אטווד הוציאה את ספרה השישים, אבל הקרב בינה ובין מונרו לא הוכרע

הסופרת והמשוררת מרגרט אטווד פרסמה יותר מ־60 ספרים, מתוכם יותר מ־20 תורגמו לעברית. הרומן הדיסטופי שלה "מעשה השפחה", שזכה לעיבוד טלוויזיוני מצליח בשם "סיפורה של שפחה״, הפך אותה לשם מוכר בכל בית. "תועות בזמן", שפורסם לראשונה ב־2023 ושתורגם כעת לעברית על ידי קטיה בנוביץ׳, מחזיר אותה לזירה המוקפדת של הסיפור הקצר, שבה ניכרת שליטתה הבלתי מתפשרת במבנה, בקול וביכולת להמציא מצבים קיצוניים המתחוללים ממש מעבר לפינה, במצבי החיים השגרתיים.

הספר בנוי משלושה פרקים; הראשון והשלישי מוקדשים לסיפורים על זוג מבוגר, טיג ונל, שההווה שלהם נשען על היסטוריה משותפת גדושת טראומות, מסעות, הומור יבש ושיחות מפוכחות על חיים ומוות. הפרק האמצעי, שכותרתו "אימי המרשעת", הוא חגיגה של חוסר עקביות מכוון. אטווד שולפת את הקורא מסיפור לסיפור, מאימה ביתית כמעט ריאליסטית אל הסאטירה, אל הפנטזיה ואפילו אל התקשרות עם המתים. המעברים החדים הללו אינם רק תעלול מבני, הם ממחישים את העיקרון המרכזי בספר - ההבנה שהחיים עצמם הם רצף של טלטלות בזמן, בין עבר להווה, בין מציאות לדמיון, ושכל תודעה אנושית נעה בתוך מרחב כזה.

הסיפור הראשון בפרק השני, ששמו כשם הפרק, מתאר את אמה של המספרת מנקודת מבטה של הבת, כך שהקורא הולך שבי אחרי המספרת, בזמן שהיתה נערה שרואה באמה מרשעת. תוך כדי הקריאה מתברר שכדי לשרוד את המציאות, בנתה האם לעצמה ולבתה עולם אלטרנטיבי. על אף מודעותה למוזרות של האם, שהתחדדה אף יותר כשבגרה - כשהיתה הילדה תלמידה בבית הספר שמעה שאומרים שאמה משוגעת - חדרו האם ומנהגיה עד כדי כך עמוק לתוכה עד שגם היא הפכה למי שחיה את חייה על סיפה של הפנטזיה.

בין הסיפורים הללו בולט במיוחד ראיון מדומיין שבו אטווד, באמצעות מתקשרת, משוחחת עם רוחו של ג'ורג' אורוול. הדיאלוג הרפה והמביך הזה, יש לומר, חושף את אחד המניעים העקביים בכתיבתה - בחינה של שלטון, שליטה, פחד, והאופן שבו שפה יוצרת מציאות, ולחלופין, מסווה אותה.

בסיפורים העוסקים בנל ובטיג מעורבבים במצבי היומיום שלהם, המצויים כל העת על מפתן האסון, זיכרונות שמבעבעים אל פני השטח, רובם הגדול אלים ומסוכן. ולא מדובר במצב אחד או שניים, אלא בריבוי של מצבים כאלה שמתגבשים לתחושת עולם קטסטרופלית. אטווד, כך נדמה, נעה בין הרצון להדהים ולזעזע את הקוראים לבין הרצון להפחיד אותם. התוצאה מצחיקה במקרה הטוב, ומעלה ספקות ביחס למעשה הסיפורי שלה במקרה הרע.

הסיפורים האחרונים בקובץ ממשיכים את הקו הסיפורי השחור, אם אפשר לכנותו כך, ועם זאת מחזיקים גם אינטימיות וכאב, בעיקר לנוכח עובדת מותו של טיג והתמודדותה של נל עם הסיטואציה החדשה תוך שהיא מחפשת את דרכה. הסיפורים הללו נוגעים בנושאים של זִקנה ואובדן, אבל גם בעקשנות קיומית, ברצון להמשיך לחיות, ולעיתים גם ליהנות, למרות הכובד שהחיים נושאים עימם.

פעמים רבות נוהגים להשוות את אטווד לסופרת קנדית גדולה אחרת, זוכת פרס נובל אליס מונרו. ובאמת, שתיהן, הן אטווד והן מונרו, שולטות באופן וירטואוזי בסיפור הקצר ושתיהן ניחנות במבט חד ונטול פשרות אל נבכי הנפש האנושית. אך נדמה שבשעה שמונרו נתונה לדמויותיה ומתמסרת להן באופן מלא אהבה, הרי אטווד, ולו בקובץ הסיפורים הזה, ובעיקר בפרק הראשון, מעדיפה לקרוץ לקוראים מעל לראשן של הדמויות ועל חשבון האהבה אליהן.

מי שיבקש אפוא למצוא בספר את החסד ואת ההכלה של אליס מונרו, עשוי להרגיש, כמוני, שהלב של הספר הזה נמצא יותר במבנה ובתחבולותיו מאשר באהבה עיקשת לדמויות; ומי שיחפש אחר האינטנסיביות הפוליטית של "מעשה השפחה" ימצא כאן גרסה אחרת, מצומצמת הרבה יותר, אך חדה לא פחות, בעיקר ברגעים שבהם הסיפורים נוגעים בשאלות של שליטה, שפה ומגדר.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהאחיזה המרשימה של אטווד בשפה ומיכולתה להשתמש בדיאלוגים כדי לחשוף מערכות יחסים שלמות. הדמויות מדברות כאילו חיו חיים מלאים מחוץ לדף והן נכנסות לסיפורים טעונות במטען הזה. "תועות בזמן" הוא, בסופו של דבר, ספר על תנועה בזמן, במרחב ובין מצבי תודעה. אטווד מראה כיצד הזיכרון פועל ככוח יצירתי והרסני גם יחד; כיצד ההווה נגוע תמיד בעבר, וכיצד ההישרדות תלויה ביכולת להמשיך לנוע - פיזית, רגשית ולשונית. יש בסיפורים תחכום לשוני ומבני, וגם, למרות הכל, רגעי רוך אנושי, בעיקר כשאטווד מרפה מעט מהרצון להדהים ומאפשרת לדמויותיה פשוט להיות.