מפלצת־תפלצת | סיפור ילדים קצר מאת נתי בית

לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה קטנה ורחוקה, כולם רבו עם כולם, כולם שנאו את כולם.

היו רבים על כל דבר
ונדחפים בלי תור,
צופרים בכביש בלי סבלנות
עוברים בלי לעזור.

ועוד באותה ממלכה חיה מפלצת איומה ונוראה. בהתחלה היא דווקא היתה גורת מפלצות קטנה וחמודה. אנשים נלחמו אז בשבט המפלצות שהיו מטרידות את העם, גונבות גידולי שדה, עופות, צאן ובקר ואף מאיימות על שלומם של התושבים, ובסוף גירשו אותן מהממלכה. כשמצאו את המפלצת הקטנה מתחבאת במאורה רועדת ותשושה - חסו עליה. הם השאירו אותה לחיות בשמורת טבע מוקפת גדר גבוהה, ואף השקו אותה בחלב ונתנו לה שם שנראה להם חינני ומצחיק:

מפלצת־תפלצת.

"אני רעבה", אמרה מפלצת־תפלצת את המילים הראשונות שלה.

ואז ביקשה־לחשה בקול חלוש:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
אני רעבה,
תעשו לי טובה:
תנו לי לאכול -
אני צריכה לגדול!"

אז הביאו לה כמה כיכרות לחם סולת.

מפלצת־תפלצת בלעה את הכיכרות, קצת גדלה והעור הרך שלה התחיל להתקשות לשריון.
ובינתיים התושבים המשיכו לשנוא איש את רעהו:

אדם שהוזמן בטעות למסיבה, אמרו לו:

"לך מפה, אתה לא רצוי פה!"

והוא גורש בבושת פנים.

למחרת המפלצת רטנה:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי לחם סולת,
זה לא מספיק בכלל,
הבו לי תרנגולת
אני אותה אוכל!"

אנשים ריחמו עליה והביאו לה תרנגולת.

מפלצת־תפלצת בלעה את התרנגולת המסכנה, גדלה עוד והצמיחה מקור חד וכרבולת קשוחה על גבה.

ובינתיים בממלכה נמשכו הניצול והסחיטה:

"אתה חייב לי אלף שקל. אם לא תחזיר לי היום - מחר תהיה חייב אלפיים!"
למחרת המפלצת ייללה:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי תרנגולת,
זה לא מספיק בכלל,
הבו לי אווזים
אני אותם אוכל!"

אנשים ריחמו עליה, תפסו שני אווזים והביאו לה. מפלצת־תפלצת בלעה את האווזים, המשיכה לגדול והצמיחה לה כנפיים וזנב.

ובינתיים בממלכה המשיכו סכסוכים קולניים:

"העשירים צריכים לשלם יותר מיסים, ובכלל לחלוק בעושרם עם העניים!"

"לא, העניים - עניים כי הם בטלנים, אם היו עובדים כמו שצריך, היו הופכים לעשירים בעצמם!"

למחרת המפלצת ייבבה:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי אווזים,
זה לא מספיק בכלל,
הבו לי שתי עיזים
אני אותן אוכל!"

אנשים שוב ריחמו עליה והביאו לה שתי עיזים. מפלצת־תפלצת בלעה אותן, גדלה מאוד והצמיחה קרניים חדות על ראשה.

ובינתיים בממלכה נמשכה אפליה:

"אסור לך להיכנס לפה, הכניסה רק לחברי המועדון!"

"טוב, אז אני רוצה להיות לחבר מועדון!"

"אתה לא יכול להיות חבר מועדון, זה מועדון סגור רק לאנשים שווים".

למחרת המפלצת נהמה:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי שתי עיזים,
זה לא מספיק בכלל
הבו לי שני דובים
אני אותם אוכל!"

אנשים השתוממו מהתיאבון של המפלצת, אבל ריחמו עליה שוב, צדו שני דובים והביאו לה. מפלצת־תפלצת בלעה גם אותם בשלמותם, גדלה מאוד־מאוד, הצמיחה לה שיניים חדות, ניבים משוננים וגם טפרים מושחזים על אצבעותיה.

O O O

ובינתיים בממלכה המשיכו בזלזול ובהתנשאות:

"אני חושב..." התחיל אדם אחד לדבר.

"אתה בור ועם הארץ, דעתך לא מעניינת אותנו", קטעו אותו בגסות.

למחרת המפלצת שאגה:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי שני דובים,
זה לא מספיק בכלל
הבו לי ילדים
אני אותם אוכל!"

אנשים נדהמו למשמע דבריה. אבל גם זאת היתה עוד סיבה לריב. היו שאמרו:

"יש להרוג את המפלצת החצופה!"

אחרים אמרו:

"היא בכל זאת יצור חי, צריך לרחם עליה, להציע לה משהו אחר, חלופי, ולפייס אותה".

ובזמן שאנשים התווכחו מה לעשות, המפלצת, שבינתיים גדלה מאוד ונהייתה עצומת ממדים, קמה על רגליה האחוריות ורעמה בקול אימתני:

"אני מפלצת,
מפלצת־תפלצת.
בלעתי לחם סולת,
בלעתי תרנגולת,
בלעתי אווזים,
בלעתי שתי עיזים,
בלעתי שני דובים,
עכשיו אני חייבת
י ל ד י י י י י י י י י י ם!"

