מסע להודו במטרה לפתור תעלומה שמשלבת בין ייטס ואלים כנעניים - נשמע מוזר, אבל זה עובד

הזמן: מתישהו בעתיד הלא מאוד רחוק. המקום: מדינת ישראל, שנעשתה לתיאוקרטיה פשיסטית המשכתבת את ההיסטוריה ומתכוננת לבניית בית המקדש השלישי. הירקון מתייבש עקב השלכות ההתחממות הגלובלית, וכך נחשף ממצא ארכיאולוגי יוצא דופן - צלמית של האל בעל, שניחנה בכוחות מופלאים. כשהצלמית נגנבת ומי שמצא אותה נעלם, מנהלת מרשות העתיקות מזעיקה לעזרה את יואל דנציגר, ארכיאולוג מפוקפק קמעה אבל בעל ניסיון שטח עשיר. וכך, מה שמתחיל כחקירת שוד עתיקות הולך ומסתבך. יואל צריך לנווט את דרכו בין פקידים וארכיאולוגים מושחתים בישראל, גורמי כוח עלומים בהודו, וכת כנענית עתיקה ששואפת להשיב את ישראל לנתיב הפגאני.

כפי שאפשר להתרשם מהתקציר הלא ממצה הזה, "בעל ירקון", רומן הביכורים של נדב נוימן, הוא ספר מורכב מאוד. לפני הכל, לפנינו סיפור בלש. החוקר הארכיאולוג, שחושף סודות מן ההיסטוריה ונרדף בידי מסדרים עתיקים, מעלה על הדעת את ספריו של דן בראון. אלא שבניגוד לרוברט לנגדון הכריזמטי, יואל הוא דמות מיוסרת ומעורערת. מאז ילדותו רודפים אחריו ספק חזיונות־ספק הזיות של חיות, אלים ושדים. לאחרונה איבד את המנטור שלו למחלה, אהובתו עזבה אותו במפתיע, והוא חי בעולם חסר תקווה.

מלבד סיפור הבלש, יש כאן דיסטופיה עם אלמנטים פוסט־אפוקליפטיים, שמשלבת בין קטסטרופה אקלימית לבין התמה הלעוסה למדי, בשלב זה, של הפיכתה של מדינת ישראל הליברלית ליהודה הדכאנית, שבה שאריות הציבור הליברלי דחוסות במחנות פליטים במטרופולין תל אביב.

לחזון הזה מתווספות התפתחויות גיאו־פוליטיות ותרבותיות, כשהודו מחליפה את סין בתפקיד מעצמת־העל העולה שמבקשת לייצא לעולם את ערכי ההינדואיזם. קטעי העלילה שמתרחשים בהודו מתאפיינים במה שהמספר מכנה "הינדו־פאנק": קבצנים קטועי גפיים שמצוידים בזרועות ביוניות, פסלי אלילים רובוטיים ותוכנות AI שמעבירות מסרים מהאלים וישנו ושיווה.

יואל נתקל בכתובת באותיות הודיות ואז בקמע, ומגיע למסקנה שעליו להמשיך את החקירה בהודו - בחירה שאמנם נושאת פרי, אבל בהחלט אמורה לזכות את נוימן בפרס על קפיצה לוגית

ואם כל זה לא מספיק, זהו גם ספר פנטזיה: צלמית בעל, כשהיא מוצגת לראווה, גורמת לירידת גשמים ולסערות. בהודו הגיבור חוזה בחיה פלאית ובלתי אפשרית, ונראה שגם החזיונות שמלווים אותו הם יותר מאשר הזיות.

פרויקט מודרני

הדבר המרשים ב"בעל ירקון" הוא הניסיון, המוצלח לפרקים, לכרוך את כל ההיבטים הללו יחד. וזהו, בקצרה, סיפור הרקע: לפני אלפי שנים, העברים הכריעו את עמי כנען והשתלטו עליהם. אותם מונותיאיסטים ראשונים דחקו בהדרגה את רגליו של הפולחן הכנעני מרובה האלים. ועדיין, היו כנענים שהצליחו לשמור על הגחלת. הם חיו כאנוסים, מפיצים את רעיונותיהם בסתר וחולמים על היום שבו ישיבו את הכוח לידיהם. עם ההפיכה בישראל, משבר האקלים, השינויים במערך הגיאו־פוליטי העולמי וחשיפת הפסלון שהוסתר - סוף־סוף הגיעה שעת הכושר לממש את תוכניתם. ואל תוך הקלחת הזאת נקלע יואל.

כאן נעוץ אחד ההיבטים המרתקים ב"בעל ירקון", שמבדילים אותו מדיסטופיות ישראליות קודמות. יוצרים רבים חזו עתיד שבו הדת והלאומנות יכריעו את הדמוקרטיה הישראלית - במיוחד מאז "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן ו"פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז, שיצאו שניהם בשנת 1984 (שני היוצרים, אגב, הושפעו מהתנועה הכנענית), ויצירות כמו "השלישי" של ישי שריד. אבל ברובם המכריע של הספרים הללו, ההנגדה היא בין אותה מדינה דתית לאומנית לבין זהות חילונית־ליברלית־מערבית. נוימן, לעומתם, פונה לכיוון אחר בחיפוש אחר אלטרנטיבה ערכית ופוליטית: לא לחילוניות, אלא לפגאניות בעלת גוון מיסטי, ולא למערב החילוני־ליברלי, אלא למזרח ולהודו.

