בעיר המופצצת | סיפור קצר מאת יונתן דה שליט

אומרים שאינך שומע את שריקת הפצצה שתהרוג אותך. אני מקווה מאוד שזה נכון. קולות הנפץ שסביבי מפחידים בטירוף. יחד עם כולם אני רץ למקלט הציבורי. אזרחים מבוהלים רצים איתי, אמא מחזיקה תינוקת קטנה בזרועותיה, אח גדול גורר את אחיו הקטן. פניהם של האנשים יגעות, מסרבות להשלים עם הקשיים והאסונות שהחיים זורקים לעברם, ובכל זאת, הציווי הוא והצלתם את נפשותיכם, וזה מה שהם מנסים לעשות. הזקנים עוד זוכרים את המלחמה הקודמת, אבל נראה שהזמן מייפה את הזיכרונות ומשכיח את האימה ואת המחיר הנורא. לפעמים קוראים בטעות לטיפשות חוסן.

אין לי יום ואין לי לילה, ואני רועד מעייפות. אני עובד במפעל חיוני, כמהנדס חומרים. כבר הפציצו אותנו פעם אחת, אבל הנזק היה שולי. המקום נראה אמנם נורא, זכוכיות מרוסקות, תריסים עקומים. מרחוק הבניין נראה כאילו עקרו לו את השיניים, אבל בדרך נס המעבדה כמעט לא נפגעה. כולנו התגייסנו לנקות ולסדר, כי חייבים להמשיך. הרכיבים שלנו חיוניים להמשך הלחימה.

בלילות אני משוטט. הרחובות ריקים, למעט רכבי סיור של המשטרה. האורות עמומים. בתי קפה ומסעדות שבימים רגילים פתוחים עד לשעות הקטנות, סגורים ואפלים. החשש להיעצר פועם בי כמו דופק, מי מסתובב ללא מטרה בשעות האלה. הסיפור שלי הוא נדודי שינה. הכתמים הכהים מתחת לעיניי מעידים על כך. תעודת העובד במפעל ביטחוני יכולה לעזור גם כן. אבל אי אפשר לדעת. הפחד שוכן באופן קבוע בתחתית בטני. האדרנלין מאזן אותו קצת. וגם האמפטמינים. עליהם המנהלים שלי לא יודעים, אבל מצד שני הם שם ואני פה. כל אחד צריך לדאוג לעצמו.

הבוקר התנדבתי לסייע גם במפעל הראשי שהופצץ. כל אחד יכול לעזור, בטח מהנדס שיצא לו כבר שם של מישהו יצירתי שלא עובד רק על פי הספר. בעיתות חירום צריכים אנשים כמוני, ואני מקווה שיקראו לי.

כשאש הגיהינום מומטרת עליך מהשמיים, גם תפילות יכולות לעזור. אני מתפלל חמש פעמים ביום, ומייחל שהאש תשרוף אותנו. כלומר אותם, רק שאלוהים לא ייקח גם אותי איתם.

***

יותר מארבע שנים אני חי כאן, ואת הבית ראיתי בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי. אף אחד לא אמר לי שזה יהיה כל כך קשה. כשחזרתי ממה שאמור היה להיות לכאורה ביקור משפחתי בגרמניה, שבה למדתי הנדסה במכון הגבוה לטכנולוגיה, אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה שוב. אשאר פה עד שהכול ייגמר. המעבר מטהרן לטבעון וחזרה היה קשה מדי. גם ככה אני חולם בשפה שהיא לא באמת שלי, והשכנים שלי, שהם באמת אנשים טובים, שמחים כשאנחנו מוכים, ואני תורם מהידע שלי לתהליך ייצור הטילים הבליסטיים כדי שנוכל לפגוע במפלצות ההרס, ואני בקושי זוכר שלא באמת קוראים לי קמראן. יש גבול לסכיזופרניה שאני יכול לחיות בתוכה בלי להשתגע באמת.

כשרצנו למקלט הציבורי אתמול בלילה עזרתי לשכנה לקחת את אחד הילדים. ילד מתוק, בן שנתיים, שהחזיק אותי בצוואר חזק־חזק, ואני אומר לו, יהיה בסדר, יהיה בסדר. התקיפות היו קרובות יחסית, והמקלט רעד. חלק מהאנשים התפללו, חלק עצמו את עיניהם, כמה ילדים בכו. ואני אומר לעצמי, שידפקו אותם, שישתמשו עכשיו בכל האיתורים שהבאתי להם בחירוף נפש, מפעיל ציוד אלקטרוני שאין לו שום הסבר בלילות חשוכים מול מפעלים ומשרדים מאובטחים. שיפציצו שוב את המעבדה שלי ויהרסו אותה. ריגול הוא עבודה שחורה, אמרו לנו בקורס, אבל הם לא ידעו עד כמה. עבודה אינסופית, משעממת ומפחידה בטירוף.

