במשפחתנו נהגו חומרה יתרה בכל הנוגע לאכילה ולמנהגיה. במהלך השנים יצא לי פה ושם לפגוש חברות ילדות, וכמעט תמיד יצא שהזכירו את רגע פתיחתה של דלת המקרר, ואת התדהמה/מבוכה/עצב שגאו בליבם לנוכח המקרר הריק: שישה או שמונה גביעי אשל, שתי גבינות כחושות, כמה ירקות עייפים, תפוחי דלישס וסובין. מִטעמים השמורים עם אמי המנוחה נשמר לחם הסיבים הדיאטטי בשקית על דלת המקרר, לצד המרגרינה והביצים. כדי להגיע אצלנו בבית לאלף קלוריות, אדם צריך היה להתאמץ מאוד.
אבי ואמי נסמכו בתזונתם גם על מקורות חיצוניים. אמי הודתה שירדה לפעמים לחדר האוכל בביה"ח בילינסון, שם עבדה. היא לא היתה טורחת, אלמלא זכה חדר האוכל של בית החולים בפרס הראשון מטעם איגוד התזונאים 20 שנה ברציפות. לפני הפנייה שמאלה לשכונת צהלה - לימים סיפרו לי כל מיני - אבי היה דופק סטייק בפיתה ב־206. גם אני אכלתי לפעמים אצל חברות. נניח פירה או ספגטי פּוֹלונז לצד השניצל, תוספות שבביתנו הוחלפו כמובן בירקות ירוקים - קישואים ברוטב עגבניות, ולעיתים רחוקות שעועית ירוקה מאודה, מוקפצת במעט מרגרינה ופירורי לחם. לתוספת הזאת נלווה גם חיוך מתחטא. שחיתות.
מידה זו של הקפדה קיצונית - מורשת לאמי מאביה, פרופ' אריה סדובסקי, מראשוני הגינקולוגים בארץ ישראל, מנהלה של מחלקת יולדות בביה"ח הדסה בירושלים, מחסידיה המושבעים של הרפואה המונעת. לא פעם הסבה אמי את תשומת ליבי לחשיבותה של רחיצת ידיים במים ובסבון. אביה, שהחל לנתח הרבה לפני גילוי הפניצילין, טען שמי שיודע לרחוץ ידיים לא נזקק לאנטיביוטיקה.
סבי היה אחד מחמישה ילדים שנולדו לאביו מרדכי ולאמו רבקה. בנדודיהם מיפוּ האחים פחות או יותר את נתיביו של הגורל היהודי בראשית המאה - ארץ ישראל, אמריקה, בריה"מ. כולם למדו בבתי ספר עבריים וידעו על בוריין יידיש, רוסית, גרמנית וצרפתית. הם האמינו ברפואה ובתרבות. סבא שלי, שהקפיד על חליפת שלושה חלקים מחויטת מאריג משובח ששעון זהב מוכמן בכיס חזייתה, היה הרופא של הבימה במוסקבה והגינקולוג של חנה רובינא.
המגרעת היחידה שמצאה אמי באביה היתה שהוא תמיד היה בסדר עם כולם. לשיטתה, אי אפשר להיות בסדר עם כולם כל הזמן, אבל סבא שלי, שנמנה עם הזרם הפשרני של הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית - הצליח. הנושא היחיד שהחריד אותו ממתינותו היה אכילה גסה; אנשים שקיפחו את חייהם ואת איכות חייהם על מזבחם של חשקים גחמניים ותאוות לא מרוסנות. כל חייו הוא נאבק בנטייה המשפחתית המולדת להשמנה. עד כדי כך, שגם בשנותיו האחרונות ממש, שנות מחלת האלצהיימר, כשכבר לא זכר איך קוראים לו, הוא שמר על גזרה ספורטיבית ועל זקיפות קומתו.
הכללים היו ברורים:
אפוי ולא מטוגן
מאודה ולא מבושל
ירקות על קליפתם
כחוש ולא עתיר שומן
מעט מלח, תפלות במידה
פעם או פעמיים בחודש, בשבת בצהריים, התרחב הפורום המשפחתי המצומצם לכדי הרכב משפחתי מלא. אחי ואחותי, בני זוגם וילדיהם, כולם נפלטו מייד בהגיעם אל המדשאה שבחצר האחורית. כיסאות סודרו במעגל תחת צילו של עץ הגויאבה האדומה, ועל גבי שולחן מוארך הונחו מאכליה של אמי, אלה מן המשלב החגיגי של מטבחה.
"טעים לא מוכרח להיות לא בריא", הצהירה, נושאת לפניה תמיד את תבנית הפיירקס שבתוכה ירכי עוף שנאפו בתנור, ושהשחמתם נזקפת לרכז רימונים או לבצל שקורמל בשמן קנולה, תגלית שהפציעה אל חיינו באותן שנים כאפשרות של בריאות מזהרת. גלילות של בצק עלים על בסיס מרגרינה ממולאות בנבטים ובפטריות נחו לאורכה של תבנית קרמיקה כחולה. לקינוח הוגש לפתן חבושים מן העץ שהיה הראשון שניטע בחצר האחורית, ולחלופין קציפת גויאבות אדומות מן העץ מותפחות בקציפת חלבוני ביצים - מי צריך שמנת - שהמתקנו בחצי סוכר ובחצי סוכרזית, גם בגלל הקלוריות וגם כדי שלא נתרגל לטוב מדי.