החילוניות הליברלית היא פרויקט מודרני, ובמרכזה נמצא הרעיון של התקדמות: האנושות התקדמה מאלילות למונותיאיזם, ומהמונותיאיזם היא מתקדמת הלאה לעולם של מדע ורציונליות. לפי הסיפור החילוני־ליברלי, החזרה לשלטון דתי היא נסיגה זמנית בהתקדמות ההיסטוריה. אבל לנוכח המשבר ההולך וגדל בדמוקרטיה הליברלית, לא רק בישראל אלא בהרבה מהעולם המערבי - הסיפור הזה מתערער ונראה לפתע פחות משכנע.

מול זה, הפגאניות מציעה סיפור אחר, שתוקף גם את המונותיאיזם וגם את המודרנה החילונית שבאה בעקבותיו. מנקודת מבט פגאנית, גם זה וגם זה הם תוצרים של תודעה שמעדיפה אחדות על ריבוי, ושדורשת להכפיף את המציאות לסט אחיד של חוקים, אם דתיים ואם מדעיים־רציונליים. אל מול המגמה הזו, הדכאנית מטבעה, הפגאניות מציעה לכאורה את הטוב שבכל העולמות: גם סובלנות דתית ואידיאולוגית שמקורה בריבוי אלים, גם חיבור בין אדם לטבע, וגם את המשמעות הרוחנית שחסרה לרבים בסדר החילוני־ליברלי.

אמנם ב"בעל ירקון" גם הפגאנים המושבעים מתגלים כטיפוסים בעייתיים למדי, ואפילו כתורמים למנגנון הדתי המדכא - אך מי שעומדים כנגד הדיכוי הדתי אינם חילונים, אלא מיסטיקנים ומחפשים רוחניים עם נטיות פגאניות.

פואטיקה של עודפות

בהתאם לדגש על ריבוי אלים, גם הפואטיקה של הספר היא פואטיקה של ריבוי, עדי כדי עודפות: קווי עלילה, מחוות ספרותיות (מוויליאם ייטס ועד לאבקרפט ושמעון אדף), ריבוי תמות.

העודפות והגודש בולטים במיוחד בתיאורי החזיונות של יואל: "כל הנקבוביות נפתחו כמו אחרי מנת קארי חריפה. כל הקולות שקראו לו בחייו הצטלבו לקול אחד שנשמע כמו אוושת כדור הארץ במסעו סביב השמש ואיתה סביב הגלקסיה והלאה במעגלים הולכים וגדלים אל קצה היקום... לפני שהתמוטט על הספה הבהב מולו איזה יצור מלא זנבות וטלפיים ואוזניים וכנפיים, מתגלגלים אחד לתוך השני. המילה אחד עלתה בדעתו. המילה הרבה. הוא עצמו כבר לא היה שם".

לעיתים נדמה שהספר קורס תחת העומס של עצמו, שלא מותיר מקום לבניית העלילה. המשיכה של יואל לאחינועם, הממונה ברשות העתיקות, לא מנומקת, כמו הבחירה לקבל על עצמו את החקירה ולהתמיד בה כשהעניינים מסתבכים. שם נדמה שהספר מסתמך מדי על התבנית של סיפור הבלש במקום להצדיק אותה.

בנקודה מסוימת, יואל נתקל בכתובת באותיות הודיות ובקמע יוצא דופן, ומגיע למסקנה שעליו להמשיך את החקירה בהודו - בחירה שאמנם נושאת פרי, אך בהחלט אמורה לזכות את נוימן בפרס על קפיצה לוגית. ייתכן שהבחירה הזו נועדה לשקף את יואל כבלש מיסטי ולא רציונלי, אבל מה שעובד עבור דירק ג'נטלי בספריו הקומיים של דאגלס אדאמס מרגיש כאן מאולץ ודחוק.

יואל מתווך לעצמו את החוויות באמצעות מונחים מ"מסע הגיבור" של חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל. אבל מסע הגיבור הוא הפשטה של סיפורים אמיתיים, והשימוש בו כמניע הוא מתחכם, חותר תחת הסיפור והמניעים הממשיים של הדמות והופך אותו לייצוג של "גיבור" מופשט. ואכן, לעיתים נדמה שיואל פועל לא מתוך מניע ברור, אלא כדי להגיע לנקודה העלילתית הבאה שנוימן מעוניין לקחת אליה את הקוראים.

הבעיות האלה באות לידי ביטוי חריף בסיום הספר, שלנוכח רוחב היריעה שנפרס עד כה מרגיש חפוז מאוד. הוא כולל שרשרת מהירה של גילויים מסגנון "הנבל מספר לגיבור את תוכניותיו", ואז סצנת אקשן שהצדדים בה לא ברורים, ושלגיבור אין בה מעורבות של ממש או אפילו הבנה של המתרחש. פסקת הסיום היפה אולי רומזת למציאה של מעין הרמוניה, אבל הקשר בינה לבין ההתרחשויות שקדמו לה הוא רופף למדי. לאור ההבטחה הגדולה של הספר, מדובר בסגירה מאכזבת.

הבעיות הללו הן משמעותיות, אבל הן לא מבטלות את האיכויות הניכרות של "בעל ירקון". מדובר בספר מורכב שמציג חזון מקורי, וגם אם הוא לא מממש אותו באופן מלא - מדובר לכל הפחות בקול ספרותי מסקרן מאוד.