"ושוב אני כותב. ואני מניח שאלה חדשות טובות, למי מכם שרצה עוד ספר, אבל פחות טובות לאנשים שהיו צריכים למות כדי שאוכל לכתוב אותו". זה המשפט הפותח את "כולם כאן ברכבת חשודים", ספר המשך (העומד בפני עצמו) ל"כולם במשפחה שלי הרגו מישהו". זה לא באמת המשפט הראשון בספר, כי קודם לו מייל ששולח המספר, הסופר ארנסט קנינגהם, לעורכת בהוצאת פינגווין־רנדום־האוס אוסטרליה, שבו הוא מסביר מדוע לא יכתוב פרולוג לספר, כדי "לא להסגיר יותר מדי כבר בהתחלה", מה שהוא כמובן עושה על ידי פרסום המייל.
כך או כך, הבנתם: מדובר בספר בלש, כתוב לכאורה על פי מיטב המסורת של ספרי "תור הזהב", ספרי הבלש שנכתבו בין שתי מלחמות העולם, פרי עטן של סופרות כמו אגתה כריסטי ושות', שאינו לוקח עצמו ברצינות יתרה ושזור בהומור, כיאה לסופר, בנג'מין סטיבנסון, שהוא גם סטנדאפיסט.
גיבור הספר הוא כאמור ארנסט קנינגהם. שנה קודם לכן זכה לתהילה כשכתב ספר מתח (לכאורה אמיתי) על משפחתו ועל רוצח סדרתי ידוע לשמצה. כעת, ב"כולם כאן ברכבת חשודים", הוא מוזמן לפסטיבל ספרותי, המתקיים בתוך רכבת תיירותית מפורסמת, החוצה את אוסטרליה מדרווין בצפון ועד אדלייד בדרום. בפסטיבל משתתפים סופרי מתח שמלווים במוציאים לאור, סוכנים ספרותיים, חברי מועדוני מעריצים ותיירים שוחרי ספרות והרפתקאות. קנינגהם סובל ממעצור כתיבה, ולמרות מקדמה נאה שקיבל, עדיין לא הצליח לכתוב ולו מילה אחת. חבריו הסופרים מפרגנים לו (כדרכם) באומרם שזכה לתהילתו רק משום שלמזלו נקלע לזירת רצח מדממת. יש מי שמעיר בלעג שכדי לכתוב את ספרו הבא הוא יזדקק שוב לגופה אמיתית אחת לפחות.
מובן שתהיה גופה אחת, ואחריה גופות נוספות. קנינגהם הוא גם סופר וגם המספר, ונוסף על כך הוא בלש חובב הפועל במסגרת הז'אנר, גם אם אינו מצטיין במשימות הפיזיות המתלוות לעיתים לעבודת הבילוש (כמו לעלות לגג של רכבת נוסעת).
הספר נפתח, כמיטב המסורת של ספרי בלש עתיקים, במספר תרשימים: של רכבת ה"גאן", תאי הנוסעים, ומפה המתארת את מסלול הנסיעה של הרכבת החוצה את היבשת האוסטרלית. התרשימים הם זריקת נוסטלגיה מהנה, וגם אם הם לא חיוניים לפענוח התעלומה, די בעונג הטמון בעצם קיומם.
קנינגהם משתף את הקוראים בכללים לכתיבת מותחן העוסק ברצח: "בלי שום גורם על־טבעי; בלי תאומים זהים שמופיעים בהפתעה; הרוצח חייב להיות מוצג בשלב מוקדם בספר (למעשה, כבר עשיתי את זה, ואפילו לא סיימנו את הפרק הראשון בספר, אם כי אני חושש שאולי דילגתם על עמודי הפתיחה) ועליו להיות דמות מרכזית שמשפיעה על העלילה. התנאי האחרון חשוב. תמו הימים שבהם המשרת עשה את זה: כדי לשמור על משחק הוגן, הרוצח חייב לקבל שם שנעשה בו שימוש תכוף. כדי להוכיח זאת אספר לכם שאני נוקב בשמו של הרוצח, על כל כינוייו, בדיוק 106 פעמים מכאן ואילך. וחשוב מכל[...] אסור בשום אופן להסתיר מפני הקוראים אמיתות מובנות מאליהן".
קנינגהם מבטיח למלא תפקיד נדיר למדי במותחנים של ימינו: להיות מספר אמין. "אתם יכולים לסמוך עלי שאספר לכם את האמת בכל רגע ורגע, בלי הטעיות. אני גם מבטיח לומר את המשפט מעורר האימה 'זה היה רק חלום' רק פעם אחת, וגם בה אני חושב שזה יהיה סביר בהקשר הרלוונטי". האם אנחנו באמת יכולים להאמין לו? ואיך נספור את מספר הפעמים שבהן הוא מזכיר את שם הרוצח?
בספר יש עלילת מתח, אך לא פחות חשוב הוא העיסוק הפארודי (המכסה על רצינות לא מבוטלת) בעולם של כתיבה, הוצאה לאור, יחסי ציבור, קנאת סופרים ואגו אינסופי. הספר גם נוגע בלפחות שני סיפורי אהבה, אך ברמיזה קלה בלבד. סופר אחר, מספר אחר, לו היה משתחרר מהרצון להצחיק כל הזמן, אולי היה מעמיק בהם, אבל אז הספר היה מבדר הרבה פחות.
לצד אלו, ישנו גודש עלילתי ולפרקים גם פער צורם בין הנימה הקלילה והמשועשעת המאפיינת את קנינגהם לבין אופי הפשעים הנוראים שאותם הוא מתאר. יחד עם זאת, אם ברצונכם לקרוא ספר מהנה, קליל ומשעשע - הגעתם למקום הנכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו