אם מקלידים בשורת החיפוש של גוגל שם של אדם מפורסם, מנוע החיפוש כותב עליו מילה או שתיים שמתארות אותו. לפעמים התוצאה מצחיקה למדי, בעיקר כשמדובר באנשים שעשו דברים רבים בחייהם. כך, בעוד ליונל מסי הוא אכן "כדורגלן ארגנטינאי", בנימין זאב הרצל מתואר כ"עיתונאי ומשפטן" וזאב ז'בוטינסקי כ"סופר ומשורר". במקרה הזה, כשגוגל כותב ביוגרפיה בשתי מילים, הפעילות הציונית והפוליטית של השניים נעלמת לגמרי.
כשמחפשים בגוגל את השם שמעון בוזגלו, הוא מתואר בתמצית כ"משורר ישראלי". גם במקרה הזה ה"אינטואיציה" של גוגל מוזרה במיוחד, מפני שבוזגלו, שנולד בעכו בשנת 1962, מוכר בעיקר כמתרגם פורה של השירה הקלאסית והתיאטרון היווני לעברית. בוזגלו תרם עד כה למדף הקלאסיקה בעברית תרגומים מיוונית לשירת הסיודוס, אנאקראון וסאפפו, למחזות של סופוקלס ואוריפידס ולכמה דיאלוגים של אפלטון, ותרגומים מלטינית לשירת קאטולוס, הורטיוס ואובידיוס. לצד זאת, הוא תרגם גם שלל ספרי עיון ורומנים מאנגלית. בתור מתרגם, הוא נודע בניסיונו להפוך את הטקסטים הקלאסיים לנגישים ככל שאפשר, ובתוך כך הוא גם ספג ביקורת רבה (ולעיתים מוצדקת) על נטייתו לשלב בתרגומיו סלנג ישראלי, קללות וגסויות (השורש ז.י.ן חביב עליו במיוחד), תעתיק של שפת דיבור ("עוד פם 'ני צריך") ועוד.
מה שבתרגום הקלאסיקה אולי נחשב פרויקט יוצא דופן, רדיקלי, פורץ דרך או מקומם עבר בלי הרבה תהודה בשירה המקורית של בוזגלו. ספרי שיריו מתפרסמים די בעקביות מאז שנת 2000, וכעת הצטרף אליהם הספר "סיסרא", השמיני במספר. רובם ככולם לא זכו להתייחסות רבה. אולי השירה שלו זכתה לפחות עניין מתרגומיו, מפני שלתרגם את הקלאסיקה לעברית פשוטה וסלנגית זו פרובוקציה מעניינת ואידיאולוגיה תרגומית רדיקלית. אם אוהבים את תרגומיו של בוזגלו ואם לא - קשה להתעלם מהם. אבל לכתוב שירה כזו? את הקהילה הספרותית זה מעניין הרבה פחות.
שיריו של בוזגלו דווקא ראויים לתשומת לב. ספרו החדש שונה בעליל בנוף ספרי השירה המתפרסמים כיום. ואכן, כמו בתרגומיו, שפת השירים בדרך כלל פשוטה מאוד. אבל באופן אירוני, השילוב בין רגעים פואטיים בספר לבין עברית פשוטה ושימוש בסלנג (שמתיישן מהר מאוד, כידוע) הופך את הזרימה של השירים למקוטעת וחורקת. נניח בשורות כמו "שָׁרָה לִי שִׁירִים / שֶׁשִּׁגְּעוּ לִי תַּ'צּוּרָה / שֶׁהֵפִיקוּ בִּי נְאָקָה / שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁקַּיֶּמֶת". מה בין הסלנג המיושן "שיגעו לי ת'צורה" לבין המילה "נאקה"?
עירוב המשלבים והסגנונות בתוך העברית אינו העירוב המשונה היחיד בספר. בוזגלו, כמשורר הבקיא היטב בספרות הקלאסית, משלב בשיריו בין העברית הסלנגית והבוטה של הרחוב הישראלי לבין רעיונות ודמויות מהקלאסיקה היוונית והרומית. במקרה הזה, למרות המוזרות, העירוב מצליח לעניין ולעורר.
דוגמה לכך נמצאת בשיר על המוזה, אחת מאלות ההשראה והאמנות היווניות. ספר שיריו "טוראי כהן קורא שירים" (2011) נפתח בשיר על מחסום כתיבה: "אֵין שִׁיר הַיּוֹם, שִׁימוֹן, כְּלוּם! / הַמּוּזָה מַפְנָה אֵלַי אֶת גַּבָּהּ / וּמַפְשִׁילָה אֶת שִׂמְלָתָהּ, / וְאֶת הַנְּפִיחָה הַפּוֹרַחַת / מֵעַכּוּזָהּ הַמְּעֻדָּן / נוֹתֶנֶת לִי לְהָרִיחַ / לְהָרִיחַ בִּלְבַד, / אַייי, / וְלָמוּת מִתְּשׁוּקָה!". על ספרו הנוכחי, לעומת זאת, שרויה אווירה של אהבה מאוחרת ושל חיוּת ועזוז אמנותיים ואישיים המתגלים בגיל מבוגר, ואין בו כל זכר להווה הישראלי המדמם שבתוכו אנו נמצאים. כעדות לפרץ האמנותי הזה, בוזגלו כותב כך: "בַּלֵּילוֹת הִיא בָּאָה אֱלֵי, מוּזָה, / נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי כְּמוֹ פּוֹרֵץ מֻשְׁלָם / וּמוֹצֵאת עַל הַמִּטָּה אֶת גּוּפִי... וְאָז הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת - וְחוֹדֶרֶת אֵלָיו. / כָּל הַלַּיְלָה חוֹדֶרֶת אֵלָיו. / אָה, אֵיזֶה שִׁירִים נוֹלָדִים מִשְּׁנֵינוּ, / אֵיזֶה שִׁירִים יָפִים!".
אם הזדעזעתם מחילול הקודש, אף שמדובר בקודשי יוון ולא בקודשי ישראל - אתם לא לבד. אמנם משהו בכתיבה הגסה במובהק, המודעת לעצמה והמעט אינפנטילית לפעמים ("איזה שירים יפים!") לקוח מחלק מהשירים היווניים והרומיים עצמם, שידעו להיות גסים ובוטים בהחלט - ובכל זאת יש בו ממד פרובוקטיבי שכמעט מבקש להכעיס. ומהצד השני, אפשר לחשוב על היחס של בוזגלו אל הקלאסיקה כיחס של בן בית, שבבית שלו מרשה לעצמו להסתובב בתחתונים ולהניח את הרגליים על השולחן בסלון.
בדרך כלל הספרות העברית נוגעת בחומרים מן הקלאסיקה בזהירות רבה, מפני שכשמם כן הם - קלאסיים. נעלים, נשגבים, קאנוניים. אמנם בוזגלו אינו המשורר העברי הראשון שמנמיך אותם אל היום־יום, אבל ברבים משיריו הוא בהחלט שוחט פרות קדושות. האם זו פרובוקציה זולה או עמדה ספרותית אמיתית? קו עדין מפריד בין יצירות שהן על סף הדאחקה לבין יצירות שמטלטלות את הגבולות היצירתיים המקובלים.
למרות הסלנג ושפת הדיבור הוא בוחר להמשיך לנקד את שיריו במדויק, ולחלק מהשירים הפשוטים ביותר הוא מעניק כותרות מתוחכמות בלטינית, בצרפתית או בהתייחס לדמויות מיתולוגיות, ששולחות את הקורא למסע חיפושים אחר המשמעות הנסתרת, אם יש כזאת. בוזגלו עצמו בטח לא יסביר, ובעמדה פרובוקטיבית נוספת שלועגת לקוראיו (לא בלי קריצה) הוא גם מצהיר שלא יטרח להתנצל על כך: "ווּלְקָן, אוֹ בִּשְׁמוֹ הַיְּוָנִי, / הֵפַיְסְטוֹס, / מַצְרִיךְ הֶסְבֵּר לַקּוֹרֵא הָעִבְרִי. / בָּרוּר שֶׁהַבּוּרוּת הַזֹּאת מַטְרִידָה: / הִיא מְאַלֶּצֶת אוֹתִי לְהַסְבִּיר, / וּמֵעוֹלָם לֹא חִבַּבְתִּי הוֹרָאָה. / גַּם לֹא ווּלְקָן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו