הטיל מאיראן שנשלח ב־13 ביוני ופגע במגדל היוקרה ליד הקריה קטע את אירועי שבוע הספר, שנפתחו שלושה ימים קודם לכן במתחם שרונה הסמוך. אמנם המו"לים הישראלים, בעיקר הקטנים שבהם, רגילים לחיות במוד של הישרדות - אבל אפילו עבורם טיל מאיראן, בוודאי כזה שנשלח בעיצומו של שבוע הספר, היה הקש ששבר את גב הגמל.
ההתחלה של אירועי שבוע הספר השנה דווקא היתה מבטיחה: בשלושת הימים הראשונים, עד למלחמה מול איראן, פקדו את מתחמי הירידים כ־22 אלף איש ביום - נתון גבוה משמעותית בהשוואה לשנים הקודמות. כשהמלחמה החלה, התאחדות המו"לים החליטה להמתין ולראות מה קורה - החלטה שהתבררה כנכונה.
"זה היה הדבר המתבקש לעשות", אומרת מיקי צ'סלה, מנכ"לית התאחדות המו"לים. "שבוע הספר הוא אירוע שהמו"לים מחכים לו כל השנה. הם משקיעים בהפקות, בהדפסות, ביחסי ציבור, בפרסום. יש הוצאות קטנות שביטול שבוע הספר היה מקריס אותן. מעבר לעניין הכלכלי, מבחינת ההוצאות זו הזדמנות לאינטראקציה בלתי אמצעית עם קהל הקוראים".
עם זאת, שבוע הספר המחודש לא הביא את אותו מספר מבקרים. צ'סלה מעריכה שהיתה ירידה של כ־15% בהיקף המבקרים שהגיעו לעומת השנה שעברה. ובזמן שההוצאות הגדולות השתלטו על מתחמי הירידים הגדולים - ההוצאות העצמאיות קיימו אירוע נפרד ברחבת הסינמטק. לפי עודד כרמלי, מו"ל הוצאת הבה לאור, רובן כיסו את העלויות שלהן בימים הראשונים ליריד, כך שבעת שנשמעו האזעקות, רובן כבר ראו שורת רווח. "מבחינת ההוצאות העצמאיות, היריד היה הצלחה מסחררת. לא רק מסחרית, אלא גם תרבותית. החזרנו את הקסם לשבוע הספר ואת הכבוד למילה הכתובה".
אך למרות ההתלהבות, שלא לומר אופוריה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שענף הספרים נמצא בבעיה, אולי החמורה ביותר זה שנים: שוק מצומצם של קוראים, דואופול ברשתות הספרים, והיעדר בקרה על איכות הספרים כתוצאה מתופעת הספרים הממומנים.
נכנסו לבונקר
לפני כשנתיים החליטה אפרת דגן, מנהלת גיוס בהייטק, להוציא ספר בתחום מומחיותה. דגן, שניהלה בין היתר את הגיוס עבור גוגל בישראל, ואף עבדה בעמק הסיליקון, מתחזקת בלוג בנושאי קריירה וגיוס, לצד עסק עצמאי שהקימה בשם Workaround. מבחינתה, הוצאת ספר היתה ערוץ נוסף שיאפשר לה להגיע לקהלים נוספים.
כשנפגשה עם אחת מהוצאות הספרים המסורתיות, נאמר לה: "זה יעלה לך". לאחר שהתעניינה גם בהוצאה אחרת והבינה את סדר הגודל של המחיר, שעומד על 120-60 אלף שקלים, היא החליטה להוציא את הספר באופן עצמאי. "מבחינתי זה אפיק שיווקי, וזה לא בהכרח תואם את השיקולים של הוצאת ספרים", היא מסבירה את ההחלטה. "ידעתי שאני יודעת להגיע לבד לקהל שיתעניין בזה. דיברתי עם חבר שהוציא ספר פרוזה דרך הוצאה גדולה, והוא סיפר לי שבסוף כל השיווק היה עליו. אז למה אני צריכה לחלוק עם גורם שלא תורם לי? בסוף ההחלטה שלי התבררה כנכונה".
מאיה פלדמן: "ישראל כמעט מנותקת מהעולם מבחינת הספרות היפה, ורוב הספרות העכשווית לא מגיעה אלינו - בשונה מאוד מהמצב לפני 15 שנים, אז היינו ממש מתחרים בינינו, המו"לים, על ספרי תרגום, וניהלנו מלחמות מי ישלם מקדמה גבוהה יותר"
גם גיל (שם בדוי) הוציא לפני כמה שנים ספר פרוזה, השלישי שלו במספר, במימון עצמי. השניים הקודמים יצאו בהוצאות הגדולות, וגם השלישי היה אמור לצאת במסלול של הוצאה מסורתית. "היה לי כבר חוזה חתום", הוא מספר, "אבל אז בדיוק יצא חוק הספרים, וכל ההוצאות נכנסו לבונקר והחליטו ללכת יותר על בטוח". כדי לממן את העלויות, הוא יצא בקמפיין גיוס המונים. הספר מכר כמה מאות עותקים, ושורת הרווח מבחינתו הסתכמה באיזון. "זה היה ניג'וס", הוא מסכם, "המון התעסקות בעיצוב, בגרפיקה, הייתי צריך לקבל הצעות מבתי דפוס. קיבלתי ביקורות טובות וקיבלתי הכרה - אבל זה היה מאוד קשה לי רגשית. בסוף להוציא ספר זה תחביב".
דגן וגיל הם לא היחידים. לפי דוח הספרייה הלאומית לשנת 2024, מתוך 6,928 הספרים שראו אור השנה בישראל, כ־19% יצאו בהוצאה עצמית - שיעור שגדל משנה לשנה. מה שהדוח לא מביא בחשבון הוא ספרים שיוצאים בהוצאות המסורתיות וממומנים על ידי המחברים. את מימון המחבר כרמלי מכנה "פטנט ישראלי". "הוצאות לאור אמיתיות הפסיקו למכור ספרים לקוראים ועברו למכור ספרים לכותבים", הוא מדבר על הסוד הכי גלוי בענף.
מאיה פלדמן, עורכת סדרת "ספריה לעם" בהוצאת עם עובד, מסכימה: "השנה יצא מספר שיא של ספרי פרוזה ושירה, ורובם המכריע היו ממומנים", היא אומרת. "באופן רשמי, רק כחמישית מהספרים יצאו בהוצאה עצמית, אבל היום הוצאות הספרים שמוציאות ספרים במימון המחברים מוציאות יותר ספרי מקור מכל הוצאה אחרת. יש ירידה בקריאה, ירידה במכירות והצפה בספרים שלא מכוונים לקוראים. מנקודת המבט שלי, התוצאה היא משבר חריף".
"יש כאן שני משברים", אומרת אורנה לנדאו, מו"לית הוצאת "התחנה", סופרת ובעבר ראשת מדור ספרות מתורגמת בכנרת זמורה דביר. "הראשון הוא שאין מספיק קוראים, ושגם מי שקוראים, קוראים פחות. השני הוא השיח הספרותי: לפני 30 שנה, כשיצא ספר, כולם דיברו על זה. מאז בימות השיח ואופני השיח השתנו, וגם כשכבר יוצא ספר איכותי - מאוד קשה לו לפרוץ".
הימור לא משתלם
למזלו של הסופר ישי שריד, זוכה פרס ברנר, כשהוא התחיל לכתוב ולנסות להוציא את ספריו לאור, שיטת מימון הכותבים עדיין לא נולדה. באותם ימים, לפני שלושה עשורים, כשהוצאה לא היתה מעוניינת להוציא ספר - הוא פשוט לא יצא.
"התחלתי לכתוב כשהשתחררתי מהצבא", הוא מספר. "כתבתי שלושה ספרים, ואף אחד לא רצה להוציא אותם. בשנת 2000 הוצאתי את 'טרף קל' בהוצאת ידיעות ספרים, ולאחר מכן נולדו שלושת ילדיי, וגם הייתי עסוק מאוד כעורך דין. כתבתי בתקופה הזו שני ספרים לא מספיק טובים ששוב נדחו, וזה היה משבר. חשבתי שאולי זה נגמר. ואז ב־2009 התפרסם 'לימסול' בעם עובד. מאז הסכר נפרץ ועליתי על דרך המלך. בכל שנתיים-שלוש אני מפרסם ספר, הם נמכרים היטב, וגם ההוצאה מרוויחה מזה".
אחרי שהצליח לבסס את מעמדו כסופר מצליח, שום הוצאה לא תעלה בדעתה לבקש מימון משריד כשהוא יגיע אליה עם כתב היד של הספר הבא. אך הדבר שונה כשמדובר בסופר אלמוני, שמוציא את ספר הביכורים שלו. גם אם בהוצאה יחשבו שהספר טוב - סביר להניח שעדיין יבקש ממנו מימון. "אם מגיע אלינו ספר ביכורים שאנחנו חושבים שיש לו ערך רב, גם ספרותי וגם לקוראים, אך הסופר אינו ידוען - תנאי הפתיחה מאוד קשים", אומר גורם בכיר בענף שביקש לא להזדהות. "אנחנו מוציאים הרבה ספרי ביכורים וספרי מקור, ואנחנו רואים שזה קשה עד בלתי אפשרי לפרוץ עם שם חדש, אף על פי שיש ספרים שומטי לסתות. במקרים האלה נבקש מימון מהכותב".
גם אם אתם חושבים שהספר טוב וראוי?
"עולם המו"לות זה קזינו. אתה אף פעם לא יודע איזה ספר יכול להיות רב־מכר. לפעמים יש הפתעות, אבל אתה לא יכול לנבא הצלחה של ספר, גם אצל סופרים קאנוניים. אז אנחנו מבקשים עזרה מהכותבים במקרים שבהם קשה לדעת אם ספר יצליח או לא. זה ממקום של צניעות, דווקא משום שאין לנו כלים לנבא. מצד שני, לא נוציא ספר שאנחנו לא רואים בו ערך".
דובי איכנולד, מו"ל ידיעות ספרים, טוען שבשוק הספרים של היום, קבלת מימון מהכותבים היא כמעט כורח המציאות. "בעבר, כשהשוק היה יותר חזק, כל ספר שהוצא לאור אצלנו יצא ללא מימון. כיום, מכיוון שהשוק חלש יותר, לפעמים אנחנו מבקשים עזרה מהמחבר, וגם אז, רק אחרי שהספר עובר לקטורה.
"יש הרבה ספרים שלא נוציא, גם אם מציעים לנו מימון עליהם. למשל, אם בעבר ספר של אלוף במילואים היה מוכר 8,000 עותקים - היום אני מאמין שנבקש עזרה בהוצאה של ספר כזה. לפני עשור לא היינו חושבים על זה, כי השוק היה חזק, אך הקהל הצטמצם. 35% מהקוראים עברו לקרוא ארוטיקה, ולכן העוגה היום בכל השאר היא 65% ממה שהיה".
"אני חושב שאין ברירה", אומר גם הסופר והמו"ל אילן שיינפלד. "השוק השתנה בגלל האינטרנט ושינוי הרגלי הקריאה: קוראים הרבה פחות, קונים הרבה פחות ספרים והוצאות הייצור עלו".
"פעם ספר ממוצע היה נמכר בכ־5,000 עותקים, וההוצאה היתה יכולה להרוויח עליו", אומרת לנדאו, "אבל היום אנחנו רחוקים מלהגיע למספרים האלה, וההוצאות לא רוצות לקחת סיכון. לכן אני אתפלא אם יש יותר מעשרה ספרי ביכורים שראו אור בשנה האחרונה שלא במימון המחברים".
דובי איכנולד: "אם בעבר ספר של אלוף במיל' היה מוכר 8,000 עותקים, היום אני מאמין שנבקש עזרה בהוצאת ספר כזה. לפני עשור לא היינו חושבים על זה, כי השוק היה חזק, אבל הקהל הצטמצם. כ־35% מהקוראים עברו לקרוא ארוטיקה, העוגה נחתכה"
מנגד, כרמלי מגדיר את התופעה הזו כגובלת במרמה. "ההוצאה יודעת שזה ספר לא טוב שאף אחד לא יקרא, ומשתמשת בחלומות של המחבר המסכן כדי לממן את הספרים שהיא כן רוצה להדפיס". ועדיין, הוא אומר, אין בעיה שהמחבר יממן את הספר - ובלבד שיהיה דיסקליימר: "לציבור אין דרך לדעת מה זה מה. כשיש לך כתבה שיווקית, היא מסומנת ככזאת. אם היו מציגים תוכן שיווקי לצד כתבות עיתונאיות, בלי לסמן לקורא שמדובר בתוכן שיווקי, אף אחד מאיתנו לא היה קורא עיתון ולא היה צופה בחדשות. וזאת בדיוק הטעות שעושים המו"לים האלה, שהיו מוציאים לאור והיום הם 'מוציאים לעו"ש'. בכך הם מחסלים את אמון הקוראים, וכורתים את הענף שעליו הם יושבים.
"יותר מזה, הוצאה לאור שמקבלת עשרות אלפי שקלים על עצם הדפסת ספר נותרת אדישה להיקף המכירות. המו"לים צריכים שיהיו להם היושרה המקצועית והכנות לומר: 'אם אנחנו לא מצליחים לגבות תשלום מהקוראים, לא נגנוב מהכותבים, אלא נחשוב על דרכים יצירתיות - או שנעבור ביזנס'. עם כל הכבוד, יש עוד דרכים להתפרנס - והן דרכים הרבה יותר טובות, מוסרית וכלכלית, מהדפסת ספרים במימון מחבריהם".
"יש סיבה לכך שהמו"ל קובע מה יראה אור בכך שהוא מוכן להשקיע כסף בספר ולממן אותו", אומרת גם פלדמן. "בכל תחום, זה מה שמבדיל בין חובבים למקצוענים. כשחנויות הספרים מוצפות בספרים של חובבנים, יש זילות כללית של הספרות - וההוצאות המקצועיות, שהעורכות שלהן שואפות לפרסם רק ספרות טובה, לא יכולות להתחרות בשטף הזה, בסופרים שלא זקוקים לעוד ועוד קוראים כדי להמשיך להתקיים, מפני שהם משלמים מכיסם הפרטי כדי לקבל מקום על שולחנות המכירה. המו"לות היא תהליך מתגלגל ורב־שנים, שמעצב את החברה ואת התרבות המקומית. ההצפה הזאת בספרות הממומנת מחבלת בה, ובעצם מחסלת אותה".
במציאות הזו, על כל מורכבותה, הוצאות הספרים הקטנות, שעדיין מתעקשות להוציא לאור ספרות איכותית, בקושי שורדות. "אני לא עם הראש מעל המים, אני עם הנחיריים מעל המים", אומרת שירה חפר, מו"לית הוצאת לוקוס. "יש כאן תהליך מתמשך שאני עדה לו מאז כניסתי לתחום ב־2010, ושבו המדינה לא מייצרת תנאים שבהם הוצאה לאור ספרותית יכולה לשגשג. אנחנו נמצאים היום כעשור אחרי ביטול חוק הספרים, זו באמת זירה של גלדיאטורים, ואין שום הגנה על הסופרים ועל הספרות העברית.
"כתוצאה מכך, הרבה הוצאות לאור הפכו לבתי הפקה לספרים. ברגע שהמדינה לא מעבירה מספיק תקציבים לתרבות ומבטלת כל חוק לוויסות השוק, הוא נשאר פרוץ וכולנו סובלים מזה. החזק שורד והבערות משתלטת".
חפר לא גובה כסף מכותבי פרוזה שהיא מוציאה לאור את ספריהם, ולכן היא מבצעת סלקציה קפדנית. סדרת השירה שלה, לעומת זאת, ממומנת על ידי הכותבים, ובעזרת תמיכות ומענקים של משרד התרבות ומפעל הפיס. "התמיכות שבכל זאת קיימות הן דבר שאני מוקירה ומודה עליו. זה נותן דלק, ובתור מוציאה לאור של ספרות מופת אני נשענת על זה לעיתים קרובות", היא אומרת.
הדפסה לפי דרישה
מי שעשה קריירה מספרים ממומנים הוא יהודה ניב, המייסד והבעלים של הוצאת ספרי ניב. ניב לא רק נותן צידוק לתופעה, אלא שגם יש לו אג'נדה סדורה בעניין. לדעתו, המודל הישן והטוב של הוצאת ספרים במימון ההוצאה הוא פאסה, והוא לא יכול להחזיק מים במציאות הנוכחית. בוודאי לא בישראל, שבה השוק מאוד מצומצם - כ־6 מיליון דוברי עברית.
גם בארה"ב זה המצב. ניב משמש גם מנכ"ל Spines, פלטפורמת הוצאה לאור בארה"ב המספקת שירותי עריכה, עיצוב, קריינות, הפצה ושיווק באמצעות בינה מלאכותית, מה שחוסך לכותבים הוצאות. לדבריו, כ־3,000 סופרים אמריקנים כבר פרסמו את ספריהם דרכם.
"אין אופציה אחרת", הוא אומר, "הנושא של הוצאה לאור מסורתית מת לפני שנים. שוק הקוראים הישראלי מצומצם, ולכן המודל המסורתי, שמצפה להחזיר את ההשקעה מהמכירות, כבר לא רלוונטי. ההוצאות המסורתיות הבינו שהן לא יכולות להמשיך להרוויח אחרת, ואם לא מהקוראים - אז לפחות מהסופרים. אני יודע שהאליטיסטים של התעשייה יאמרו שהספרים הללו אולי לא ראויים לראות אור, אך דעתי היא: מי הם בכלל שיחליטו מי ראוי ומי לא? כל אחד שהשקיע בכתיבה ראוי להוציא לאור ספר ולהטביע את חותמו בעולם. הבטחתי לעצמי שאוציא לאור מיליון סופרים במהלך חיי. עד היום הוצאנו בארץ כ־7,000 ספרים, ואנחנו מאיצים".
בדומה לאמזון העולמית, גם ניב מדפיס לפי דרישה, ובכך מצליח להפחית את ההוצאות על הספר. "במקום שיודפסו מאות או אלפי עותקים מראש, אנחנו מדפיסים בהתאם למכירות. הוצאות לאור אחרות מחייבות את הכותבים להדפיס מראש אלפי עותקים, ורובם נגרסים בסוף. אני לא מאמין בזה".
גם פרופ' ורד טוהר, ראשת המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, חושבת שנכון לאפשר מסלול "עוקף" להוצאת ספרים. "לאדם יש חלום להוציא ספר - למה אנו צריכים לעצור אותו?", היא תוהה. "אחר כך נבדוק עד כמה זה פרץ את המעגל הראשון או לא. יש ספרים שיצאו במימון עצמי ופרצו.
"הדינמיקה של המשולש שכולל את ההוצאה, הסופרים והקוראים - השתנתה. המציאות שבה הממסד מכתיב מה ייצא לאור ומה לא כבר אינה רלוונטית. הכותבים לקחו לעצמם את האוטוריטה בחזרה, והיום הם כבר לא צריכים את ההוצאה לאור. אני לא חושבת שבספרים הממומנים הכל רע, כמו שבספרים הממוסדים לא הכל טוב. אפילו יהודה עמיחי מימן את ספר השירים הראשון שלו".
בכיר בענף: "עולם המו"לות הוא קזינו. אם מגיע אלינו ספר ביכורים, גם כזה שיש לו ערך רב - אם הסופר לא ידוען, תנאי הפתיחה מאוד קשים. כמעט בלתי אפשרי לפרוץ עם שם חדש, אף שיש ספרים שומטי לסתות. במקרים האלה נבקש מימון מהכותב"
מנגד, שריד פחות מתלהב: "אין לי שום בעיה עם אנשים שמממנים את פרסום הספרים של עצמם, ויש גם ספרים טובים שהתפרסמו בצורה הזו. אבל לא כל מי שהוציא ספר על חשבונו הופך להיות סופר - כמו שלא כל מי שמשחק כדורגל עם חברים הופך להיות רונאלדו, ולא כל מי ששרה קריוקי היא יהודית רביץ. זה נהיה סוג של תחביב של המעמד הבינוני להוציא ספר ולהתפאר בו, אבל קריירה ספרותית היא מרוץ לטווח הארוך. לוקח זמן להשתכלל, למצוא קהל קוראים ולמצוא את הקול שלך כסופר.
"להיות סופר זה מקצוע שמשלב שני דברים: כישרון לספר סיפור שייגע בלב של הקוראים, והתמדה. כתיבת ספר דורשת הרבה זמן, והשקעה של הרבה אנרגיה שכלית ורגשית. זה לא כמו לכתוב פוסט בפייסבוק - זה עסק לאנשים רציניים ורגישים עם הרבה סבלנות".
המרוץ הרומנטי
אנשים שהגיעו לשבוע הספר לא היו יכולים לא לשים לב לתופעה הבולטת של הענף בשנים האחרונות: מאות נערות מתגודדות סביב דוכני הספרות הרומנטית, מסתערות על הספרים המודפסים ורוכשות אותם בהמוניהן. סביב זה התפתחה תרבות קאלט שלמה: המעריצות מקיימות קשר שוטף עם הסופרות, ואף מייעצות להן לגבי העיצוב והעטיפה של הספר.
רבות מההוצאות הגדולות ראו לאן כל זה הולך, ולא רצו להישאר מאחור: כך הקימה מודן את הוצאת מלודי, מטר את הוצאת לב אדום, וכנרת זמורה דביר חברה להוצאת אהבות. לפי פרסומים, ידיעות ספרים ותכלת נמצאות בשלבים של הקמת הוצאות רומנטיות משלהן, והיד עוד נטויה. מלבדן, יש 23 הוצאות ספרים רומנטיות שפועלות היום בשוק, ובהן טורקיז, יהלומים ועוד.
"בהתחלה, ההסתכלות של הענף ושל ההוצאות המסורתיות על הז'אנר הרומנטי היתה מאוד מתנשאת", אומר גיא בן נון, מייסד ומנכ"ל "עברית", "אבל היום כמעט לכל הוצאות הספרים יש פעילות בתחום הזה. ב'עברית' המכירות של הז'אנר הן 32% מהפעילות. זו קטגוריה שמייצרת טראפיק עצום".
מול בן נון, איכנולד מתוסכל כשהוא רואה מה קורה בתחום. למרות ההצלחה הכבירה של "חמישים גוונים של אפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים לפני כעשור - איכנולד החליט בשעתו לא להמשיך קדימה עם הז'אנר, שאותו הוא מכנה "ספרות סמי־פורנוגרפית".
"חשבתי שזה טרנד חולף", הוא אומר, "אבל למגינת ליבי זה רק הלך והתחזק. עכשיו, בשבוע הספר יש להוצאות הספרים שולחן מכירות שלם שמוקדש לספרות ארוטית. חלק מזה גובל בפורנוגרפיה ו'מתחפש' לספרות.
"זו מגמה שקיימת בכל העולם, ורואים את זה גם בירידי הספרים. אולי זה מחליף את אתרי הפורנו. אנחנו אלה שהבאנו את הגל, עם 'חמישים גוונים של אפור', וברוב המוסריות שלנו לא הצטרפנו לטרנד או לחגיגה, והיום אני מצטער על זה. כוחות השוק עושים את שלהם, וזו תופעה שצריכים להתייחס אליה".
רבים בענף מצקצקים בלשונם לנוכח התופעה שרק הולכת ומתרחבת - אך מנגד, יש המאמינים שהז'אנר הרומנטי הוא במקרים רבים מסלול ישיר לספרות יפה. "יש פריחה מטורפת של הוצאות מהז'אנר הרומנטי שקמות כמו פטריות אחרי הגשם", אומר גורם בענף, "ויש לזה ביקוש גדול מאוד, שאני רואה בו משהו מבורך. אתמול היתה לי שיחה מרתקת עם ילדה בת 14 שהתחילה מרומן רומנטי, והיום היא צרכנית כפייתית של ספרי עיון.
"האמירה הפופוליסטית שהן מתחילות ברומנטיקה ועוברות לספרות יפה - היא אמיתית. אני לא אשכח שבאחד הירידים, דיברתי עם לקוחה שהתחילה מקריאה של הז'אנר הרומנטי והגיעה ל'חיים קטנים' - שזה ספר שחד־משמעית נחשב ספרות יפה וגבוהה. לכן אני רואה בז'אנר הזה משהו חיובי, כי זה מביא קהל נוסף. אני גם לא מסכים עם האמירה שאני יודע להחליט עבור הקוראים מה טוב בשבילם".
יש גם מי שמאוד לא אוהבת את ההבחנה האליטיסטית־משהו בין הז'אנר הזה לבין מה שקרוי "ספרות יפה". "אני מסתייגת מההפרדה הפטרונית הזו", אומרת טוהר מבר־אילן. "אני בכלל לא אוהבת את המונח 'ספרות יפה', כי אז זה אומר שיש לעומתה ספרות מכוערת. אני אומרת: תנו לקוראות להחליט - ומיליון קוראות לא טועות.
"קהל הקוראים הוא רבגוני, ויש לו צרכים שונים. אני לא הייתי רוצה להיות במצב של לפתוח ספר ולהזיע כדי לשרוד אותו. אני רוצה להתייחס לספר כמשהו שיודע להעניק לי עונג. קריאה אמורה להיות כיפית, ולא יום עבודה מייגע. אם סופר יודע לעשות את זה - אני רוצה לפרגן לו, לא להתנשא עליו. אלה ספרים מאוד נגישים, אמוציונליים, שיוצרים סביבם קהילות שלמות.
"להיכנס לרומן רומנטי זה כמו להיכנס לחדר ממוזג בטמפרטורה שנעים להיות בה: מישהו מדבר את הנפש שלי, הצרכים שלי, הפנטזיה שלי. אם ספר מצליח לעשות את זה - זה עונה על הצורך. אני לא מבינה למה זה רע. רבים מהספרים הקאנוניים בעברית עוסקים בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בשואה, בסיפור שורשים או במשבר העלייה לישראל. כלומר, הם נטועים חזק בזמן ובמקום. לעומתם, ספרים רומנטיים הם אסקפיזם מוחלט מהישראליות, ויש קוראות שזקוקות לזה, בעיקר היום".
אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים ומבעלי הרשת, מציע להסתכל על הצד החיובי של התופעה: "אלפי נערות שנחשפות בזכות זה לקריאה קונות ספר מודפס, יש להן ספרייה יפה בבית, והן מדברות על הספרים. הן מעורבות. אותי זה מרגש. יש לנו מלחמה מול המסכים, ובמלחמה הזו הז'אנר הרומנטי ניצח. אולי זה יגיע גם לז'אנרים האחרים".
מחרימים
עוד לפני 7 באוקטובר, היו לא מעט סופרים מצליחים שסירבו שספריהם יתורגמו לעברית - והבולטת מכולם היא סאלי רוני. בעקבות המלחמה, סופרים רבים נוספים הצטרפו למעגל. ובזמן שלא מעט הוצאות עומדות היום מול שוק בינלאומי שהולך ומתכווץ - גם הסופרים הישראלים נתקלים בקשיים. שריד, למשל, שכבר ביסס את מעמדו בשוק הספרות במדינות מערב אירופה ובארה"ב, מעיד שבנורבגיה ובהולנד הוא לא מצליח לפרוץ את המחסום.
לפי פלדמן, ישראל בכלל לא נמצאת באירוע של הספרות הזרה העכשווית. "יש לכך סיבות כלכליות ותרבותיות", היא אומרת. "השכר והירידה במעמדם של העורכים לא מאפשרים קריאה והתעדכנות, המצב הכלכלי של ההוצאות לא מאפשר להמר על סופרים צעירים או לשאת ספרות שאינה מסחרית, וגם לא לשלם מקדמות, והסגירוּת, השמרנות והניוון התרבותי לא מאפשרים פתיחות לספרות החדשה שנכתבת כיום.
"זה יקר יותר להוציא ספרות עכשווית - כי צריך לשלם תמלוגים, כי צריך לשלם לעורכים שיקראו ויבחרו מתוך השפע העצום שיש, כי זה הימור, כי הקוראים לא תמיד מכירים סופרים חדשים וסגנונות חדשים. ובישראל כיום גם אין צמא לזה. מעדיפים להוציא ולקרוא את נבוקוב ואת צווייג.
"אם פעם ההוצאות הגדולות היו מוציאות עשרות ספרים מתורגמים חדשים של ספרות יפה בחודש - היום הן מפרסמות כותרים מעטים, אם בכלל, והספרות היפה המצומצמת רואה אור בהוצאות הקטנות בשוליים, וגם שם בעיקר דברים ישנים, כנראה מטעמים כלכליים. מבחינת הספרות היפה - ישראל כמעט מנותקת מהעולם, ורוב הספרות העכשווית לא מגיעה אלינו. שוב, בשונה מאוד מהמצב לפני 15 שנים, נגיד, אז היינו ממש מתחרים בינינו, המו"לים, על ספרי תרגום וניהלנו מלחמות מי ישלם מקדמה גבוהה יותר".
"השיקולים המשפיעים על ספרות המקור משפיעים גם על הספרות המתורגמת", אומרת לנדאו. "לאורך השנים, הוצאות ספרים מסורתיות תרגמו את הספרות הזרה המובילה העכשווית, כי ידעו שברוב המקרים ימכרו את הספרים, ולכן ראינו כאן ספרים מתורגמים של אליס מונרו וסאלי רוני, וגם ספרות אירופית ומהמזרח הרחוק. אפשר היה לקחת סיכון.
"לעומת זאת, כשהספרות האיכותית יוצאת במספר הולך ומצטמצם של עותקים, גם מספר הכותרים שההוצאות מהמרות עליהם הולך וקטן, והתוצאה היא שאנחנו מבודדים תרבותית מהזרמים העכשוויים. יש כאן סכנה אמיתית לניתוק של התרבות הישראלית ממה שקורה בעולם".
"התפיסה המו"לית בארץ היא מאוד מקומית, ולא מספיק מתעניינת במה שקורה בזירה הספרותית העולמית", מסכימה חפר. "הרבה הוצאות ממחזרות ספרים ישנים, או מוציאות ספרים שזכויותיהם פגו, כדי לחסוך כסף. זה מעיד על תרבות של חוסר, והתוצאה היא שלא מתקיימת זירה שבה קוראים ישראלים יכולים להרגיש עצמם מחוברים לשיח אוניברסלי עכשווי. כל עוד המדינה לא מכניסה את הנושא של התרבות למקום גבוה יותר בסדר העדיפויות - דברים לא ישתנו".
אחרים בענף לא רואים זאת כך, ומציינים שהדרייב של ההוצאות המסורתיות להילחם על ספרים של סופרים זרים פורצי דרך ומרעננים - נשאר בעינו. גם שומר מצומת ספרים לא מרגיש שיש בעניין זה עייפות החומר אצל ההוצאות, ומעיד על שוק חי ובועט: "ההוצאות הגדולות לא מוותרות על שום ספר שיצר באזז בעולם, ונלחמות על זה. אני מקבל המון ספרים מתורגמים, מכל הז'אנרים".