לפני שמונה שנים, כשמלאו ליצחק בן נר 80, הוא החליט שהוא מפסיק לכתוב. האווירה בארץ והיחס לספרות הקהו אצלו מעט את הדחף הבוער שהיה בו כל השנים, את הלהט לכתוב. במקום זאת, כך החליט בן נר, הוא יטייל בעולם. כך הגיע עם רעייתו לטהיטי, לאיי פיג'י, לאיסלנד, למשולש הגבולות שבין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי - מקומות שהאוויר בהם אחר.
אלא שבן נר, שהחל לכתוב (ולקרוא) עוד לפני גיל 5, לא באמת יכול היה להניח את העט. את השנים האחרונות הקדיש ל"האיצחקיה", ביוגרפיה משולבת בבדיון, ספר עב־כרס שהעלה לרשת לפני 13 שנים, ושבספטמבר הקרוב יראה אור בדפוס בעריכה חדשה ומהודקת (הוצאת "מנדלי מוכר ספרים"), וגם לעריכה של "בוקר של שוטים" - רומן משנת 1992 שרואה אור מחדש בימים אלה (הוצאת כתר). באמצע, אגב, "בוקר של שוטים" עובד יותר מפעם אחת למונודרמה וגם זכה במקום השני ב"תיאטרונטו", וגיבורו - אף שהוא צעיר ספק־אוטיסט ספק־מפגר - מזכיר את הסופר עצמו בחריפותו ובהתעקשותו על קולו האישי הייחודי.
גיבור "בוקר של שוטים" הוא עוּזאי חברוני, המכונה "חברונסקי", מושבניק בן 33 שלא מפסיק לחייך. "ההתפתחות המֶמְטִלית שלי נעצרה על גיל 8. נעצרה. כמו - גחחחחח - כמו שעון שנעמד. גחחחחח. כן. כן. האינטלינגציה שלי נעצרה על גיל 8, אבל הגוף המשיך לגדול", כך הוא מעיד על עצמו.
חייו של עוזאי כחריג אינם קלים. במקומות העבודה שבהם הוא מנסה להשתלב, הממונים עליו מרשים לעצמם לדבר אליו בגסות, כי הוא הרי "מפגר". כשילדה מתלוננת שמישהו נגע בה - הוא החשוד המיידי, אף על פי שאין לו מושג במה מדובר. חבורה של בריונים שנתקלת בו תוקפת אותו באלימות קשה, ואפילו אביו, לוחם לשעבר מיחידה 101, לא משלים עם העובדה שנולד לו ילד שלעולם לא יהיה "גבר".
כששכול כפול מכה במשפחה ואחיו התאומים של עוזאי מתים (האחד נהרג בלבנון והאחר לא מסוגל להמשיך לחיות בלעדיו) - הוא נותר היחיד המסוגל להשקיף על המציאות כמו שהיא, ורואה את האחרים קורסים סביבו והולכים ומתנתקים זה מזה.
"בשפתו שלו"
זו אינה הפעם הראשונה שבה ספר של בן נר זוכה להוצאה מחודשת כעבור שנים. כמי שנחשב אחד הכותבים הישראלים הקאנוניים (ועטורי הפרסים), ההתעניינות ביצירות בולטות שלו כמו "שקיעה כפרית" או "מלאכים באים" לא דועכת. למרות זאת, בקריאה רעננה מפתיע לגלות עד כמה "בוקר של שוטים" יכול היה להיכתב היום.
הימים הם ימי מלחמת המפרץ, והם מלווים בטילים, באזעקות, בהפגנות, בפיגועים, ביישובים חקלאיים הנסדקים כלכלית וחברתית ובגישה אדנותית למיעוטים. "בעצם, לא מפתיע שהספר נראה לך עכשווי", אומר בן נר, "כי הוא עוסק בדברים שהם חלק מהמהות הערכית והרגשית של מדינת ישראל מאז הוקמה. אחת ההסתעפויות המרכזיות בו היא השכול. במלחמת השחרור, כשהייתי ילד בכפר יהושע, נהרגו שישה בנים של חברים, ובהם בן השכנים של הוריי, ומאז השכול הזה מעולם לא פסק. זה נמצא בכל צד ובכל מקום שמפנים אליו את המבט".
"כולנו רודפים אחרי חלומות, אבל דווקא גבר כמו עוזאי הוא איש מעשי. הוא לא חולם, אלא נזכר, והוא מלא אהבה לזיכרונות שלו: לאחים הנחמדים שלו ששיחקו איתו כשעוד היו בחיים, אפילו לאבא, שהיה חזק ויהיר עד שהאבל על שני הבנים הרס אותו"
"בוקר של שוטים" הועלה שוב לפני שנתיים בתיאטרון עוטף הנגב. הבכורה של הצגת היחיד, בכיכובו של קובי אדרת ובבימויו של אמיתי יעיש בן אוזיליו, התקיימה בחבל אשכול. "אמיתי בא לקחת את אשתי ואותי לשם בערב 5 באוקטובר 2023", נזכר בן נר. "בדרך ראינו המולה גדולה במגרש הסמוך, ואמיתי אמר שלמחרת הולך להיפתח שם פסטיבל נובה.
"רבים מאלה שעבדו על ההצגה מאחורי הקלעים, או שהיו בקהל ושאלו שאלות בשיחה שקיימתי לאחר מכן, נהרגו או נחטפו וחוו שם אובדן נורא, ואני לא מסוגל להשתחרר מזה. אני כל הזמן עוקב, צופה וקורא על הנערה הזו ועל הנער הזה, וזה ממלא את העולם עכשיו. הלוואי שהדורות הבאים לא יידעו כאב כזה, אבל הוא עדיין חלק מהמהות שלנו".
עוזאי, הגיבור שלך, לא רואה רק את השכול - הוא מבחין גם בכל הסדקים האחרים בחיי המושב, במה שאמור להיות מבוסס על ערבות הדדית.
"כתבתי את זה במהלך מלחמת המפרץ, שהיתה מלחמה מזערית, מיניאטורית, לעומת מה שחווינו מאז. עוזאי רואה את אבא שלו, שהוא מין גיבור ישראל מן האריות או הנמרים האלה, נשבר. הוא רואה את אמא שלו נושכת שפתיים וממשיכה להחזיק את המשק ואת המשפחה, אף שכל אחד מבני המשפחה הולך לדרך אחרת. הוא שומע את השכנים, את הישיבות במושב. הוא מלקט הכל.
"כתבתי את זה מבעד לעיניו, בשפתו שלו, כולל השגיאות שלו שהוא מתקן תוך כדי דיבור, במה שאני קורא 'ספר מדבר' - כי אני מכיר מקרוב אנשים כמוהו. יש לי בני משפחה יקרים מאוד שהם אוטיסטים או חריגים במובן אחר. אחד מהם, בן אחותי, הוא כבר גבר בן 60 ומשהו שחי עם בת זוג בכפר של חריגים כמוהו, ויש לו לב רחב כמו אוקיינוס ותמימות נהדרת של ילד בן 8. הוא עובד ומשתכר וחי בחברה מאוד טובה וליברלית, ואני כל הזמן בקשר איתו. דרכו הכרתי מצבים שאני מתאר בספר, למשל כשמנסים לשכן קבוצה של צעירים כאלה בדירה בבניין בעיר, והשכנים בשום אופן לא מסכימים.
"רבים מאלה ששאלו שאלות בשיחה שקיימתי נהרגו או נחטפו וחוו אובדן נורא בנובה, ואני לא מסוגל להשתחרר מזה. אני כל הזמן עוקב, צופה וקורא על הנערה הזו ועל הנער הזה. הלוואי שהדורות הבאים לא יידעו כאב כזה, אבל הוא עדיין חלק מהמהות שלנו"
"יש בספר מפגנים כאלה של חוסר סובלנות חברתית, לפעמים גם של שנאה עיוורת, או לפחות של אי־יכולת לקבל ולהכיל את השונה והפחד הזה, פחד שהאוטיסט 'ידביק' את הילדים בשכונה וגם הם יהיו אוטיסטים... עוזאי רואה את כל הפגמים האלה בחברה. הוא נפש טובה, ובתמימותו הוא מקבל אותם ומשלים איתם. אבל כשהוא מדבר עליהם, אנחנו הקוראים יכולים לראות בדיוק מה השתבש.
"עם זאת, חלק מהדברים שהוא רואה לא ברור אם הם מתרחשים במציאות או בדמיונו. למשל, יש קבוצה של שלושה בריונים שמופיעה בכל מקום שבו הוא נמצא, והם נטפלים אליו ומתעללים בו, ולא לגמרי ברור אם זה קורה באמת או שמדובר בטראומה מהילדות שלו שמתעוררת בכל פעם מחדש".
עוזאי גם נוסע בכל רחבי הארץ בחיפוש אחר צעירה שראה פעם באוטובוס, והוא משוכנע שהיא אהובתו הנצחית, שהם נפשות תאומות.
"זה סיפור אמיתי, של בחור צעיר וחריג שהיה מסתובב עם הבוהמה בתל אביב של שנות ה־60 וה־70. הוא עבד כשליח וחילק כל מיני תוכניות ועלונים להצגות. הוא היה מעריץ גדול של להקת הנח"ל, ונסע עם הלהקה לכל ההופעות בכל הארץ. אמרו אז שהוא הכיר באוטובוס בחורה, נדמה לי ששמה היה דינה, התאהב בה, ומאז שאל את כולם אם הם מכירים את דינה ויודעים איפה היא.
"כחודשיים אחרי שהספר פורסם לראשונה נשמעה דפיקה בדלת שלי, ואותו בחור עמד שם ושאל 'אתה מכיר את דינה? שמעתי שכתבת עליה סיפור'. הוא היה מאוד מאוכזב, אבל הוא כבר היה למוד אכזבות אחרי כ־20 שנה של חיפושים אחרי מישהו שאולי בכלל לא קיימת".
כשקראתי, תהיתי אם הפן הזה של רדיפה אחרי חלומות הוא לא משהו שהענקת מעצמך לעוזאי.
"כולנו רודפים אחרי חלומות, אך דווקא גבר כמו עוזאי הוא איש מעשי. הוא לא חולם, אלא נזכר, והוא מלא אהבה לזיכרונות שלו: לאחים הנחמדים שלו ששיחקו איתו כשעוד היו בחיים, ואפילו לאבא, שהיה חזק ויהיר עד שהאבל על הבנים הרס אותו".
ואז הוא מאיים להתאבד ולקחת איתו את עוזאי.
"אפשר לראות את זה כאילו הוא רוצה לקחת איתו את הילד החריג, כי הוא מודאג ולא יודע מי יטפל בו אחרי שההורים ימותו, ואפשר לראות בזה גם אבל שהוא סוג של הצגה, כלפי חוץ. האמא היא פצצה של כאב מבפנים, ובכל זאת היא ממשיכה בדרכה, והאבא, שנשבר לגמרי, רוצה להרשים את זוגתו בעוצמת הכאב שלו. הוא יודע שעוזאי יוכל להמשיך לחיות אחריהם.
"בכפר יהושע אחד השכנים שלי היה בחור מפגר מבוגר ממני, שהקים משפחה טובה ועבד בחקלאות כל השנים. זה אפשרי. האבא רוצה להדגים את האבל שלו במין גבריות לא סימפטית".
אביו של בן נר לא היה כזה, הוא אומר. הוא היה אחד מחמשת המייסדים של כפר יהושע, מושב מפא"יניקי שעלה על הקרקע בשנת 1926 ("עוד מעט יגיע זמן חגיגות המאה") על אדמות שנרכשו ממשפחה לבנונית. "זו היתה אז חברה כמעט סגורה, אי בין איים נוספים בארץ ישראל", הוא אומר. עם השנים הוא הרבה לכתוב על המושב ואנשיו, וחלק מהזיכרונות החמים ביותר שלו קשורים לעבודה החקלאית בצוותא עם אביו.
"לא אהבתי במיוחד את העבודה החקלאית", הוא נזכר. "הייתי ילד רזה ובהיר מאוד. מגיל אפס פחות או יותר נמשכתי לספרים, ומגיל 4 כבר קראתי. זה עשה אותי לתלמיד גרוע מאוד, כי הרגשתי שאני לא צריך ללמוד, כי אני הרי כבר יודע הכל. עבדתי בחקלאות כמו שכולנו עבדנו במשקים של אז, שהכל נעשה בהם ידנית, ועל אף המשיכה שלי לדברים אחרים, אני בהחלט זוכר כמה העבודה הזו היתה יפה: חולבים פרות בידיים, קוצרים בחרמש, אוספים בקלשון ועורמים על העגלות. אהבתי מאוד ללכת עם אבא שלי לחריש או לזריעת תירס בשדות. כסופר אני לא מסתובב יותר בשדות, אבל את הסיפורים שלי אני מוציא משם".
בין העיר לכפר
בן נר נולד, כאמור, לפני 88 שנה, ומקריאה בספריו ברור שעל אף האהבה לכפר ולאנשיו, הוא שאף תמיד לעזוב את הפרובינציה ולעבור אל העיר הגדולה. בקובץ הסיפורים שלו "אף אחד עוד לא מת בהליכה" משנת 2007, למשל, הוא מתרפק על העולם הגדול המשתרע מחוץ לכפר ולתל אביב ומעבר לים התיכון, ומי יודע מה מסתתר בו עוד מעבר לקו האופק.
בסיפור "צליינים" הוא שולח את איציק, הגיבור, למסע באירופה כדי להתרחק מישראל של אחרי המהפך הפוליטי של 1977. וברומן "האיצחקיה", שאותו הוא מכנה "אנטי־ביוגרפי", הוא כותב על הימים ההם, שבהם הכל נראה כמו ציור בספר ילדים - "חורשת האיקליפטוס היתה יער עבות אפל וצופן סודות מסוכנים ומצודדים". ועם זאת, גיבורו "יצחקלה, איציק, איצ'ה. איזאק. יצחק", כפי שהוא מוצג בפתח הספר, יוצא מן הכפר הבודד, הקטן והמוגן אל היקום הגדול, המרוחק ממנו שנות אור.
כילד, בן נר נהג לבלות מדי שנה אצל דודתו בתיה, שהתגוררה לא הרחק מחוף הים בתל אביב והיתה לה חנות דגים בשוק הכרמל, לרכוב מאחור על האופנוע של בעלה של בת הדודה ולראות סרטים בהצגה יומית, הצגת אחר הצהריים והצגת ערב.
חיי העיר הקסימו אותו, ואחרי השירות הצבאי בשריון, כשהיתה לו חברה בתל אביב, הוא גם עבר להתגורר בה. היה לו אז כבר "עבר" ככותב. בגיל 15 הוא שלח סיפור ("על האיקליפטוס שנטע אבא שלי כחלק מייבוש הביצות בכפר") וכתבה ("על שדה התעופה בבסיס רמת דוד שליד המושב") לתחרות העיתונאים הקטנים של "הארץ שלנו", והתקבל. בנימין תמוז, שהיה העורך, כתב לו "התקבלת, אבל להבא שלח סיפורים, ולא כתבות".
"נתנו לי שם כבוד גדול", אומר בן נר. "התחלתי לפרסם סיפורים בדיוניים על ילדים בכפר. קודם נתנו לי עמוד, אחר כך שניים, ובסוף גם שילמו לי שכר סופרים". בהמשך הוא פרסם סיפורים ב"דבר השבוע" תחת השם הבדוי "רם נוב", כי הוא לא רצה שיידעו בכפר שהוא כותב. "פחדתי שיצחקו עלי, אבל לקח בדיוק חצי שעה עד שמישהו גילה את הסוד, והתחילו לצעוק אחריי בכפר 'רם נוב, רם נוב'". אחר כך הוא כתב גם ב"קשת", כתב העת לספרות של אהרן אמיר.
"כשהחלטתי לעבור לעיר, ההורים שלי קיבלו את זה יפה, למרות האכזבה. הם קיוו שאהיה בן ממשיך במשק, אבל כשהעבודה נעשתה קשה להם הם נאלצו למכור אותו. כשהתחלתי לחיות בעיר חיפשתי עבודה, כי לא רציתי להסתמך על הכתיבה הספרותית כפרנסה. יענקל'ה שבתאי, שהיה חבר טוב שלי, התפרנס מכתיבה גם של פזמונים, מחזות ותרגומים, ואני חושב שהוא לא חי ברווחה רבה.
"לא רציתי לרדוף אחרי תמלוגים כדי לשים לחם על השולחן, אז עבדתי בסבלות ובמיון ביצים בתנובה. יום אחד, כשהלכתי לארוחת ערב אצל בנימין תמוז, שהיה המנטור שלי, אמרתי לו שמה שאני יודע לעשות זה לכתוב, ושאולי יעזור לי להתקבל לעבודה כעיתונאי ב'הארץ', שבו הוא ערך את מדור הספרות. בנימין אמר 'בחיים לא אמליץ עליך וגם לא אעזור לך להתקבל, זאת עבודה שתשלט עליך. זה יהיה טורח בלתי רגיל שימנע ממך לכתוב סיפורים. במקום זה תעבוד קשה כדי לכתוב - כמו בעלה של טוני הלה, מנהלת תיכון חדש, שהיה דוקטור לפילוסופיה אבל בחר להיות מנקה רחובות כדי שיהיה לו זמן לחשוב'. נעלבתי והלכתי".
"כשהנכד שלי היה בן 17 וניסה לקרוא ספרים שלי, הוא אמר 'סבא, אני לא מבין את השפה'. העברית שלי נראתה לי פתאום יותר מדי מנופחת ומתהדרת. לא מזמן כתבתי סיפור על מישהו שאוסף מליצות, מילים נשכחות, וכותב לעיתון סיפורים קצרים רק מהן"
"הפעם תמוז נעלב"
על אף אזהרותיו של תמוז, בן נר הפך לעיתונאי (בין השאר ב"מעריב לנוער" וב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות", ב"עולם הקולנוע" ואפילו ב"להיטון") ולשדרן בגלי צה"ל ובטלוויזיה, היה ממקימי המוסף הסאטירי המיתולוגי "דבר אחר", ובכל זאת לא הפסיק לכתוב: 15 ספרים, מגוון מחזות ושפע של סיפורים שעובדו לתיאטרון ולקולנוע.
השיחה ההיא העכירה את היחסים עם תמוז?
"שנים לא היינו בקשר, אבל יומיים אחרי שחזרתי ממלחמת ששת הימים, אחרי חודש וחצי שלא הייתי בקשר עם הבית, עם אשתי ועם הבת שנולדה לי, הלכתי באבן גבירול ופגשתי אותו. הוא אמר לי 'חזרת מהמלחמה, תכתוב על זה סיפור ל'הארץ'', ועניתי 'אבל עם העיתון עוטפים למחרת דגים'. הפעם הוא נעלב. אשתי ואני בדיוק נסענו לסוף שבוע בירושלים, במלון ערבי על הר הצופים, שהיה ריק לגמרי והיינו בו האורחים היחידים, ושם התחלתי לכתוב את 'קול חליל בדשא ליד הנחל'. מאז תמוז פנה אלי פעמיים בשנה, לפני גיליונות חגים, ובמשך עשר שנים פרסם סיפורים שלי באופן קבוע".
כשמלאו לו 80, "יגאל שוורץ, שהיה עורך שלי בהוצאת כתר וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ששם הייתי מרצה אורח, ארגן לי חגיגת יום הולדת בבית הסופר. אמרתי שאני חושב להפסיק לכתוב, כי במצב הנוכחי אני לא מרגיש את מה שהרגשתי מגיל 14, את הגירוי הזה באצבעות לשבת ולתקתק על מכונת הכתיבה, או אחר כך על הלפטופ", מסביר בן נר. "זה קצת אבד לי בגלל כל ההתייחסות לספרות וכל מיני מאבקים, כולל המועמדות שלי לפרס ישראל - מועמדות שהסרתי בשנת 2015, בגלל התערבויות פוליטיות בקביעת ועדת השופטים".
ולא חששת שייווצר בחיים שלך ריק בלתי נסבל אם תפסיק לכתוב?
"התחליף שלי היה קודם כל המשפחה. יש לי שני ילדים - גלי, שהיא דוקטורית לפיזיקה ועוסקת בכל מיני סטארטאפים מעניינים, וגיא, שהוא אמן. ויש לי שבעה נכדים ואנחנו מאוד קשורים. היה לי כיף גדול לעבור על הספרים שלי לפני הוצאתם המחודשת לאור, לכתוב הקדמה, לשנות דברים. כשקראתי ספרים שלי מלפני שנים, נדהמתי לגלות באיזו לשון גבוהה ומליצית כתבתי פעם. העברית שלי היתה נורא מצוחצחת ומהודרת, ולאט־לאט הפכתי אותה לשפה יותר מתקבלת על הדעת".
לא חבל שקוראים צעירים לא יכירו את העברית היותר טובה ההיא?
"כשהנכד שלי היה בן 17 וניסה לקרוא ספרים שלי, הוא אמר לי 'סבא, אני לא מבין את השפה', והבנתי שאני חייב לשנות אותה. העברית שלי נראתה לי פתאום יותר מדי מנופחת ומתהדרת. לא מזמן כתבתי סיפור על מישהו שאוסף מליצות מן העבר, מילים נשכחות, וכותב לעיתון סיפורים קצרים רק מהמילים האלה".
כתבת הרבה סיפורים קצרים. המו"לים אומרים שאין לזה ביקוש גדול.
"אני אוהב סיפורים קצרים יותר מרומנים, ואכן, תמיד ההוצאות טענו שזה לא מסחרי. מאז תכננתי להפסיק לכתוב בעצם המשכתי לכתוב סיפורים קצרים, אבל לא פרסמתי אותם, ואני מתלבט מה לעשות בהם. אולי לא אעשה בהם שום דבר, כי בחיים לא שילמתי על הוצאת ספר שלי, וזה לא יקרה גם עכשיו".