עדו חפץ פותח את ספרו "למה לא אמרתי לא" בלי הקדמות, בלי חימום מנועים. בעמודים הראשונים מתרחש האונס שישנה את חייה של אנה, סטודנטית צעירה לעבודה סוציאלית, בת יחידה להורים מסורים. שכנתה בבניין שבו עברה לגור לאחרונה מבקשת ממנה לשמור על שלושת ילדיה בערב חורפי במיוחד, בזמן שהיא ובעלה יוצאים לסרט. אנה מסכימה מייד, ולא יודעת שבאותו הערב יתהפכו חייה.
הקריאה בספר היא כמו הליכה בשביל צר, כשמשני צדדיו תהום. הטקסט לא מרפה, אך גם לא דוחף בכוח; הוא מותיר את הקוראים לשהות בתוך המבוכה, בתוך השאלה שאנה חוזרת אליה שוב ושוב: ״למה לא אמרתי לא״
כמו בחיים עצמם - אין הכנות לדרמה, והיא מתרחשת בתוך הרגעים השגרתיים ביותר: החשמל בבית נופל, אב הילדים שעליהם היא משגיחה מתקשר אל השכן מלמעלה, נגר, ומבקש ממנו לרדת לדירתם ולהדליק עבורם את תנור העצים. השכן־הנגר, כך תכנה אותו בהמשך אנה, מגיע וממלא את המשימה; ובתוך כך, קווי המתאר של גופו בחושך, ריחו שמערב בושם וסיגריות, דיבורו החותך והמלגלג, ומייד - המעשה האלים.
האונס מתואר בישירות חדה, ללא מסך של פרשנות. הקוראים, שמצפים למהלך המוכר שמגיע ברגעים ובימים שלאחריו - שיחה עם חברים, עם ההורים אולי, פנייה למשטרה, פריצת גבולות השתיקה - נותרים מול מציאות אחרת לגמרי. אנה לא מתלוננת. השכן, דויד, לא נעלם. להפך, הוא נשאר קרוב, נכנס לחייה, נוגע בהם שוב ושוב, עד שהם נשזרים זה בזה באופן שלא ניתן להתירו. גם כשההיריון שנגרם מהאונס הופך לעובדה, ההחלטה של אנה להחזיק בו - מוזרות דרכי הנפש ועדו חפץ יודע זאת היטב - רק מעמיקה את הקשר הבלתי נתפס הזה.
חפץ מצליח לא רק להיכנס לראש של אישה, אלא לשהות בו לאורך כל הדרך. מכיוון ששלושת העמודים הראשונים כתובים בגוף ראשון בלי זיהוי מגדרי, חשבתי שמדובר בגיבור שהוא גבר צעיר. מהעמוד הרביעי ואילך הבנתי שמדובר באישה, אך הקול שבו דיברה היה כל כך נקי מזיוף, אינטימי וקרוב, שמייד אצתי לבדוק אם עדו חפץ הוא שם בדוי של סופרת ולא סופר. בכך, חפץ מצטרף למסורת של גברים שכתבו נשים: פלובר שכותב את אמה בובארי, דוסטויבסקי שכותב את אנה קרנינה, ועמוס עוז הישראלי שהופך לחנה גונן ב״מיכאל שלי״.
חפץ לא נופל מהם. אין כאן "חקיינות" לשונית - יש דיוק מזוקק, מהסוג שמתגלה בשפת הגוף של המשפטים. אפשר לומר שהקריאה בספר הזה שוכחת מהלשון, במובן הטוב. מאמינים לה מייד. מצד שני, ההנאה מהעושר הלשוני לא פגה לכל אורכה. כמה מפתיעה ומענגת היא, למשל, הבחירה לתאר את עדן, שאותה אנה מבקרת במסגרת עבודתה, כמי ש"מכפכפת את דרכה אל הדלת״!
הבחירה של חפץ להתמקד באופן שבו המציאות מתהווה, ולא בתוצאה המוסרית שלה, היא ליבת היצירה. המציאות שהוא מציב לא מצייתת לנרטיב הפשוט של קורבן ותוקף. יש בה מורכבות מטרידה: אנה, שמודעת לכך שדויד אורב לה בכל מקום, מתחילה לחפש אותו. זו אינה תשוקה, אלא ציפייה מסוג אחר. ידיעה, ולא רצון. גם דויד נטמע בסביבה, עד שנוכחותו הופכת לעובדה קבועה, כזו שאין דרך אמיתית להיפטר ממנה.
הדמות של אנה נבנית במתח המתמיד שבין הרפיון החיצוני לבין סימני החיות שמבליחים ממנה. כאשת מקצוע בתחום הטיפול, היא מסוגלת לפעול, ליזום, להושיט יד לאחרים, אבל בחייה האישיים היא לכודה בתוך שטח הפקר שבו הכוח ניטל ממנה. דווקא משפט אגבי בתחילת הספר, ההסכמה המיידית לעשות בייביסיטר - "אמרתי כן מייד, למה לא? קצת כסף ובעיקר הרבה זמן להתכונן לעוד בחינה" - מרמז על מה שהיה קודם: בחורה צעירה, מלאת חיים, מתכננת את עתידה.
אחת מהחוזקות הגדולות של הספר היא היעדר הפאתוס. חפץ לא מציע מסע גאולה. נקודת המפנה לא מובילה מהרע אל הטוב, אלא מחוללת מציאות אחרת. הוא מבטיח לקוראים רק את זה: שינוי. והוא מקיים. בכך הוא מתרחק מהמודל ההוליוודי שבו הדמות חייבת "לנצח". כאן השינוי הוא החיים עצמם, על מורכבותם.
הקריאה בספר היא כמו הליכה בשביל צר, כשמשני צדדיו תהום. הטקסט לא מרפה, אך גם לא דוחף בכוח; הוא מותיר את הקוראים לשהות בתוך המבוכה, בתוך השאלה שאנה חוזרת אליה שוב ושוב: ״למה לא אמרתי לא״. השאלה הזו, שהופכת לכותרת הספר, היא לא רק מנוע עלילתי, אלא גם מראה תרבותית: היא משקפת את הפער שבין הציפייה החברתית לתגובה "נכונה" לבין המורכבות הפסיכולוגית של הרגע.
הספר קצר בממדיו, מעין נובלה מורחבת, אך טעון כמו רומן שלם. הוא מצליח לחדור לעומק החוויה של דמות אחת, עד שהקוראים נותרים בתחושה שהכירו אותה באמת, במובן העמוק של המילה. אולי זו אחת מהמשימות החשובות של הספרות - להראות את מה שהתרבות לא יכולה לראות מבעד לתביעותיה הכלליות; להעניק קול גם למקומות שבהם אין תשובה פשוטה.
עדו חפץ ממקם עצמו כאחד מהקולות האמיצים והמדויקים בפרוזה העברית העכשווית. זהו ספר שמעז להישאר בשאלות, להקשיב לשקט שביניהן, ולהראות שגם בשקט הזה יש סיפור; לעיתים, הסיפור כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו