בספר ביכוריה, שירי פסל קושרת בין הטבע לפרידה שחוותה

שירי פסל נתלית באילנות הגבוהים, הנביאים ירמיהו וישעיהו, מציירת במילים את יפעת הטבע, ושואלת שאלות לגבי הנבואה

פרח שנושר מהאדנית שבמרפסת אל הרחוב הפך לסימבול. צילום: מערכת ישראל היום

בתחילת ספר ירמיהו אלוהים מתגלה אל הנביא ושואל שאלה שמנוסחת בעברית בת זמננו: "מה אתה רואה ירמיהו?". הנביא מביט על הטבע סביבו ומשיב שהוא רואה מקל שקד. האל עונה "היטבת לראות", ומסביר כי על הנביא לפרש ולדרוש את מה שראה כדי להבין את התוכנית האלוהית.

בתחילת ספרה של שירי פסל מופיע גלגול חדש של אותה שאלה, שהפעם המשוררת מפנה אל עצמה: "מָה אַתְּ רוֹאָה?". עליה משיבה גם היא מתוך הטבע: "שֶׁטַּבְּעוֹת הָעֵץ נִבְרָאוֹת בְּמַכַּת גַּרְזֶן / שֶׁכָּל נְבִיעָה הִיא נְקֻדַּת תֻּרְפָּה בַּקַּרְקַע / שֶׁלְּבָנָה עֲגֻלָּה מַסִּיגָה אֶת הַיָּם לְאָחוֹר". כאן היא מציעה מבט עמוק יותר, כזה שמאיר באור חדש תופעות ידועות ורואה את הפצע שבלב המציאות.

"שרף" הוא ספר שירים קצר ודחוס, יפה ועדין מאוד, אך לעיתים מעורפל. רבים מהשירים מציעים התבוננות חדשה על המציאות, למשל בשיר שבו תשומת הלב מופנת אל פרח שנושר מאדנית שבמרפסת אל הרחוב: "הַקַּרְקַע שֶׁחָשַׁב / אֵינָהּ הַקַּרְקַע". אבל המשוררת לא מסתפקת בהצגת רצף של התבוננויות על הטבע, אלא מבקשת לפענח את המצב האנושי, ובתוכו גם את מצבה שלה.

חטיבה מרכזית בספר, הכתובה בגוף ראשון, עוסקת בפרידה: "לִפְנוֹת בֹּקֶר מֵאוֹת דַּיּוֹת חָגוּ בַּשָּׁמַיִם (...) אַחַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי: מֵאוֹת קִילוֹמֶטְרִים צָפוֹנָה מִכָּאן / אֲנָשִׁים נִקְבְּרוּ תַּחַת הֲרִיסוֹת בִּרְעִידַת אֲדָמָה. // (בַּיּוֹם בּוֹ הֶחְלַטְנוּ לְהִפָּרֵד, רָצוּ חֲזִירִי בַּר מוּל הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת / בָּלַמְתִּי בַּזְּמַן, וּבְכָל זֹאת / הֶדֶף מַכָּה תַּחַת הַצְּלָעוֹת)". בהמשך השיר ההתרחשויות השונות, רעידת אדמה ופרידת הזוג נקשרים יחד: "אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם לִקְרֹא לָזֶה צֵרוּף מִקְרִים / אוֹ פָּשׁוּט תְּשׂוּמֶת לֵב, כָּךְ אוֹ כָּךְ - מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי קֹדֶם / נִשְׁקָף אֵלַי לְפֶתַע מִן הַחַיּוֹת, אוֹ שֶׁאוּלַי זוֹ הַבְּדִידוּת(...)".

בשיריה של פסל יש תחושה שכל חיה או צמח אינם אלא קצה חוט להתבוננות על בני אדם. כותרת הספר הרב־משמעית מסייעת להבין את המתח הזה. שרף הוא חומר טבעי, נוזל השותת מהעץ במקום שבו הוא נפצע. אך השרף עשוי להפוך לענבר, אבן יקרה. בשיר נוסף על הפרידה, שכותרתו "איך זה בעצם קרה? ואיך דווקא לכם?", נעשה מעין ניסיון עקיף להתמודד עם המבט החברתי עליה: "אֵיךְ קָרָה שֶׁהַשִּׂיחִים שׁוֹאֲפִים אֶל הַפְּרִיעָה, חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם אֶל הַמַּיִם, / הַדְּבָרִים כֻּלָּם עָשׂוּ מָה שֶׁהֵם חַיָּבִים (...) וְאֵיךְ דַּוְקָא לָנוּ, אֵינִי יוֹדַעַת לַעֲנוֹת עַל זֶה. / אֵינִי בְּטוּחָה שֶׁבִּכְלָל הֵבַנְתִּי אֶת הַשְּׁאֵלָה. / אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ וּשְׂרַף מָתוֹק אוֹחֵז חֶרֶק אַלְפֵי שָׁנִים / וּכְבָר אַלְפֵי שָׁנִים הוּא חַי בְּצָמָא הַתְּנוּעָה".

שרף קשור גם בשריפה, שרף הוא גם נחש, ושרף הוא גם מלאך, המקנה לפעמים את יכולת הנבואה. עם כל המשמעויות הללו של כותרת הספר המשוררת משחקת באופן מבריק. פסל, שהעמידה את עצמה ואת שירתה לנוכח שאלת האל לירמיהו "מה אתה רואה", מעמידה את עצמה בשיר אחר, שכותרתו "שרף", לנוכח המלאך של ישעיהו. כשישעיהו התבשר על כך שהוא עומד להיות נביא, הוא זעק שהוא "איש טמא שפתיים". כדי לפתור זאת עף אליו מלאך, "אחד מן השרפים", ונגע על פיו עם גחלת אש שהכשירה את פיו לנבואה. וכך פסל כותבת: "יָד מוּשֶׁטֶת אֶל קַעֲרַת גֶּחָלִים / וּמִשָּׁם אֶל עַיִן רְטֻבָּה. (...) אֵינִי יוֹדַעַת מָה טִיב הַמַּלְאָךְ / שֶׁנָּגַע בִּי, נִדְמֶה לִי / חַבָּלָה".

המשוררת חושפת שה"שרף" שהוליד את שירתה נדמה לה כמלאך חבלה, ולא כמלאך מיטיב, והשירה־נבואה שהוא עורר בה הובילה רק לשריפה ולדמעות: "בְּמַקֵּל הַשָּׂפָה אֲנִי סוֹרֶקֶת / אֶת מִדְרָכוֹת הָרֶמֶץ / מִיָּמִין לִשְׂמֹאל. / מְבַקֶּשֶׁת לְהִתָּקֵל בּוֹ שׁוּב, / לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַכָּנָף / שֶׁכָּל מָה שֶׁהִיא נוֹגַעַת בּוֹ / מוֹרִיד דִּמְעַת עָשָׁן".

פסל נתלית באילנות גבוהים, אך בעצם הולכת בדרך עתיקה של משוררים המספרים על דרך הגעתם אל השירה. לפחות לפי ספר ביכוריה התיאורים הללו אכן הולמים את שירתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר