מחבר "לבד בתיאטרון המוות" חוזר עם ספר שבועט בנוסחה השחוקה

יותר מעשור חלף מאז טרי הייז פרסם את מותחן הביכורים שלו, "לבד בתיאטרון המוות", שנחשב בקרב רבים אחד מספרי המתח המוצלחים של העשור הקודם. עיקר כוחו של הספר הראשון היה ביכולת של הייז להפוך נוסחה מוכרת - מרגל מיומן המתמודד עם איום ביולוגי מצד טרוריסט ג'יהאדיסטי - ליצירה מקורית ומלאת עוצמה, שהתעלתה משמעותית מעל רוב ספרי הז'אנר, ושזכתה בצדק למוניטין של ספר שאי אפשר להניח מהיד.

בספרו החדש, "שנת הארבה", הייז בוחר לא לסטות בהרבה מאותה נוסחה מוכחת: גם כאן יש מרגל מחונן (רידלי ווקר), מנהיג ג'יהאדיסטי אכזר ("אבו מוסלם אל־טונדרה", שם שהוא כמעט פארודיה על נבלים מהסוג הזה), ונשק ביולוגי מאיים - הפעם נבג קטלני שמקורו בחלל החיצון. הייז שומר על כמה מהמרכיבים שהצליחו בספר הראשון: נבל בעל עומק יחסי, גיבור עם איכויות של הוגה־פילוסוף וציטוטים תרבותיים מתוחכמים, שנדמה לעיתים כי נועדו בעיקר לשעשע את הקוראים הבקיאים.

מבחינת מלאכת הכתיבה עצמה הייז בהחלט שומר על רמת המיומנות שלו: הוא מיטיב לתאר סצנות אקשן בקצב מסחרר, משרטט תפאורה גיאוגרפית משכנעת במקומות עוינים כמו איראן וצפון פקיסטן, ואף מציג בקיאות טכנית מרשימה בנוסח מותחני הריגול של פרדריק פורסיית'. התיאורים האלה הם בדיוק מסוג הפרטים המדויקים שגורמים לקוראים לחוש שהם נמצאים בידיים של סופר שמבין את הז'אנר לעומק. הסגנון המדויק, והאופן שבו הייז משלב פרטי מידע טכניים באופן טבעי, יוצרים אמינות וריאליזם והופכים את הספר לחוויה קולנועית כמעט.

הבעיה מתחילה כשהעלילה, כשני־שלישים לתוך הספר, פונה לפתע אל מחוזות המדע הבדיוני והפנטזיה הפוסט־אפוקליפטית. הבחירה הזו אינה רק מפתיעה - היא אף פוגמת משמעותית במרקם האמין של הספר. נדמה שכאן הייז מוותר על אחת התכונות החזקות ביותר של מותחן ריגול עכשווי - האמינות - ויוצר תחושה כאילו החליט לזנוח את ההיגיון הפנימי של העלילה לטובת פתרון קל, כמעט "דאוס אקס מכינה".

במידה רבה, דווקא התפנית העל־טבעית מבהירה את אחת החולשות של הייז: בעוד הוא שולט היטב בתיאור סיטואציות מקצועיות ומתח צבאי ומודיעיני, הוא מתקשה לפתח את עומקן הרגשי של הדמויות. חייו האישיים של הגיבור נותרים מעורפלים וחסרי משקל רגשי אמיתי, כאילו נלקחו היישר מספר הדרכה לז'אנר. גם ההזדקקות המוגזמת לעיתים לצירופי מקרים עלילתיים לא מוסיפה לכבודו של הסופר, ומעוררת תהייה אם מדובר בעצלות יצירתית או בניסיון מכוון לאתגר את הקוראים הנאמנים.

ועדיין, ראוי לציין כי למרות נקודת השבר הזו "שנת הארבה" הוא ספר מתח עשוי היטב, שכתוב בקצב מהיר ובכישרון ניכר. הייז יודע לייצר רגעים של מתח אפקטיבי ולתפור סצנות פעולה סוחפות. אך מי שקיוו לקבל המשך ראוי באמת למורשת שהותיר אחריו "לבד בתיאטרון המוות" כנראה יישארו מעט מאוכזבים. אמנם הספר החדש מהנה ומספק, אך בסופו של דבר מדובר בניצחון בנקודות בלבד - ולא בנוקאאוט שהייז סיפק בספרו הראשון.