה לתפוס משהו מתוך השיר הזה, והוא פועל עלייך באופן רגשי. זה מאוד חסר בשירים של סוויפט, שחלקם פשוט נונסנסיים בלי משמעות נוספת תחתם".

נאור נותנת את השיר "This love" כדוגמה, שיר שסוויפט עצמה אמרה בראיון שנכתב כפואמה לפני שהלחינה אותו. "השיר מתחיל בתמונה: 'מים כחולים צלולים'", מתארת נאור, "ונמשך עם 'הגאות עלתה והביאה אותך איתה'. כלומר, המים הכחולים הצלולים הם כנראה מים של ים, והגאות עלתה והביאה אותך, ועכשיו אתה פה. משם היא שרה, 'ויכולתי להמשיך עוד ועוד ועוד', אבל להמשיך מה? מה זה? זה תלוש, זה קופץ. אין פה שום מהלך.

"ופתאום 'השמיים הפכו כהים / והזרמים אותך החוצה סוחפים', לאן החוצה? אין לי מושג מי זה האיש הזה, אני לא יודעת מה הוא עושה פה. ומשם זה גולש לפזמון, 'האהבה הזו טובה / האהבה הזו רעה / האהבה הזו חזרה מהמתים והיא חיה". מאיזה מתים? על מה מדובר? היא תיארה רגע לפני גאות שעלתה והיעלמות של בחור. מי מת פה? בשיר טוב את מרגישה שיש מאחורי עולם האסוציאציות עולם קונקרטי של תמונות, של מראות. גם כשהוא מפשיט את עצמו מהקונקרטי, הקונקרטי נשאר ברקע. ספינות טובעות וכל שאר הדברים שיש כאן בשיר - אלה סתם מילים. כל זה לא יוצר מהלך רגשי שגורם לך להרגיש משהו".

https://www.youtube.com/watch?v=zzRQT5lkl4U

נאור חוזרת לשירו של נתן זך: "אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ. / שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם. / גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם. / אָדָם הוּא רַק אָדָם, / הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים. / אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר, / לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו. / מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר / קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ / לְלֹא קשִׁי נִכָּר. / אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר / מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם: / שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם".

"יש כאן מילים שמצטברות לתחושת מצוקה אצל הקוראים, ואז את מבינה שאין לך מושג מול מה את עומדת, אבל זה משהו שקשור במוות", נאור מסבירה. "המילה נופל, הרופא שמסביר למשפחה, מי שאינו גר בעמק גר בהר - זו מטאפורה שמייד בתוך הקונסטלציה הזאת מתחברת ל'מי שלא חי מת'. לאט־לאט את מתחילה לצרף את התמונות השבורות האלה לתמונה אחת שלמה, ואז מבינים שזך מדבר על התמודדות ראשונה עם מוות, כי יש פה נער שעומד ושואל 'אבל מדוע?'.

אלון ארד: "הרבה אמצעים ספרותיים נמצאים בשירים שלה בשימוש לא רע - מטאפורות שחלקן שחוקות וחלקן לא, חריזה לא מובנת מאליה, חזרתיות שלא נובעת רק מצורכי פזמון. היא טובה מאוד בעיצוב אסתטי של חוויה, של רגש, של סיטואציה"

"המטרה של זך היא לא רק לדבר על מוות, אלא שגם תרגישי אותו, תעמדי בעצמך מול התחושה הזאת שאת לא מבינה כלום - שזו בדיוק התחושה של עמידה מול המוות. לאורך השנים קראתי את השיר לא מעט ודיברתי עליו, אבל רק כשאבא שלי נפטר הבנתי אותו באמת. הבנתי שמוות הוא לא איזה רעיון מטאפיזי, אלא משהו מאוד ממשי, שכשאת עומדת לידו את מרגישה שאת מאבדת את כל הכלים שלך להבין משהו על החיים. גם אצל סוויפט יש הרבה אלמנטים שקשורים למוות, אבל את לא מרגישה שאת לומדת שם משהו חדש".

שירת חובבים

"אנחנו חיים כיום במה שאני קורא לו מהפכת החובבים בשירה", אומר מאירי, "מי שיש להם הזדמנות ללמוד לכתוב בסדנאות כתיבה יוצרת, לפרסם באינטרנט ולהגדיר את עצמם כמשוררים. הם אפילו יכולים ללקט את השירים ולהוציא אותם בספרים. היום יש לנו הרבה כאלה שחושבים שהם משוררים, אבל בעצם מוציאים שירה בוסרית או לא בשלה. מעולם הקורא העברי, והקורא בכלל, לא נחשפו לכמות כזו גדולה של שירה. ואז הסטנדרטים של מה זה שיר או לא שיר הם לא ברורים. זה שלב נורא חשוב - הטווח בין החובבים לבין המשוררים המקצועיים יוצר קהילה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר דיאלוג, הרבה יותר אופציות. אני לא יודע לאן זה עוד יוביל".

https://www.youtube.com/watch?v=RQMz4JDbtmI

"אני לא אגיד על טקסט שמישהו מציג לי כשיר - שהוא לא שיר", אומר אלון ארד, משורר ועורך השירה של הוצאת "קתרזיס". "אבל אם אתה מציג לי טקסט כשיר, או מגדיר את עצמך כמשורר, אני אמדוד את הטקסט בהתאם למה שאני מחפש בשירה. כשטיילור סוויפט אומרת 'אני משוררת' היא בעצם מבקשת להכפיף את עצמה למה שהוא ההגדרה האישית שלי למה אני אוהב בשירה, שזה ארגז כלים של שימוש בכלים ספרותיים, שכבות של משמעות, סימני שאלה בין השורות, חוויה אסתטית.

"אין ספק שמדובר בכותבת מיומנת. הרבה אמצעים ספרותיים נמצאים בשירים שלה בשימוש לא רע - מטאפורות שחלקן שחוקות וחלקן לא, חריזה לא מובנת מאליה, חזרתיות שלא נובעת רק מצורכי פזמון. היא טובה מאוד בעיצוב אסתטי של חוויה, של רגש, של סיטואציה בחייה. היא הרבה יותר מיומנת בשליטה בכלים מהרבה משוררות ומשוררים שפועלים כיום בשדה השירה. אני מסתכל על שירה כמלאכה במובן מסוים - אמנות שמבוססת על מלאכה. יש הרבה אנשים שכותבים כיום שירה ולא שולטים במלאכה, אבל סוויפט כן שולטת בה".

אז זו שירה?

"מה שלי חסר, וזה מה שאני מחפש בשירה טובה, הוא משהו שמעבר לעיצוב אסתטי של מציאות או רגש. בשירים של סוויפט יש פחות רבדים סמויים, פחות סימני שאלה שעולים בקריאה על היבטים אוניברסליים יותר - מה זה אומר חיים על פני האדמה, למשל. השירה שלה לא משאירה רבדים של שפה מסוג 'כשהיא אומרת את זה היא בעצם מתכוונת למשהו אחר'. זה משהו שאני מאוד מחפש בשירה - סימני השאלה, המקומות הריקים שבהם אני יכול להיכנס ולהתכתב עם המשורר או המשוררת. משוררת גדולה יכולה לא להשתמש בשום אמצעי ספרותי כמעט, אבל לעשות את זה במודע ושזה ישרת את השיר. טיילור סוויפט שולטת במלאכה אבל היא לא מעמיקה, ולכן פחות מעניינת".

"מערכת היחסים בין משורר לבין קהלו היא בדרך כלל דרך משהו מודפס שאתה לוקח וקורא בשקט, אתה לעצמך", מוסיף מאירי. "ברגע שאתה עושה מעשה ואוסף את כל השירים, יושב עם עורך, יוצר סדר ועושה איזשהו איזון של קומפוזיציה בין השירים, בין שמדובר בנושאים שונים שהשירים עוסקים בהם ובין שמדובר בספר קונספט, אתה מקבל החלטות מורכבות, אבל זו הדרך לנתק את השירים מההקשר המוזיקלי. אצל סוויפט יש משהו בפיוז'ן שבין הפזמון למוזיקה ולקול שלה, והעיבוד וההפקה וכולי, ובכלל גם מי שהיא, שגורם לזה שאתה מתקשה לקרוא את השירים במנותק. כשג'ים מוריסון הוציא את שני ספרי השירה שלו אפשר היה לקרוא את שיריו בלי לשמוע אותם, זה משהו אחר לגמרי וזו שירה צרופה - טובה או לא טובה, זה לא משנה. כאן, אם אקח את השירים של סוויפט ואשים אותם בספר שירה, זה יהיה אולי נחמד לקרוא, אבל זו שירת חובבים".