אחרי ארוחת הצהריים המשפחתית, אחרי שגמרנו לאסוף ולשטוף ולהדיח ולהניח, עצרנו כדי להתגאות בעובדה שבסך הכל לא התחזרנו. גם אכלנו, גם שבענו וגם אנחנו לא מתפוצצים.
"משביע לא מוכרח להיות כבד", סיכמה אמי במבט שבין תימהון לבין ביקורת על המזלזלים.
כשנזקקתי לסוכר, יכולתי למצוא דבש או ריבה במזווה.
"אין בעולם עוגה טעימה יותר מטוסט עם קוטג' וריבה", טענה אמי, שליוותה בטוסט כזה בדיוק את התה של אחרי שנת הצהריים.
"כל התורה כולה", חזרה ושיננה באוזניי, "זה שהדברים לא ייצאו מכלל שליטה. להישאר עם אצבע על הדופק. עולים קילו - יורדים קילו". אמי, ששורשיה המשפחתיים היו נטועים בקרקע ההשכלה העברית, ראתה באורח חיים בריא לא רק ביטוי עליון של רציונליות, כי ככלות הכל כל אחד אוכל מה שהוא מבשל לעצמו, אלא גם ביטוי נשגב של אצילות, לא ליפול לנטל על אחרים. אלוהים, כפי שנהגו לומר במשפחה, דואג למי שדואג לעצמו.
רק ביום אחד בשנה אכלנו. אכלנו ממש, כמו שצריך, בלי פשרות ובלי תחליפים ובלי דקדוקי עניות קלוריים. יום כיפור. מן הארוחה המפסקת, אוכל יהודי מסורתי במיטבו - כבד קצוץ עם ביצים קשות והרבה בצל מטוגן ופלפל שחור ומעט קוניאק, והכל באמת קצוץ לפירורים דקים בסכין חדה, ונמרח על פרוסה עבה של חלה שנחרכה קלות על אש גלויה, לפעמים נמשחה גם בחרדל דיז'ון ולפעמים לא; פרוסות דגים ממולאים שבושלו בציר ארומטי על אש קטנה, מוקפים גדר דקיקה מעורו של הקרפיון עצמו, זה שנטחן פעמיים ופולפל כהלכה, ולאחר צינון במקרר נחו מעדנות על ציר זהבהב קרוש ורוטט, מעוטרות בפרוסת גזר מבושל ובצבע הסלק העז של החזרת החריפה. מי שרוצה מקבל תוספת, וגם מי שרוצה עוד אחת מקבל.
מי שיש לו כוח ממשיך למרק עוף צלול, שבושל מעוף שנסחט עד דק והושלך עם שאר הירקות והשורשים והכרשה והבצל והשום, ואחר כך סונן בקפידה וצומצם על אש קטנה והעמיק טעמיו, עד אשר נוצק אל קערה שאטריות דקות שבושלו בנפרד נערמו לתלולית על תחתיתה. מי שכבר אין לו כוח יאכל יותר מאוחר. כי ממילא ביום כיפור מה שלא מספיקים לאכול בארוחה המפסקת אוכלים במשך כל הלילה והיום שלמחרת.
שתיים בלילה. דממה מושלת בכל. נקישתו העמומה של מכסה הברזל בשפתי הסיר הכבד. מישהו שולף במזלג פרוסה דקה ראשונה של צלי לשון בקר רך ונימוח, ששחה מאז אתמול בציר דשן עם פטריות ובצל מטוגן, מן המזלג אל הפה.
אבי מחייך, משועשע. "רק בודק", הוא מחייך כמי שנתפס על חם. רצה להיות בטוח לגמרי שהצלי הצליח, שלא נעמוד למחרת בפני שוקת שבורה.
מכיוון שקמתי ממילא - אולי משום שביום כיפור אני כל הזמן רעבה - אני חורכת פרוסת חלה על אש הכיריים ומניחה עליה כבד קצוץ בנדיבות.
"צום קל", מאחל לי אבי וזיק בעיניו.
"אה", אומרת אמי שצצה פתאום בפתח המטבח. התחשק לה משהו מתוק. במקרה שלה, יום כיפור או לא יום כיפור - היא לא מצליחה להירדם.
ידה נשלחת ארוכה ובוטחת אל השטרודל שבמקרר, שולפת את התבנית.
"צום קל", אני מחזירה להוריי, מביטה בהם, מזדהרים בחיוכם בחוג האור הזהוב של המנורה במטבח.
"מחר בופה", אומרת אמי, "כל אחד דואג לעצמו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו