זו הפעם הראשונה שהיא מארחת בצימר, וכבר מהבוקר הרצון שלה שהכל יהיה מושלם היה כמו חיה קטנה ונרגשת שמנסה לשבת בשקט.
האורחים הראשונים הם ההורים שלה. הם הגיעו בצהריים, גוררים את המזוודה הירוקה המוכרת על העפר בחצר. עד עכשיו הם לא ביקרו אותה כאן, בצפון הרחוק, במקום שלהקמתו נתנו לה סכום נאה, ולפני שהם באו היא מתחה שוב את המצעים החדשים, יישרה את תמונת השקיעה שמול המיטה הזוגית והכניסה בקבוק מיץ תפוחים מקומי למקרר, שהיה ישן אבל העציץ שעליו הסתיר לגמרי את כתמי הגיל שלו.
עכשיו ההורים שלה יושבים שם, בצימר שבקצה החצר, והיא בקרווילה שלה, עם חדר־השינה והמטבחון, והסלון שבו פתוחה עדיין מיטת־הטיפולים שעליה קודם שכבה אמה. אביה אמר שהם ילכו לנוח קצת, אבל היא שומעת אותם עד לכאן, מדברים בקול.
היא ניגשת לסגור את מיטת־הטיפולים, אבל אחרי שהיא מסירה ממנה את המגבת הלבנה וזורקת לסל־הכביסה, היא נשכבת עליה ובוהה באיור היפה של כפות הרגליים עם כל ההסברים איך כפות הרגליים מייצגות את חלקי הגוף. היא לא מצליחה לראות את ההסברים מכאן, רק שתי עקבות אדם. כל זמן שהיא עיסתה לאמא שלה את הכפות ונענעה אותן, אבא שלה ישב על הספה הקטנה ממול ולא הפסיק לדבר על האוכל שהכינו במילואים שעשה פעם באזור הזה, ועל איך הוא מתכנן לשלב רעיונות מפרויקט ישן שלו בפרויקט חדש, עד שאמא שלה רטנה שהיא לא יכולה להירגע ככה ושכבר לא חשוב הטיפול, וקמה.
אבא שלה אמר, מה הפעם?
נו, אמא, תשכבי, היא ניסתה, אני אשים מוזיקה מרגיעה.
אבל אמה אמרה, אולי תעשי טיפול לאבא שלך ואני אלך לנוח בחדר, ואבא שלה אמר לא, אני לא יכול שייגעו לי ברגליים. ברגע שהם יצאו החוצה אבא העיר שוב על הריח של הפרות, ואמא אמרה טוב, כבר אמרת, מספיק. והוא ענה בגלל הסינוסים שלך את לא מריחה.
אחר־כך שלושתם חצו את החצר בשתיקה לעבר הצימר. היא בעצמה כמעט דרכה על מוקש ירקרק של צואת פרה, ומזל שאמה הזהירה אותה רגע לפני כן. את תצטרכי לעשות משהו בקשר לפרות האלה, אמרה לה, מאיפה הן באות? והעיפה מבט מפקפק בגדר המתכת השמוטה־למחצה ששביל חצה אותה, פס עפר צר בתוך העשב שהתחיל לצמוח אחרי הגשם הראשון. היא ליוותה אותם אל הדלת שלהם, דלת שרק לא מזמן בילתה בוקר בצביעה שלה בכחול נעים וביתי.
הקולות מהצימר שבקצה החצר מתחזקים, והיא ניגשת לחלון. אמא שלה אומרת משהו נחרץ, הקול שלה חם וחרוך ושביר כמו טוסט. קשה לקלוט את המילים. איך שכחה את הריבים שלהם? כמה שבועות כאן בצפון הספיקו לה כדי שזיכרון קולות הריב יותך אל תוך זיכרונות רחש החביתות ונקישות חיתוך הסלט והמוזיקה של אבא והווליום בטלוויזיה של אמא וכל הרעשים האחרים שהיו הבית. היא לא זכרה את הריבים כדבר בפני עצמו, מעיק. ואולי באמת רבו פחות בשנתיים האחרונות, שהיו קשות לכולם, גם לה, אולי הם ניסו להגן עליה והתאפקו. עכשיו חשבה שהם פחות רבו אבל גם פחות דיברו, ובעצם רוב הזמן היא היתה סגורה בחדרה ולא שמה לב. היא מציצה מהחלון ומסתכלת בצימר. היא לא שומעת את אביה עונה לאמה, אבל יש רווחים שקטים שבהם הוא בטח מסנן משהו, והוא יודע לענות ולהטריף. כעבור רגע אמא מתיזה עליו מילה אחת, כמו רוק. ואז הרבה זמן יש שקט.
החצר מצרצרת את חום אחר־הצהריים והיא מתאפקת לא לחצות אותה ולפתוח את הדלת שלהם ולקפוץ למיטה הזוגית, להישכב ביניהם כמו כשהיתה ילדה. תמיד קצת קרובה יותר לאמא, אבל צריכה שאמא תאהב את אבא, שמישהו יאהב אותו, כי היא צריכה אבא. אבל עכשיו היא כבר לא יכולה להיות המתיקות המידבקת שלהם. היא לעצמה, הם לעצמם. ואולי עכשיו כשהיא מסתדרת בעולם, אמא כבר לא צריכה להיזהר בריבים. כבר מותר לה להיפרד מאבא. ההבנה הזאת עולה בה, לרגע חמה ושורפת כמו לַבָּה, ואז מתקררת והופכת בראשה לגוש בזלת.
שנים היא מטביעה את השאלה בכל פעם שהיא צפה. האם אמא בכלל מחבבת את אבא. אולי חיכתה שבתה תעזוב, כדי שתוכל לריב ולמצוא את הדרך החוצה. הם יצאו בשנים האחרונות לחופשה בזוג? לא שהיא זוכרת. איך בעיוורונה חשבה שהם כמו כל הזוגות שהיא מדמיינת בצימר כאן, שהם יכולים להיות פיילוט לנופש זוגי עבורה? הניחה שיהיה להם נחמד לצאת לנסיעה ארוכה צפונה לסוף שבוע משותף! עכשיו היא מתארת לעצמה איך היו בנסיעה לפה, יושבים זה לצד זה והולכים ומתקשחים ומשחירים כשהם עולים על רכסי הרמה הכהים, ואז צריכים להיכנס ולשהות יחד בצימר הקטן, תחת השמיכה הזוגית האחת, שהיא פרשה עבור אורחים עתידיים שיבואו לפה לאהוב.
החצר יוקדת בחום אחר־הצהריים וקולותיהם גוברים על רעש המזגנים, והיא אומרת לעצמה להתאפק, לא להתערב. היא כבר לא צד בעניין. שייפרדו, היא בולעת משהו בגרון. במקום להיכנס למיטתם היא נכנסת למיטתה. לא לחשוב מה קורה שם.
ואז עולה מבחוץ קול נפץ, וצעקה, "אז אני הולך!"
בן־רגע היא יחפה על האדמה הלוהטת. הדלת הכחולה שאביה טרק מתנודדת. הוא צועד נמרץ על־פני הגדר הרמוסה, מתרחק אל תוך קוצי־הקיץ הצהובים והעשב הירוק הטרי. בתוך הצימר אמא יושבת על המיטה.
"מה זה, אמא? נו, תלכי אחריו!" הפקודה המייבבת נמלטת ממנה באינסטינקט של גורה, געייה שעוקפת את כל ההחלטות.
אמא שלה נאנחת, מכניסה רגליים לכפכפים. יוצאת החוצה והולכת לאט לעבר השדה הסמוך, שהאב כבר עמוק בתוכו. מרימה רגל בכפכף לדרוך על שלט המתכת ההפוך, שמוטל על הגדר המעוכה.
"רגע תעצרי, אמא!" היזכרות פתאומית מאיצה את פעימות ליבה עד שהיא בקושי מוצאת קול לצרוח:
"אבא עצור! תעצרו! זה שדה מוקשים! מוקשים!" היא צווחת. כשהראו לה את החצר אמרו לה שיתקנו את הגדר. היא לא חשבה על זה מאז.
אמה קופאת, רגל פה רגל שם. "את בטוחה?" היא אומרת בפנים חיוורים. היא ניגשת לאמה, מתכופפת ומרימה את השלט ביד רועדת. אצבעותיה לופתות את האדום־צהוב־שחור.
שתיהן מסתכלות באביה. הוא עומד, גדול, קטן בשדה. הוא לא אומר כלום.
"משטרה, זה אבא שלי", היא מצליחה להגיד במכשיר שרצה להביא. "כן, אני בטוחה. מתי תוכלו לבוא?" היא מתנשפת.
אמה עוד תקועה במקומה ומביטה באביה. אבא מביט באמא. ואז מסתכל בשדה סביבו. ושוב בשתיהן. כלוא בגופו כמו בגדר־תיל.
"אבא, אל תזוז, תחכה! יבואו להוציא אותך", היא קוראת אליו, קולה זר.
היא עומדת עם אמה, סמוך לגדר. אבא שלה נראה אפור. שלושתם עומדים בשמש. היא לא יודעת כמה זמן הם עומדים ככה, מסתכלים זה על זה. אל השמיים. אל המרחבים הגדולים שהם לא יכולים לנוע בהם כלל. נופים פתוחים עד אופק, והם מוגבלים כל כך, משותקים.
"אמא, ייקח להם זמן, יש המון מטיילים בחגים", היא לוחשת.
הן ממשיכות לעמוד, אפילו שאמה יכולה להסיג רגל לאחור אל מחוץ לגדר, אפילו ששתיהן יכולות לשבת. הן עומדות איתו. והוא לא מזיז יד. זקיף ששומר על לא כלום. שלושתם זקיפים מיותרים, בעולם שאחרים חיים ומתנועעים בו חופשי.
פתאום נדמה שראשו נשמט או שהוא מסתכל על משהו תחתיו. היא מרימה את הטלפון ומצלמת אותו ואז מגדילה, לנסות לראות את פניו, במה הוא מסתכל. בכתם רטיבות שמתפשט במכנסיו. אמא מציצה במסך ונושכת שפתיים. "הוא לא יכול להיות בשמש ככה, הסוכרת שלו", היא ממלמלת, "הוא יתייבש".
שתיהן מתעוררות מהקיפאון עכשיו. פונות לפה, לשם, מחפשות, לא ברור מה. מוצא. אבל מה עוד יכול לצוץ? אולי מישהו יעזור. למי לקרוא? איזה אדם יידע לדלג על מוקשים. איזה אדם ירצה להסתכן בשביל משפחתה העלובה, אבא שנעמד על קליפת הר געש דקה במכנסיים מסריחים משתן ואשתו ובתו מתרוצצות מגושמות. מי יציל אותם. ובכל מקרה היא לא רואה פה אף־אחד. חוץ מהפרה שהולכת שם רחוק, בשדה. רק את הפרות היא תמיד רואה עוברות פה, דרך המקום שלה. ושלהן.
ואז היא מבינה, ומתכופפת לבחון את השביל שבחצר. ואת ההמשך שלו, שחוצה את הגדר על־פני השלט המוטל, ונמתח הלאה לתוך שדה המוקשים. שביל רצוף עקבות של כפות רגליים עגולות, טלפיים.
"הלכו פה", היא אומרת לאמא, ומושכת את הדמעות אחורה באף, בנחירה משונה.
"כן..." אמה נושמת עמוק.
"אז גם אני אלך", היא אומרת ומעבירה בזהירות רגל יחפה אל השביל שבשדה.
"חכי, אני באה גם", הן נותנות ידיים.
"תיזהרי", הן אומרות זו לזו. הכפכפים של אמא שלה דורכים על השלט הזרוק.
הן מתחילות ללכת, צעד־צעד. עיניהן נעוצות בשביל הצר, בעקבות החיות על האדמה.
"מה אתן עושות?" אבא שלה שואג בבהלה.
"אבא, זה שביל של בעלי החיים", היא צועקת.
"שביל של החיים?" הוא קורא, "מה אתן חושבות שאתן חכמות עכשיו! תחזרו".
היא לא עונה לו. היא רוכנת, מסתכלת טוב, וממשיכה. ושוב עוצרת. היא הולכת לאט־לאט. גחוּנה, כמו חיה. היד של אמא שלה מזיעה בתוך ידה, נגררת. הן מתקדמות.
פתאום השביל מיטשטש. עשב צומח בו, והיא מהססת. היא מרימה את הראש. אבא שלה מסתכל בה, אפשר לראות אפילו מכאן איך הוא מתנשם. היא מסתכלת על הדרך ביניהם, ואז נעלמים הספקות כי היא רואה את המשך השביל, ברור, ופתאום היא יודעת שהיא יכולה אפילו לרוץ אל אבא שלה, כמו ילדה, קלה, הוא יניף אותה. ואמה תרוץ אחריה.
כשהן מגיעות אליו, אמא מייד מחבקת אותו חזק. שניהם עומדים מחובקים ומסריחים בתוך השדה. לא זזים.
אבל היא זזה. היא נוגעת לרגע בגבם, דמעות ההקלה עוד במורד לחייה. ואז היא ממשיכה ללכת, בכפות רגליים יחפות, הלאה בשביל, בעקבות הפרות. אחר־כך הוא יוביל אותה הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו