"אם אגיע למצב כזה - שים לי משהו בתה"

אמא של איתי הבהירה לו כבר מזמן: אם היא תגיע למצב "כזה", היא רוצה שהוא "ישים לה משהו בתה וזהו". והוא ידע על מה היא מדברת. סבתא שלו היתה במצב "כזה", ויום אחד טלפנה שכנה שלה כדי להודיע שהיא, שהיתה אישה אלגנטית ומוקפדת, מסתובבת במרכז המסחרי כשלעורה כתונת לילה דקה ומטונפת. גם הבית שלה היה מטונף, והמקרר ריק, והאישה העדינה והחייכנית הפכה לאלימה, חרדתית ואבודה.

אמא שלו, של איתי, בשום אופן לא רצתה שזה יקרה גם לה. היא הצהירה בכל דרך אפשרית שבמקרה שהאלצהיימר של סבתא יגיע גם אליה, היא מעדיפה למות. ועכשיו נדמה שהיא בדרך לשם, וכשאיתי נקרא לטפל בה הוא נמלא חרדות: "מול הדלת אני קופא לרגע. לא יודע איזו אמא תפתח לי: אמא שלי, האמא שאני זוכר, או האישה שהמסמכים מספרים עליה שיש לה סימנים ראשונים של דמנציה".

על השכחה

"בגדול, זושה רוצה לחיות" הוא רומן הביכורים של אורן יעקובי, בן 50, שעומד מאחורי כמה מהפקות התיאטרון המצליחות של השנים האחרונות - וביניהן "אפס ביחסי אנוש" על פי סרטה של טליה לביא, "בלוז לחופש הגדול" על פי סרטם של רנן שור ודורון נשר, ועוד רבים. בין לבין הוא גם כתב סדרות טלוויזיה כמו "התחנה", "הפאנטום", "רביעיית רן" ו"יונייטד היי", אבל האמת היא שהוא בכלל חלם להיות שחקן.

"'בלוז לחופש הגדול' הוא מחזמר סופר־פוליטי, על בני 18 שעומדים להתגייס ויוצאים למלחמה, ועל החיים בעורף. הוא מלא תובנות חברתיות ועומק. הוספתי לו דברים כמו הפחד של בחורה שהחבר שלה ימות, והיא תישאר מין אלמנה לא מוכרת"

"האירוע הזה נחסך מן העולם, וטוב שכך", הוא אומר. "אחרי שסיימתי את הלימודים ב'בית צבי' עשיתי אודישנים במשך שנתיים, שיחקתי קצת בהצגות ילדים ובכל מיני חלטורות, ואז אמרתי לעצמי שאולי עדיף שאכתוב. התחלתי, וזה הצליח. הייתי בן 30 כשהודעתי לסוכנת שלי שאני פורש ממשחק. חשבתי שזאת הודעה נורא דרמטית, אבל היא לא ממש התרגשה".

משם הוא כתב את המחזה "דצמבר", בכיכובם של יובל סגל ומיכל ינאי, וזכה במקום הראשון בפסטיבל "פותחים במה" - והשאר היסטוריה. "את דצמבר כתבתי בהתחלה לי ולחברה שלי, וחשבתי שאנחנו נשחק אותו, אבל בפסטיבל שאליו הוא התקבל לא רצו אותנו. רצו שחקנים מקצועיים. ישבתי בקהל וראיתי את יובל סגל משחק אותי ואת כל הביוגרפיה שלי. אני ממש זוכר איך הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי 'טוב, הוא משחק את זה כל כך יותר טוב ממני', והבנתי שההחלטה לא לשחק יותר היא החלטה נכונה".

אלא שרומן הביכורים שלו עוסק בנושא כאוב ומורכב, שרחוק מאוד מהעיבודים הנוצצים שעל הבמה. ברומן, אם המשפחה הולכת ושוקעת בדמנציה. היא מודעת לכך, ומתכננת נסיעה אחרונה לאמסטרדם, עיר הולדתה, כדי להיפרד מן הזיכרונות שנותרו לה, וכנראה גם מהחיים.

בנה, איתי, מדריך בכפר נוער המשקיע את רוב מרצו בהימנעות - מקשרים אנושיים, מקרבה ומהכאב שאלה עלולים להביא איתם - מתבקש ללוות אותה, וגם למצוא את הדרך הנכונה לאפשר לה למות שם בלי לעורר חשד. המחלה ההולכת ומתפתחת באיטיות מתעתעת באיתי ובאחותו: לרגעים נדמה להם שאמם צלולה ובהירה כשהיתה, וברגעים אחרים ברור שהיא מאבדת את האחיזה במציאות. היא מבקשת למות, אבל גם מפגינה דחף עז לחיות, והם דרוכים, לעיתים אבודים אפילו, מנסים להבין איך עליהם להתנהל מול בקשותיה.

על אף המטען האישי הכבד הזה, יעקובי בוחר לנהל את הסיפור בקלילות. הכתיבה שלו היא ברובה מדוברת, אפילו סלנגית, ותיאורי הרקע ישראליים להפליא. איתי, שכאמור ברח כל ימיו מאחריות משפחתית של ממש, מוצא את עצמו כמטפל היחיד של אמו, מאחר שאחותו נוסעת עם משפחתה לרילוקיישן בחו"ל ("ארבעה ילדים מכוערים, מנוזלים וחסרי חינוך זה יותר ממספיק. תקשרי כבר את החצוצרות שלך, אחותי"), ומתאמץ מאוד להכחיש את המתרחש ("חוץ מהעובדה שיותר קשה לה ללכת, ושאיבדה כמה סנטימטרים, ובוודאות הפנים שלה התקמטו ונחרצו, זאת אמא שלי. הרגילה והטובה והאהובה, במהדורת גיל הזהב").

"היו רגעים שבהם דיברתי עם אמא, הסתכלתי לה בעיניים והרגשתי כאילו יש שם מישהי אחרת. זה היה כל כך קשה. זה מציב את הבן במצב בלתי אפשרי. הוא מבין שהיא סובלת, הוא רוצה לעזור לה, אבל אין לו איך לעזור לה"

מותה המתקרב של האם מעלה בו זיכרונות ילדות כאובים, והעתיד נראה לו קודר במיוחד ("בעיני אמא אני יחיד ומיוחד ואין שני לי, כמו פתית שלג. ואם היא תמות, אני אפסיק להיות פתית"), לכן הוא משתמש בנשק האחד העומד לרשותו של צעיר כמותו: ההומור.

"הספר מבוסס על חוויות אוטוביוגרפיות", אומר יעקובי. "הסיפור אינו סיפור חיי, הגיבור אינו אני והאמא היא לא אמא שלי, ובכל זאת - יש רגשות שאני מכיר אינטימית, וזה המקום שממנו התחלתי לכתוב. אני מאוד קשור להורים שלי, במיוחד לאמא שלי, שאמנם היא לא בקו הבריאות, אבל היא עדיין מאוד בחיים, ובשנים האחרונות חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. מאחר שאני כל כך קשור אליה, זה השפיע עלי מאוד. המשכתי לתפקד כרגיל, הזוגיות שלי התנהלה כרגיל, המשכתי לגדל את הילדים שלי כרגיל, הכל בעצם היה כרגיל, חוץ מהעובדה שנהייתי איש עצוב. אחרי תקופה שבה הייתי איש עצוב, טלי אשתי אמרה לי 'אז אולי טיפול?'".

זה נשמע לגמרי הגיוני.

"אני מאמין גדול בטיפול. בשנות ה־20 שלי זה עזר לי, כשהייתי במקומות לא מאוד טובים בחיי, ואני באמת חושב שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלי זה. אבל כשהבריאות של אמא שלי החלה להידרדר קוגניטיבית, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אשב בחדר, אתבונן בכאב ואנסה להכיל אותו וכל מה שכרוך בזה. הרגשתי שזה לא מתאים לי עכשיו, ואמרתי לעצמי 'תשב ותכתוב'.

"אגב, בהתחלה הייתי בטוח שאני מכין רקע למחזה. זה המקום הטבעי שלי, לא הספרות. אבל כתיבה של מחזה נעשית הרבה יותר בתוך חוקים ונוסחאות, בתוך מבנה. מייד שאלתי את עצמי מיהן הדמויות, מהו הקונפליקט ביניהן - והרגשתי שזה מסרס אותי, מגביל אותי, שזה לא מה שרציתי לעשות".

אחד הדברים הנוגעים ללב שאתה מתאר בספר הוא הפיצול שנוצר בין שתי הדמויות של האם, בין הרגעים שבהם היא צלולה לבין רגעי הניתוק. הגיבור לעיתים מרגיש שקל לו יותר דווקא עם האמא הדמנטית, שלא באמת יודעת מה היא רוצה.

"זה הדבר שהכי הימם אותי בכל תהליך ההתבגרות של אמא שלי. היו רגעים שבהם דיברתי איתה והסתכלתי לה בעיניים, והרגשתי כאילו יש שם מישהי אחרת. לא הבנתי את זה, זה היה כל כך קשה. כמו איתי, וכמו הרבה אחרים, גם אני גדלתי עם האמירה הזו, שכשיגיע הזמן אמא מבקשת שישימו לה משהו בתה, שיחסכו לה את הסבל הזה שהדמנציה מביאה. בעצם זה מציב את הבן במצב בלתי אפשרי. הוא רוצה שאמא שלו תיאחז בחיים, הוא מבין שהיא סובלת, הוא רוצה לעזור לה, אבל אין לו איך לעזור לה. זה מצב בלתי אפשרי".