בשביל זה עשית תואר שני בטכניון, שאלתי את עצמי בכל פעם, בשביל לעמוד באמצע הלילה בסמטאות בטהרן, כשהביצים עולות לך לגרון? כן, בדיוק בשביל זה, עניתי. בשביל זה ובשביל כל המשימות הנוספות שקיצרו לי את החיים והאפירו את שיערי. ג'ורג' קלוני, קוראים לי החברים בעבודה, ואני אמרתי לעצמי, שכל הג'ורג' קלוני הזה לא מביא לי בחורות (היו שרצו, אבל אסור לנו להכניס מישהי לחיים שלך) ולא מאית ממה שהוא מרוויח. מה לא עושים בשביל המולדת.

אני יודע שיש עוד כמוני, בתוך מיליוני האנשים שחיים בטהרן. זה אפילו הפך לסוג של תחביב, לנסות לזהות אותם. אבל אני מודה לאלוהים שאני לא מכיר אותם והם לא מכירים אותי. אחרי שהכשירו אותנו להיות לוחמים, הקדישו שבועות ארוכים כדי ללמד אותנו איך לא להיראות כאלה. יש משהו באופי שלנו, בהכשרה שלנו, שגורמת לנו להיראות שונים. כאלה שממלאים את החדר. כאלה שההליכה שלהם קופצנית ומתגרה. כאלה שהמבט שלהם ממוקד וחודר. אני לא יודע. אתה לא מרגיש את זה על עצמך, עד שמראים לך את זה. ואז מאמנים אותך להיות ביישן, להשפיל מבט, ללכת כמו מי שמעולם לא נכנס לחדר כושר. ומצד שלישי, עדיין צריך להיות מישהו שמתחברים אליו, מישהו שנעים לדבר איתו, שסומכים עליו. אין לזה סוף. ובתוך כל זה אתה צריך לחיות את חייך הכפולים, ולא לאפשר לדריכות הפנימית שלך לפרוץ החוצה.

***

מראים פה בטלוויזיה את תמונות ההרס מהארץ, ואז בא לך שההפצצות שלנו לא יהיו כל כך מדויקות, שיכאב גם להם, שההרס הגדול שאנחנו ממיטים עליהם ייראה לעין, לא רק להבות מרוחקות. ואתה אומר, יאללה, אם צריך - שיירו גם עלי. ואז אתה רואה את האנשים שסביבך, שרובם הגדול לא הכיר שום דבר חוץ מהמהפכה, ואתה אומר חראם, אם אפשר בלי שהם ימותו, עדיף.

אני מנסה לדמיין איך זה יהיה לחזור. אבל לחזור לתמיד. לחיים רגילים. לצפיפות וללחות ולמשפחתיות שלנו. קראתי הרבה על מי שהמלחמה היתה שיא חייו. בחורים צעירים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, שהגיעו מהמחוזות הרחוקים ביותר של אנגליה ואמריקה ורוסיה, והיו בקרבות אוויר, או נחתו בנורמנדי, או נלחמו בקרבות רחוב בברלין. הם היו בני כמה? 25, 28? קולונלים היו אז בני 30. וכשהמלחמה נגמרה הם חזרו אט־אט למקומות הקטנים שמהם באו, או לערים הגדולות והמטונפות שמהן באו, וידעו בעומק ליבם ששיא חייהם כבר עבר. איך אני ארגיש כשתהיה אדמה יציבה מתחת לרגליי, כשאוכל לחשוף את נפשי בפני מישהי, כשהחלומות שלי יחזרו להיות בעברית?

אסור לי לחשוב עכשיו מחשבות כאלה. אסור לי להתעייף. אני צריך להיות ערני ודרוך כשאני מפעיל את מערכת התקשורת שלי. זו מערכת לוויינית שיועדה מראש לזמן מלחמה. הבעיה היא שאני יכול לקלוט ולשדר רק מנקודות מסוימות בעיר. רק זה, זה כמו לעמוד מתחת לחרב שתלויה על שערה. אני צריך להיות ערני ודרוך כשאני מבצע את משימותיי. אני צריך להיות ערני ודרוך גם כשאני רק נושם.

אמצע הלילה עכשיו, ואני מתבונן בשמיים. אולי אראה מטוס שלנו, אולי הטייס ואני נחליף מבטים, הוא ירים את ידו בהצדעה לצד הקסדה שלו, ואני אעשה לו סימן עם הראש שראיתי אותו. שישמור על חייו. שיצליח במשימתו. אני מביט בכוכבים שמעלי. העיר עצומה, אבל בגלל המלחמה היא אפלה. הכוכבים נראים גדולים יותר. זוהרם מועצם. הכוכבים אצלנו נראים אחרת. כשאתה במדבר הם נפרשים מעליך כמו פה, אבל המיקום שלהם שונה. הם רחוקים כל כך, אבל יש בהם משהו מנחם. הם אומרים לך, אתה לא לבד.