ואז היא אצה־רצה במלוא כוחה העצום, קפצה והתעופפה מעל לגדר, שברה אותה בזנבה הכבד ונחתה בתחומי הממלכה.

אנשים נבהלו לְמַרְאֶהָ המבעית, מי התחיל לברוח ולהסתתר, מי ניסה להילחם בה, מי ניסה להציל אחרים. אבל המפלצת היתה מאוד גדולה ויותר מדי חזקה ומאוד־מאוד מהירה.

היא השיגה גם ילדים וגם מבוגרים, תפסה אותם ובלעה, ובלעה, ובלעה. זה היה מפחיד מאוד למי שנתפס ולמי שראה. הגיעו עוד ועוד אנשים ונלחמו בה ולבסוף הצליחו להבריח אותה בחזרה לתחומי שמורת הטבע. מפלצת־תפלצת, שסוף־סוף שבעה, הלכה לה לישון.

O O O

בבטן הענקית של המפלצת היה חשוך מאוד ומחניק. מזל שלילדה אחת היה שרביט קסמים. היא לחשה לחש קסמים והדליקה אור בקצהו.

עכשיו כולם יכלו לראות שכל מי שנבלע נשאר בחיים, אפילו החיות שהמפלצת בלעה לפני כן. מי בכה, מי רעד, מי חיפש איך לצאת. הדובים היו כל כך מבוהלים שישבו בשקט צמודים זה לזה ולא השמיעו הגה.

"מה עושים עכשיו? איך נצא מפה?" - שאלו אנשים זה את זה. הפעם הם לא רבו, אלא חיבקו זה את זה וניסו לנחם.

באותו זמן האנשים בחוץ, אלה ששרדו את המתקפה של המפלצת, היו הלומים ומפוחדים, אבל הם אזרו כוחות והתחילו להתייעץ זה עם זה ולהתארגן. כבר לא היה טעם למריבות. כולם הבינו שיש להם אויב משותף, אויב חזק ואכזרי.

מה שעשה את המצב עוד יותר קשה - העובדה ששבט המפלצות שגורש התחיל להתקרב לגבולות הממלכה ולהקיף אותה. המפלצות נהמו ושאגו ורעמו ואיימו לפרוץ פנימה.

ואז נרקמה תוכנית הפעולה. חלק מהאנשים נשלחו לשמור על הגבולות מפני המפלצות המאיימות. חלק אחר נערכו למבצע חילוץ.

לפתע, בחדר המלחמה שבו תכננו את הפעולה, הופיעה סבתא אחת. היא הכריזה:

"יש לי רעיון. המפלצת תתעורר עוד מעט ושוב תהיה רעבה. אני הכנתי ואביא לה כל מיני מטעמים ואאכיל אותה. בזמן הזה תוכלו להתקרב אליה ולתקוף אותה בלי שהיא תרגיש".

הרעיון התקבל פה אחד והתוכנית יצאה לפועל.

הסבתא האמיצה חצתה את הגדר כשהיא נוהגת בטנדר - האוטו הגדול שלה - עמוס במאכלים חמים וטעימים, והתקרבה למפלצת. הריחות המפתים העירו את תפלצת. היא עדיין היתה שבעה, אבל שָמחה להפתעה והתחילה לבלוע את האוכל, והסבתא דיברה איתה כל הזמן הזה והגישה לה עוד ועוד מעדנים ומשקאות מתוקים.

בינתיים אנשים חמושים הקיפו את המפלצת ובבת־אחת התנפלו עליה. הם היו רבּים ומאוחדים, פעלו כאיש אחד והודות לכך הצליחו לקשור אותה עד שלא יכלה לזוז.

תפלצת רעמה ושאגה ונהמה וייבבה וייללה ורטנה, ולבסוף ביקשה־לחשה בקול חלוש:

"חוסו עלי, רחמו עלי! אני לא אשמה, זה הטבע שלי, התיאבון שלי!"

"פתחי את הפה!" פקדה עליה הסבתא.

תפלצת פערה את פיה, ולמרבה התדהמה התחילו לצאת משם בריאים ושלמים אנשים וחיות שהיא בלעה. אחרונה חביבה יצאה הילדה עם שרביט הקסמים, שהעלתה אור לכל הלכודים בבטן המפלצת וכך נסכה בהם תקווה. כולם חזרו למשפחות שלהם והתחבקו ובכו מרוב אושר.

את מפלצת־תפלצת זרקו אל מעבר לגבולות הממלכה והיא הצטרפה לשאר המפלצות השוכנות שם.
"אנחנו חייבים לחיות בשלום זה עם זה" - החליטו אזרחי הממלכה, "כולנו ערבים זה לזה". וכך היה.

O O O

אבל זה לא נמשך הרבה זמן.

"אתה לא יכול לחיות ביישוב שלנו, צבע העור שלך שונה".

"אסור לָךְ להיכנס, כאן זה לגברים בלבד".

"אנחנו לא יכולים לקבל אותך לעבודה בחברה שלנו, יש לך מבטא זר ומוזר".

"סליחה, כיסא הגלגלים שלך לא ייכנס לדלת שלנו".

"למה מה, מי אתה בכלל שתגיד לנו מה לעשות?!"

והמפלצות מעבר לגבולות שמעו כל מילה.