בשנים האחרונות השירה העברית יודעת פריחה יוצאת דופן. ספרי שירה, פרסומי שירה במוספי הספרות, שירה מדוברת ושירה מולחנת. לפריחה הזו יש מחיר: בעושר הזה קשה להבחין בין שירה טובה, מרובת רבדים, מוקפדת ונוגעת לבין שירה בינונית, או אפילו פופוליסטית. לצד זה, קוראי השירה הם מעטים, בוודאי יחסית להיקף היצירה, והתחום נעדר דמויות איקוניות, שהיו בעבר הקטר של השירה לעולם התרבות וללב הקוראים.
נקודות ההשקה שלי לשירה הן השפה והתרבות המשתקפות בה. את שתי אלה מצאתי בספר המפתיע הזה, מאת חננאל מאק. גילוי נאות: מאק, פרופסור למחשבת ישראל, חוקר הספרות המקראית והמדרשית, הוא בן־שיח שלי בעניינים שונים, ולכן ההפתעה היתה גדולה שבעתיים. הוא שייך לקבוצה קטנה מדי של אנשי רוח דתיים, המציגים עמדת נגד מול הרוחות הרעות הנושבות מציבורים דתיים מתרחבים והולכים.
https://www.youtube.com/watch?v=Mta9w_U9BXY
ההפתעה היא: מאק כותב שירה - מהיכן זה בא? ולא סתם שירה, אלא שירה מצוינת, מדויקת, מדברת, בשפה עשירה אך לא פלצנית, עמוסה בשקיעי תרבות, גם מארון הספרים היהודי שמאק שוחה בו יום וליל, וגם מן התרבות והספרות העכשווית. עטיפת הספר מביאה את השיר הפותח. כל כך הרבה נכתב על 7 באוקטובר, ועוד ייכתב, אבל חמש השורות האלה אומרת כל מה שיש לומר בסוד צמצום חד־פעמי, המוליך אל סימן השאלה בסופו: "מִי שֶׁבֵּיתוֹ הָיָה לְאֵפֶר / מִי שֶׁבְּנוֹ הָפַךְ שׁוֹכֵן עָפָר / מִי שֶׁאָחִיו נִסְפָּה בַּסּוּפָה / מִי שֶׁבִּתּוֹ הַיָּפָה חֲטוּפָה / הֵמָּה יְהַלְּלוּךְ בְּתֶקַע שׁוֹפָר?"
בשיר היפה והנוקב הזה מאק ניצב בחזית מול השמחה המצמררת של מי שאולי היו חבריו לדרך, ושהיום רואים בטבח נס, חלק מתוכנית אלוהים. כאן ולאורך הספר מתגלה מאק בכל מורכבותו: אדם מאמין בכל ישותו, ועם זאת ספקן, שואל שאלות, שלא מניח לאלוהיו לחסות בצל המנטרה "לכל מעשה אלוהי יש סיבה נסתרת". "הַשֶּׁבִי וְהַשְּׁבִיָּה וְהַתְּבוּסָה / הַבְּכִי הַבּוֹכִיָּה הָאֲנוּסָה / הַשַּׁכּוּלָה הָאֻמְלָלָה וְהָעוֹלָל / וְהַגּוֹרָל וְהַקְּלָלָה וְכָל הַשָּׁלָל... וְלַהַט כִּידוֹנֵי הַמְּשַׁסְּפִים / וְהַשּׂוֹרְפִים וְהַחוֹטְפִים... וְעוֹף הַשָּׁמַיִם הַשּׁוֹתְקִים / וְהָאֲנָשִׁים הַמֻּכִּים / וְהַכֹּחַ, וְעוֹד כֹּחַ, וְרַק בְּכֹחַ". שתיקת השמיים מול סבל האדם וערלות לב השליטים.
מאק מכיר היטב את ארון הספרים היהודי, ולצד זה הוא חי את הספרות ואת השירה המודרנית, ומתיך אותן לשיריו ללא היררכיה. השירים שזורים אזכורים מקראיים רבים, תהילים וקהלת ושיר השירים, לצד הנביאים ואנשי הרוח של ישראל החדשה, המשוררים.
"הִכְנַסְתִּיךָ תַּחַת כְּנָפַי / הָיִיתִי לְךָ אֵם וְאָחוֹת". מאק הופך את המינים בשיר האהבה הארוטי של ביאליק, ושם אותם בפיה של אשת פוטיפר, מפתה ודחויה על ידי יוסף. "פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ יָשִׁישׁ / שֶׁזִּיווֹ הוּעַם, שֶׁגַּבּוֹ מְעֻקָּם, שֶׁבְּקֹשִׁי הוּא קָם". שיר האומה הצעירה והנלהבת של אמיר גלבע פוגש בחוכמת הזקנים העייפה.
חטיבת שירים מרתקת בספר מעניקה מבט חדש על גיבורי התנ"ך. מאק הולך בשיריו אל הדחויים, החוטאים, הכופרים, אל הנשים שנשכחו בצד הדרך. גם כאן מציע מאק המאמין מרד בגל האמוני החדש־ישן, המדיר נשים, הבז למי שלא שייך לעם הנבחר. השיר על הגר מקבל משמעות מצמררת לנוכח החדשות מרצועת עזה: "לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לָכֶם אֶת הַתְּמוּנָה / יַלְדִּי הַגּוֹסֵס תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים". מאק חובר לעולמן של שתי מלכות מקראיות משוקצות שהלכו לעבוד את הבעל ונענשו, איזבל ועתליה. שיריו עלולים להיתפס כמעט ככפירה. איזבל הסוגדת לאלילים ולכוכבים, מאמצת את שפת האמונה באל האחד - ה': "נוֹשֵׂאת כַּפַּי אֵלֶיךָ בַּעַל / מִן הַמֵּצַר, אֵלַיִךְ אֲשֵׁרָה / עֲנוּנִי אֱלֹהֵי צִידוֹן וְצוֹר וְחֶבֶל כְּנַעֲנִים / שְׁמָעוּנִי שׁוֹכְנֵי בֵּין כּוֹכָבִים, הַסְכֵּת מִבֵּין עָבִים".
השליש האחרון של הספר מביא את ההפתעה השלמה: מאק, בעשור התשיעי לחייו, סוחף בשירי אהבה לוהטת, מתמכרת ועם זאת דחויה ונכזבת, נטושה ונוטשת. גם בהם הוא נודד בין אזכורי מקרא ותלמוד, שירה חדשה וזמר ישראלי.
שירה ארוטית במיטבה: "שְׂמֹאלְךָ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינְךָ תְּחַבְּקֵנִי / אֲבָל עֵינֶיךָ רְחוֹקוֹת, נְסֹבּוֹת מִמֶּנִּי / וְקוֹלְךָ חֲרִישִׁי וּפָנֶיךָ קָשִׁים. / אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר / אַתָּה וְלִבְּךָ שָׁם, / בְּמָקוֹם אַחֵר". השולמית של שיר השירים, ביום שאחרי האהבה הגדולה שדעכה.
"מְלַפֵּף אֶת שְׂעָרָהּ הָרַךְ וּמְבָרֵךְ / 'בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עֲשָׁנִי מַלְאָךְ', / מְלַטֵּף אֶת פָּנֶיהָ הַסְּמוּקִים - / 'שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקִי בַּעֲדַת צַדִּיקִים', / מְרַפְרֵף עַל גּוּפָהּ הַחַם וּמוֹדֶה / 'בָּרוּךְ שֶׁעֲשָׁאַנִי אָדָם, / בָּרוּךְ שֶׁעֲשָׁאַנִי בָּשָׂר וָדָם'". שפת התפילה מוסבת אל החיים, אל הגוף. מאק מורד בצניעות הדתית, בהתעלמות מן הגוף, ועושה זאת דווקא בשפת התפילה.
הספר הוא שיר הלל לשפה העברית. יש בעברית כל כך מעט מילים, ובכל זאת זו שפה אומרת שירה. צריך פשוט ללכת בעקבותיה, ולגלות את המוזיקה שלכאורה חסרה בה כל כך. "אֲנִי נִטְרֶפֶת כִּסְפִינָה בְּלֵיל סוּפָה / אֲנִי נֶחְשֶׂפֶת, תְּאֵנָה לִקְרַאת קוֹטְפָהּ / אֲנִי נִגְרֶפֶת בֵּין עָבִים כְּמוֹ לְבָנָה כְּסוּפָה, / אֲנִי רוֹחֶפֶת עֲנָנִים, צִפּוֹר כְּחֻלָּה בִּמְעוֹפָהּ / אֲנִי נֶחְטֶפֶת לְבָנָה בְּתוּלָה בַּקַּיִץ בֵּין כְּרָמִים / אֲנִי נִסְחֶפֶת בִּפְלָמֶנְקוֹ לִצְלִילֵי גִּיטָרַת צוֹעֲנִים, / אַתָּה יָשֵׁן לְךָ בַּנְּעִימִים, תִּינוֹק עוֹטֶה חִיּוּךְ תָּמִים".
תודה על הספר הזה.