כבר לא רק הבת של ראש המוסד: ״היתה לי חולשה לרבין״

את סיפור ההתבגרות שלה בשכונת צהלה, בימים שבהם התגוררה שם אצולת הביטחון של מדינת ישראל הצעירה, חותמת מיכל זמיר במילים "הסיפור שלהם זה לא הסיפור שלי". היא אינה מספידה את העולם הגברי כל כך שעיצב את ילדותה ונעוריה, כמו את ילדותה ונעוריה של המדינה כולה. להפך.

בספרה השישי, "חולשה לגנרלים", היא מפרקת את סיפור האהבה־הערצה הישראלי לכל מה שריח של צבא ההגנה נודף ממנו. אבל זמיר אינה עוסקת בחיסול חשבונות אישיים, וספרה אינו מכתב לאבא, צבי זמיר ז"ל, שהיה ראש המוסד. אחרי שתיארה ב"ספינת הבנות" (משנת 2005) את השירות בבית הספר לפיקוד ולמטה כמסע התבגרות נשי בעולם של גבריות מרקיבה, וב"מתקנים ואטרקציות" (2008) סיפרה את סיפור הפיכתו של שיכון קציני הצבא למכרה זהב נדל"ני, היא משחזרת כעת את ההתפוררות של אותו עולם ביטחוניסטי, מאצ'ואיסטי, אליטיסטי ובטוח בעצמו, שלתוכו נולדה.

כך, בגיל 61, זמיר מפוכחת מאוד. היא נאנחת בהקלה, ואת הביקורת החריפה שלה על הימים ההם ועל השיירים שנותרו מהם היא כותבת בהומור מושחז.

אבד הכלח

זמיר נולדה בשכונת צהלה שנוסדה על שטחי המרעה שהיו חלק מנחלתו של השבט הבדואי אבו כישכּ. "זה היה סוף העולם", היא כותבת, "פתרון מניח את הדעת לכל הצדדים, גם לקצינים שיכלו לנהל בנוחות את חייהם הכפולים, וגם למשפחותיהם שהתגוררו עד אז בתוך הבסיסים והפריעו".
השכנים שלה - משה דיין, יצחק רבין ואריאל שרון, אלופים, קצינים (שם היא לא חוסכת ביקורת, כמו "האיש שנפצע במלחמה ונשאר דפוק בראש (...) היה לו חשוב להראות לנו את הצלקת בצורת ריצ'רץ' שסידרו לו הסורים הבני זונות על הירך. לשם כך נדרש להפשיל שוב ושוב את מכנסיו"), ילדיהם הסוררים ("שאולי ויצמן ואסי דיין ויוסי ינאי וכיוצא באלה בני טובים שהסתבכו ושימשו לכולנו תמרור אזהרה") ומנהיגי מדינה.

היא למדה להכיר את העולם הזה מהצד. גם משום שאמא שלה - רינה, מדענית שעבדה במעבדה לסיווג רקמות - אמרה לה שאחרי כל הסבל והצער שראתה כלוחמת במלחמת השחרור היא רצתה רק דבר אחד - בן; וגם משום שכילדה ציפו ממנה לתפוס את המקום שיועד לה בעולם שאותו מנהלים הגברים בשיחות מלוּחששות בסלון ביתה. "מאחורי דלת ההזזה הכבדה", היא מתארת את השבתות שאחרי המלחמה - מלחמת יום כיפור והשבר החברתי הפוליטי האדיר שאירע בעקבותיה, "ישבו הגברים (...) מדליקים סיגריה בסיגריה (...) בידיהם תיקי ג'יימס בונד משרדיים. שולפים מסמך אחרי מסמך (...) שותים ערק זחלאווי שהיטלטל במרדעות צמר צבעוניות בשבילי חמורים תלולים וחבויים הידועים רק לאנשי ההרים הכורדיים", וגם "נעה דלת ההזזה הכבדה על מסילתה (...) מבעד לפתח שנפער התגלה עולמם הזר של הגברים (...) אני זוכרת, כי אנחנו, היושבות במטבח וממתינות לרתיחת המים בקומקום, ידענו שזה לא רגע טוב להיכנס".

אלא שזמיר מעולם לא היתה הילדה הכנועה, המתבגרת הצייתנית, וגם לא האישה הקונבנציונלית. היא גרושה, אם לבת, וב־17 וקצת השנים האחרונות היא חיה עם בן זוגה, העיתונאי ירון לונדון. הם גרים בלב תל אביב, בדירה נאה, שמשית, בקומה רביעית, בלי מעלית - ומגדלים כלב גדל ממדים.

היא מתארת ילדות מרדנית והתפתחות מאוחרת, שהונעו בכוחם של סקרנות אדירה ופקפוק תמידי במסרים שמערכת החינוך, בית ההורים והאתוס הישראלי ניסו לגרום לה להפנים. הוריה, אף שהיו חלק מרכזי באליטה ההיא, קיוו שלא תמצא לעצמה בן זוג מבין צאצאיהם של השכנים. כפי שזמיר מגדירה זאת, כשהתברר שהיא אינה מעוניינת באלה, "פשתה הרווחה בכל. אמי צידדה בגיוון. מסיבות גנטיות היא לא אהבה כלבים גזעיים". אף שהיא מתארת את עצמה כמי שאיחרה לפרוח "באופן מדאיג", הסקרנות העזה שלה באה לידי ביטוי בשלל התנסויות רומנטיות ומיניות, שבשורה התחתונה העניקו לה כוח. "כשהסתכלתי על עצמי מהצד חשבתי שהייתי צריכה להיוולד גבר", היא אומרת.

את כותבת על דור של גנרלים שאבד עליו הכלח, שאיבד את השליטה במדינה.

"החולשה היא לא שלהם אלא שלנו, הפֶטיש הזה לביטחון שעבדנו כל השנים לתחזק, תוך הזנחה גמורה של מה שקורה בתוך המדינה. ההערצה של הגנרלים הביאה את המדינה למצב שבו היא התפרקה מכל אחריות לקהילות שחיות בתוכה".

האתוס הזה התחיל להיסדק אחרי מלחמת יום כיפור. עד אז איש לא יכול היה להתקדם בפוליטיקה בלי רקע ביטחוני. אבל נדמה שדבר לא השתנה כשהחברה הפכה להיות יותר אזרחית.

"קודם כל נכון, אבל אני חייבת לסייג ולהכיר ביחסיות של מערכת הערכים שלי. בעיניי המצב הידרדר, אבל יש כאן במדינה עולם שלם, עם שלם, שמציג מערכת סטנדרטים שאינה מקובלת עלי, ובעיניו השנים האחרונות אינן הידרדרות אלא להפך. העניין הוא שלא משנה מי צודק ומה הנרטיב, נדמה לי שסביר יותר שהחברה שלנו תגיע למלחמת אזרחים מאשר תחזור להיות מקום שיש בו לאנשים אינטרס משותף. כי אין לנו אינטרסים משותפים.

"ההורים שלי היו כמו יכין ובועז, העמודים התומכים של בית המקדש. חיים שלמים עבדתי על ביסוס אישיות שתהיה שונה משלהם, לא רציתי להיות כמותם כי לא אהבתי את מי שהם היו. אהבתי ולא אהבתי, אהבתי ושנאתי בעוצמות חזקות"

"לי יש הרבה במשותף עם המעמד הבינוני הערבי - אנחנו חושבים שדת היא עניין פרטי, שהמדינה הישראלית לא צריכה להיות מושתתת על דת - וגם אם יש לי חילוקי דעות עם הערבים כאן, למשל בעניין השימוש בכוח ומעמד הנשים, עם החברה החרדית ועם החברה הדתית־לאומית אין לי כלום. אני לא אומרת שאלה אנשים רעים, אבל אין לי איתם שום דבר".

כי הם עדיין מחזיקים באתוס הביטחוני?

"כי הם עדיין חושבים שיש לפתור הכל בכוח, ואם זה לא מצליח - אז ביותר כוח".

את כותבת בספר שאת נשמרת מאחרים, "לא נדחפת לחיים שלהם, לא מתעניינת בצרות שלהם (...) סותמת. לא מבטיחה ולא נרתמת ולא לוקחת אחריות על העולם שכבר מזמן אין לי בו מהלכים". שאת כבר לא בתפקיד המארחת בארץ הזו. בילדותך בצהלה היית המארחת?

"ועוד איך. המשפחה שלי ישבה בשורה הראשונה של ניהול המדינה. המבנה החצוי של האישיות שלי הוא תולדה של קריסת השאיפה להיות ראויה למעמד הזה. כיום אני חצויה בין הצד השורשי שלי, היותי בת למשפחה שהתיישבה כאן בראשית הציונות ושהשתתפה בתחיית השפה והתרבות העברית, קשורה בכל נימי נפשי לאתוס השקרי של המקום הזה ומלאה נכונות להילחם עליו ולתקן אותו, או לפחות לעשות פרודיה על שטיפת המוח שהייתי קורבן לה ועם זאת שקועה בדמי. ומצד שני, יש בי רצון לא לשתף פעולה. המסרים האידיאולוגיים שעליהם גדלתי השתנו בצורה שמבהילה אותי, הם נעשו שוביניסטיים, דתיים, שטחיים, לאומניים, ובעיקר אלימים נורא".

תסמונת המתחזה

אמה של זמיר מתה ב־2019 אחרי שנים של דמנציה, ואביה הלך לעולמו לפני כמעט שנה, בגיל 99. עם שניהם, היא אומרת, היו לה מערכות יחסים מורכבות ובעייתיות, ועם זאת היא מגדירה אותם כ"יכין ובועז, את יודעת, העמודים התומכים של בית המקדש. אבל עם השנים, כשאת גדלה, את מצליחה להרים לעצמך מערכת תומכת, איזה מבנה פנימי של אישיות שגם כשהעמודים הללו נחלשים את לא קורסת. חיים שלמים עבדתי על ביסוס של אישיות שתהיה שונה משלהם, לא רציתי להיות כמותם כי לא אהבתי את מי שהם היו. ליתר דיוק, אהבתי ולא אהבתי, אהבתי ונשאתי בעוצמות מאוד חזקות".

את מתארת את עצמך כילדה עם אוזני ספוג, ששומעת הכל וסופגת הכל, וכבר בגיל צעיר החלטת שאת אחרת, שאת רוצה חיים אחרים.

"עברתי תהליך של שחרור. שנים היתה לי הרגשה שאני רק הבת־של. שאני צריכה להיות ראויה למקום שאליו נולדתי, פיזית ונפשית. שמאחר שאני פריבילגית אני צריכה להיות טובה עוד יותר, טובה במיוחד, וגם שאין לי היסטוריה משלי, אני רק הבת־של. לקח לי זמן לקחת את הסיפור שלי בידיים ולראות אותו אחרת, מזווית ראייה של ילדה שההורים שלה לא אנשים פשוטים, שחיה בתרבות שמצמצמת אותה, אם זה כאילו בהומור, כשאני אומרת שאני רוצה ללמוד פילוסופיה ואבא שלי אומר שגם ככה אני מדברת יותר מדי, ואם זה בפועל, כשאמא שלי מתערבת מאחורי הגב כדי לקטוע איזו התאהבות שיש לי בילד מבית הספר, או כשמבהירים לי שכל מיני תכונות אישיות שלי אינן נשיות, לא מתאימות לאופן שבו גברים קבעו שנשים צריכות להיות".

את מתכוונת לשחרור המיני, להרפתקאות מיניות שאת מתארת מגיל צעיר עם גברים המבוגרים ממך בהמון שנים?

"למשל. ישנה ההתחסדות הזו שמתייחסת ליחסי מין כאילו אני לא מקבלת מהם כלום, וכאילו אני לא רוצה מין. זה מצחיק. הגיבורה בסיפור שלי לא מנוצלת כשהיא מנהלת רומנים עם גברים. להפך, הגברים הופכים להיות אובייקטים שהיא לוקחת מהם דברים, אפשרויות, לומדת להשתמש במה שהם רוצים - בזה שהיא הבת־של, בגוף שלה, כנכס. לומדת מהם, מרחיבה את עולמה. נכון שחולשה למבוגרים זה לא מאוד רחוק מחולשה לגנרלים, במובן של משיכה למי שיש להם ידע ומעמד וכוח, אבל זה לגיטימי בעיניי. עזבי את הרומנים שאני ניהלתי בחיי, הרבה יותר מעניין אותי לראות את זה במבט חברתי רחב יותר".

"המשפחה שלי ישבה בשורה הראשונה של ניהול המדינה. המבנה החצוי של האישיות שלי הוא תולדה של קריסת השאיפה להיות ראויה למעמד הזה. כיום אני חצויה בין הצד השורשי העברי שלי לבין הרצון לא לשתף פעולה"

במובן הרחב את מתארת עולם שהנשים בו מוגבלות לסוג של "עזרת נשים". הן פסיביות, מפוספסות, הן חכמות ומוצלחות אבל ויתרו על השאיפות שלהן כדי לשרת ולתחזק עולם גברי נורא.

"הנשים בילדות שלי חיו כולן בצל הגברים, אבל הן עניינו אותי הרבה יותר מהגברים שהן שירתו. אני מסתכלת לתוך הנפש שלהן, רוצה לראות מה קורה שם כשהן חוות יחס שהוא לעיתים משפיל מגברים, כשהן שמות את עצמן בצד. לכן המלחמה שלי היא מול גברים וגבריות על כל צורותיה. לא רק במובן האלים - לא רק ברוצחי נשים או באנסים, אלא בחברה שעדיין נשים חיות בה כאזרחיות סוג ב'. אנחנו בישראל יכולות לומר לעצמנו שיש מקומות שבהם חיי הנשים זוועתיים. מקומות שבהם הן נמכרות ועשוקות ומנוצלות, ויש תמיד מי שממונה להשגיח על מה שהן עושות באיברי המין שלהן. פה פחות זוועה, אבל אנחנו תמיד אזרחיות סוג ב'. ובזה בעצם ניסיתי למרוד, את זה אני מנסה לכתוב בספרים שלי".

אבל בשנות ה־70 היתה ראשת ממשלה, והחברה הישראלית אפילו התגאתה בזה.

"גולדה מאיר באמת היתה משוחררת מהרבה מגבלות נשיות, ובכלל מהנשיות שלה, בזכות המעמד שלה כראשת ממשלה. היה בינה לבין הנשים האחרות פער אדיר".

מאיפה ילדה שגדלה בבית של גנרל, בסביבה של גברים שהתנהלו בצורה היררכית וחילקו פקודות, לומדת למרוד?

"הייתי חייבת. הבנתי בגיל צעיר, אולי אפילו בלי להבין ממש, שאין מאבק צודק יותר מאשר המאבק בפטריארכיה. כל המלחמות האחרות הן של גברים עם גברים. גם המלחמה עם עזה, נשים משני הצדדים נקראות לדשן את המאבק הזה בגופן ובנשמתן, לבשל, להחזיק בית, לגדל ילדים, לשלוח את הילדים לקרב. יותר משחשוב לדבר על שלום או לא שלום, על השאלה אם הגבול יעבור בשבי שומרון או באלפי מנשה, חשוב להעיף מעלינו את האג'נדה הגברית ולהבין ששום דבר טוב לא יקרה אם לא יהיה שוויון לנשים".

לגברים בלבד

השבוע תשתתף זמיר בפסטיבל השירה מטולה, שנדד השנה לנוכח המאורעות ויתקיים בבית הקונפדרציה ובמשכנות שאננים בירושלים. היא תשוחח שם על "חולשה לגנרלים" עם דורית רביניאן ותנסה להסביר את המהלך הרב־ספרי שלה: ניסיון לשנות את נקודת המבט ולבחון את ההיסטוריה הישראלית החדשה מנקודת המבט הנשית.

ולאותה חולשה לגנרלים, שזמיר מזהה כיום כמאפיינת עדיין את כל שכבות האוכלוסייה ללא יוצא מן הכלל ("גם אני עצמי מוקסמת מהם לפעמים") הצטרפה, היא אומרת, הדת החדשה - דת הכסף, הדת היחידה, לדבריה, שעל קיום המצוות שלה מקפידים קלה כחמורה.

בספרה היא מתארת מפגש חברים של גנרלים לשעבר, שרובם השתלבו בעולם העסקים ואחדים פנו להגשמה, הצטרפו לקיבוצים למשל. "אני חייבת להביט בזה באירוניה, כי הם עצמם לא העריכו את הבחירות שלהם", היא אומרת, "רבים בשמאל הושיבו את התחת שלהם ברמת חיים שלא תיאמן, פיתחו צרכים שלא ייאמנו, ולא נתנו לאף אחד שלא הוסיף להם ממון לנשום אוויר - גם את זה החברה שלנו עוד תצטרך לרסן".

מה אבא שלך היה אומר על הספר?

"היחסים שלי איתו נותקו הרבה לפני שמת, ולא רק משום שלא היה צלול בשנים האחרונות. נשאר בו חלק מן התרבות הגנרלית שהיתה לה זווית הסתכלות מאוד צרה על המציאות, והעמדות שלנו הלכו והתרחקו".

הגנרלים האחרים שהכרת התחרטו על דרכם הביטחוניסטית?

"יש ויש, הם לא עשויים מקשה אחת. רבין הצליח לצאת מגבולות הגנרליות שלו, ובאמת יש לי חולשה אליו".

כתבת ממואר, שאת מתעקשת לומר שאינו ממואר אלא רומן.

"בזמנו היתה מגפה של ממוארים שנראתה לי בכיינית. אין לי עניין לכתוב על אמא שלי כמו סימון דה בובואר, או לנתח את היחסים שלי עם אבא שלי. אני רוצה לכתוב על המסגרת החברתית שהופכת אותי למשרתת מוות. אני משתמשת בנתוני חיי לשם כך, אבל זה מפני שידעתי מגיל צעיר שאהיה סופרת, וזה אפילו נתן לי אישור לעשות כל מיני מעשים שאולי הייתי נמנעת מהם, כי ידעתי שאני במשימה לאסוף חומרים לכתיבה".

כילדה ראית את כל העוולות הללו שנעשות לנשים?

"ראיתי הכל ולא הבנתי כלום, וגם הבנתי הכל. כמו שאני תמיד אומרת לירון (לונדון, ד"ל): הגברים רואים את העולם מצד הבגד, ואני רואה אותו מצד הבטנה. כל האנשים שנראים לו מכובדים פגשו אותי באיזה מסדרון ושלפו מולי את האיבר שלהם או אמרו לי שאני ילדה רעה. אני במשימה - לכתוב על כל ההיבטים האלה של המציאות, שאני מכירה ושגברים בכלל לא מסוגלים לראות".