הכתיבה על זה גרמה לך לחשוב איך אתה היית רוצה לסיים את החיים?

"לי זה ברור לגמרי. אני בהחלט רואה את עצמי חותם מראש על כל המסמכים שיאפשרו לי לסיים את החיים בשווייץ בעת הצורך. לסיים את חיי בשליטה, באחריות, כשאני דואג מראש לסגור את כל הקצוות ולאפשר לילדים שלי ולבת זוגי פרידה יפה, נקייה ואלגנטית ממני".

סיפור אהבה

"בגדול", אומר יעקובי, "אני חושב שכתבתי ספר על אהבה. הבנתי את זה רק בדיעבד. זה ספר על מה שקורה לאהבה ברגע שהיא נשברת. איתי מתמודד עם האהבה העמוקה שלו לאמא שלו ועם מה שהיא מבקשת ממנו לעשות, עם האהבה שלו לאחותו שנשברה בגיל צעיר, עם אהבות של אחרים שנשברו".

נתת לו עיסוק צדדי מיוחד מאוד: הוא מקבל תשלום תמורת התכתבות בווטסאפ עם אנשים שיקיריהם מתו, כשהוא מעמיד פנים שהוא האדם המת ועונה בשמו.

"זה היה חלק מהניסיון לבדוק מה קורה לאהבה במצבים כאלה, למשל כשאדם אהוב מת אבל את מסרבת להרפות וממשיכה להיאחז באהבה הזו. מאחר שאיתי הפריש את עצמו מהחיים במשך תקופה כל כך ארוכה, ועיקר התקשורת שלו עם אחרים היתה באמצעות העמדת הפנים הזו, כשהוא לבש דמויות של אנשים מתים - הבור שנפער בו היה כל כך גדול, שהוא פשוט התמלא בשנייה במים. והמים האלה היו הרצון לטפל באמא שלו, השאלות שהוא שואל את עצמו, הרצון שלו למצוא אהבה. מכאן גם נולדת הנכונות שלו למלא את הבקשה של אמא ולקחת אותה לאמסטרדם כדי למות, כי מתוך האהבה - הוא מצליח לראות אותה כמו שהיא, ולהבין שזה מה שדרוש לה".

סיפור הרקע של איתי, גיבור הספר, כולל יתמות מאב בעקבות תאונת דרכים. גם כאן יש נגיעה לאמת. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי מאוד קטן ואבא שלי עזב את הארץ, ומבחינתי הוא כאילו נפטר. אבא שלי במקור מפינלנד, ואחרי הגירושים הוא חזר לשם. אז, בשנות ה־80, זה היה מאוד מורכב לנסות לשמור על קשר עם מישהו בחו"ל. הוא טלפן פעם בחודשיים בערך לשיחה של דקה, הוא לא ממש ידע לכתוב בעברית אז הוא לא כתב לי מכתבים, והוא לא בא לבקר. באותה תקופה גם הייתי הילד היחיד בשכונה שהוריו היו גרושים, זה היה נדיר ולא נעים, ומובן שהיו לי עם האיש הזה המון עניינים לא גמורים.

"במחזה הראשון שכתבתי בצורה מקצועית בגיל 25, 'דצמבר', הרגתי את אבא שלי, או ליתר דיוק - נסעתי להלוויה שלו. את מבינה שיש לי עניינים לא פתורים עם יתמות. אז זו לא יתמות עם תעודות של חברה קדישא, אלא זו יתמות של נטישה. זה אירוע מכונן בחיים שלי, והוא כנראה גם הקושי הרגשי הגדול שבגללו הייתי צריך לכתוב את הספר הזה. הרגשתי את רוח היתמות מרחפת מעלי, גם כשאבא שלי עזב וגם בשנה האחרונה. אני לא חושב שדיווחתי את זה לעצמי באופן כל כך ברור, אבל עכשיו, כשאנחנו מדברים - פתאום אני מבין את זה".

מהחיים לבמה

דווקא על הבמות, נדמה שיעקובי מקפיד להכניס אמירות חברתיות רחבות יותר, גדולות יותר - אפילו במחזות זמר שנחשבים קלילים. "'בלוז לחופש הגדול' הוא מחזמר מורכב מאוד", הוא אומר. "זה מחזמר סופר־פוליטי וסופר־רגיש, על בני 18 שעומדים להתגייס ויוצאים למלחמה בדרום, ועל החיים בעורף בזמן מלחמה, מלחמת ההתשה. המחזה אמור היה לעלות ב־17 באוקטובר 2023, והמציאות היכתה אותנו בפנים ונאלצנו לדחות. הוא מלא תובנות חברתיות ועומק, ואני הוספתי לו דברים שלא היו בסרט שעליו הוא מבוסס, כמו הפחד של בחורה שהחבר שלה ימות והיא תישאר מין אלמנה לא מוכרת.

"'אפס ביחסי אנוש', שגם אותו הפכתי למחזמר, הקדים את תנועת מי־טו. הוא עוסק בעוצמה נשית, במחויבות של אישה לאישה, תמיכה, חברות. הכל מאוד מדבר את התקופה. בסרט יש ניסיון אונס של אחת הבחורות, והטורף המיני שנטפל אליה מושפל על ידי הבנות, שמתאגדות נגדו, מפשיטות אותו ומבריחות אותו. אחרי מי־טו, כגבר שחי בתקופה הזו וכאבא לנערה צעירה, לא יכולתי להניח לו לצאת כל כך בזול, והכנסתי סצנה שבה עוצרים אותו והוא מובל למשפט. יש במחזה עיסוק רב בשאלת התלונות על פגיעות מיניות, מי מתלוננת, מי מאמינה לה, מי עוזרת לה ומי לא".

יש מבחינתך הבדל בין כתיבה על אירועי חיים אינטימיים שלך לבין כתיבה של מחזות זמר, עיבוד של יצירות של אחרים?

"זה מאתגר וקשה באופן אחר. היוצרים המקוריים יצרו עולם ודמויות, ואני לוקח את זה וכותב מחדש. אני ממציא חלק מהדמויות, אני מחפש מה יש לי להוסיף על היצירה המקורית. רק להעביר יצירה מפורמט לפורמט זה לא מעניין. אף אחד לא ישלם כרטיס כדי לבוא לראות על הבמה בדיוק את מה שהוא כבר ראה בקולנוע. תראי, בסרט מספרים את הסיפור ב־80% מצלמה ו־20% טקסט - ועל הבמה זה הפוך. זה אומר שכשאני מקבל יצירה שהצליחה בקולנוע, אני צריך לשנות בה את הדגשים וחלקים מהעלילה, ולומר דברים שלא נאמרו במקור".

יעקובי מגדיר את עצמו כמי ש"ממעט להגיע לחזרות. לפעמים אני עומד באולם כשיש קהל, נשען על הקיר בצד ובודק את התגובות, אבל פרט לזה - אני מרפה, אני מניח לאנשי הצוות האחרים לנהל את העניינים".

הוא מקפיד על הפרדה מקצועית, אך חי עם טלי אורן, אחת מכוכבות התיאטרון הגדולות בישראל. לפני שנים הם החליטו להפריד כוחות, וכמו בסיפור שלקוח מתוך מחזה - גם הם הבינו שהאהבה מנצחת. "לפני כמה שנים היה לנו משבר בזוגיות, והבנו שאנחנו צריכים לקחת הפסקה זה מזה, אבל רצינו שזה ישפיע כמה שפחות על הילדים, ולכן שכרתי את הדירה ממול, וזה היה נהדר. דלת מול דלת. אמנם הילדים חוו דרמת פרדה, אבל הם ראו את שנינו כל הזמן. היינו משפחה בשני אגפים של אותו בית. עם הזמן הבנו שאנחנו מתגעגעים ושאנחנו מאוהבים, אז חזרנו לחיות ביחד".

ולעבוד ביחד?

"כבר כתבתי תפקידים שייעדתי לטלי, אבל רק בקורונה יצא שעבדנו יחד בפועל. כתבתי לה את מופע היחיד 'לא מתחתנת', ואין לי ספק שזה יקרה שוב בעתיד, גם אם לא במחזה שייכתב לפי הספר".

והעבודה עם אשתך היתה קלה או קשה יותר לעומת העבודה עם אחרים?

"זה אחר. מצד אחד, יש יתרונות: אנחנו מבינים זה את זה בלי מילים, בחצי מבט. מהצד השני, זו לא סתם שחקנית שנתקלת בכותב שנעלם. לא רצינו שחיכוכים בחדר החזרות ילוו אותנו אחר כך גם בבית. רצינו הפרדה בין העבודה לחיים שלנו כזוג נשוי, אז במקרה של העבודה עם טלי הקפדתי עוד יותר להיות בשטח כמה שפחות, והנחתי לה ולבמאי לפתור את העניינים".