כשאנה טוד פרסמה ב־2013 את "אחרי ש..." באפליקציית הסיפורים "וואטפד", היא היתה רק בת 24. הסיפור, שהתבסס על דמותו של הארי סטיילס, כוכב להקת "וואן דיירקשן", זכה להצלחה מסחררת: יותר ממיליארד צפיות בפלטפורמת הסיפורים הזו, שהובילו לחוזה עם ההוצאה האמריקנית "סיימון אנד שוסטר", ומשם לסדרת ספרים מצליחה ולסדרת סרטים פופולרית.
סיפור דומה התרחש אצל בת' ריקלס, שהיתה בת 15 בלבד כשהעלתה את "דוכן הנשיקות" לוואטפד ב־2011. גם הסיפור שלה זכה למיליוני קוראים, ומשם היא הוחתמה על ידי הוצאת הספרים הגדולה פינגווין, וספריה עובדו לסדרת סרטים מצליחה בכיכובם של ג'ואי קינג וג'ייקוב אלורדי בנטפליקס.
שני סיפורי ההצלחה האלה הם רק דוגמאות לאופן שבו וואטפד, שהוקמה ב־2006, הפכה מאפליקציית כתיבה חובבנית לפלטפורמה בינלאומית לאיתור כישרונות ספרותיים חדשים.
כיום הפלטפורמה מתגאה ביותר מ־90 מיליון משתמשים חודשיים ו־665 מיליון סיפורים שהועלו אליה ב־25 שפות. כ־90% מהמשתמשים הם זדיניאלים ומילניאלים, כלומר קוראים צעירים בני 40-16, ומאות מהסיפורים שהועלו אליה כבר יצאו כספרים מודפסים. חלקם אף עובדו לסרטים ולסדרות. כדי לסבר את האוזן לגבי העוצמה של הפלטפורמה - ההצלחה הכלכלית האדירה שלה הובילה לרכישת וואטפד על ידי תאגיד "נאבר" הקוריאני ב־2021 תמורת 600 מיליון דולר.
לישראל, כרגיל, הטרנד הגיע באיחור מסוים, אך כעת הוא בשיאו. בשנתיים האחרונות וואטפד הפכה למקור מרכזי לגילוי סופרות ישראליות חדשות, בעיקר בז'אנר הרומנטי. עדן בל (שסדרת "החטאים" שלה התפרסמה לראשונה בוואטפד וזכתה למיליוני צפיות), דיאן אל ודנה מילשטיין הן רק חלק מהכותבות שהחלו את דרכן בפלטפורמה, ושההצלחה האדירה שלהן חצתה את גבולות הדיגיטל והיתרגמה למכירות משמעותיות בחנויות הספרים - ובין השאר הובילה אותן אל מצעד רבי־המכר של מוסף זה.
"סוג של תרפיה"
"כתבתי שנים ב'ישראבלוג' ואז הוא נסגר", מספרת יפית גולן, שסיפוריה בוואטפד זכו למיליוני צפיות ושספרה "נערת תיכון שלי", על מורה שמתאהב בתלמידה שלו, יצא לאור והפך לרב־מכר מיידי. "בגלל שלא היתה לי יותר פלטפורמה לכתוב בה, הפסקתי. לא רציתי לכתוב למגירה, ולא כתבתי מגיל 20 עד 27. התגעגעתי לזה, הרגשתי שאני רוצה להביע את עצמי בכתב, ובמהלך השנים חיפשתי משהו שייתן לי את הבמה. ב־2021 בוקטוק התחיל ובאיזה סרטון בתגובות מישהי כתבה 'זה כמו הסיפורים שאני קוראת בוואטפד', ואז אמרתי רגע, מה זה וואטפד?".
גולן חיפשה, ומצאה. "התלהבתי מזה שזו פלטפורמה חינמית, שבה את יכולה להעלות מה שאת רוצה, יכולים להגיב לך על כל פרק ואפילו לסמן שורות מתוך מה שאת כותבת ולהגיב עליהן ספציפית. זה נראה ממש מגניב. ואז העליתי את אחד הסיפורים הישנים שכתבתי, בגיל 18, על טירונית שמתאהבת במפקד ההכשרה שלה. פרסמתי אותו ככה, בלי שכתוב, ותוך זמן קצר הוא התפוצץ והגיע לחצי מיליון צפיות. פרסמתי בבוקטוק קטעים מהסיפור, וזה הביא עוד בוסט של קוראות".
דנה מילשטיין, שהדואט שלה "בדרך שלהם", על רומן בין שחקן כדורגל עשיר ומפורסם למטפלת של ילדיו, החל בוואטפד, מדגישה את היחסים המיוחדים שנוצרים בין הסופרת לקהילת הקוראות שלה. "העליתי את הסיפור הראשון שלי בגיל 16, ולאט־לאט הוא צבר תאוצה וקהל", היא מספרת. "זה היה המקום שלי, סוג של תרפיה, הייתי נערה ואת כל החלומות שלי וכל מה שדמיינתי הבאתי לידי ביטוי בסיפורים. יש בכתיבה שם משהו ממכר, כי את כל הזמן בקשר ישיר עם הקהל שלך. את מקבלת תגובות בפרטים על כל פרק שאת מעלה, אז את ממשיכה להעלות ולהעלות עוד פרקים, ומפה לשם נהיה ספר שלם".
הקשרים הללו, מוסיפה מילשטיין, לא נשארים בתחום הכתיבה בלבד. "יש בנות שהתחילו כקוראות וכיום הן כבר ממש חברות שלי. זה התחיל ברעיונות לגבי הספר ואז גלש לחיים האישיים, ואני מתייעצת איתן על כל מיני דברים, הן חברות לכל דבר ועניין".
שירלי וייסמן: "הסופרות הפכו את עצמן לפרסונות, הן עובדות מאוד חזק בשיווק ופרסום. הן בקשר טוב מאוד עם הקוראות ונמצאות בכל מקום - ווטסאפ, אינסטגרם, בוקטוק, חושפות לקוראות שלהן את הספרים, וככה הן מזינות את זה והקהל שבוי"
בעוד רוב הקהל והכותבות בוואטפד הן נשים, יש גם יוצאים מן הכלל. לארק בלייק הוא צעיר בן 20 מלוד שהפך במקרה לסופר רומנטיקה מצליח בזכות הפלטפורמה. "העליתי לשם פרק אחד סתם כי מישהי המליצה לי, וקיבלתי שני דירוגים, כמו לייקים. זה דרבן אותי להמשיך", הוא מספר.
ככל שהמשיך להעלות פרקים נוספים בוואטפד, התגובות והדירוגים טיפסו במהירות, עד שספרו "הסוד של השטן" צבר כ־10,000 דירוגים והביא לכך שהוצאת "יהלומים" התעניינה בו והוציאה אותו לאור השנה. "הפלטפורמה נתנה לי מקום לכתוב באנונימיות מלאה, בלי לחשוש מביקורת אישית או סטיגמות", הוא מספר. "האנונימיות הזו חשובה לי גם כיום, אחרי ההצלחה".
מפרק לפרק
אחת מהקוראות האדוקות של הפלטפורמה היא שיראל סימנטוב (22). על פי סימנטוב, האינטראקציה הכמעט אינטראקטיבית עם הכותבות היא חלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. "את מרגישה שאת חלק מהתהליך", היא אומרת. "הסופרת מכניסה אותך אל מאחורי הקלעים של מה שהיא כותבת, היא משתפת לפעמים בקשיים שלה ואז את ממש מרגישה חלק מהיצירה. אני חושבת שלפעמים החיבור הזה שנוצר בין סופרת לקוראת הוא משהו שהוא לא פחות מהקריאה עצמה. את מגלה את הסופרות כבני אדם, או שהן מספרות על הסיבות שמאחורי הספר. את מקבלת משהו שאת לא מקבלת מכל ספר שאת קוראת".
שיראל מוסיפה שחוויית הקריאה בוואטפד שונה מהותית מקריאת ספר מודפס. "הכי מיוחד זה שלא נותנים לך את כל הספר בבת־אחת, אלא בהדרגה", היא אומרת. "את מחכה שיעלה פרק, אז כל הציפייה הזאת זה בכלל איזה ריגוש כזה, שאין אותו בספר שהוא גמור. זה יוצר קהילה שלמה. יצרנו קבוצת ווטסאפ וכולם ישר קפצו ודיברו בה אחרי כל פרק, זה פשוט משהו אחר מספרים מודפסים".
החוויה החדשנית לכאורה שסימנטוב מתארת היא ממש לא עניין חדש. למעשה, כבר במאה ה־19 צ'ארלס דיקנס פרסם בעיתונים ובכתבי עת רבים מספריו המפורסמים כפרקים בהמשכים. צורת הפרסום הזו אפשרה לו ליצור ציפייה דרמטית ולהחזיק את הקוראים במתח מפרק לפרק.
דנה מילשטיין: "העליתי את הסיפור הראשון בגיל 16. את כל החלומות שלי ומה שדמיינתי הבאתי לידי ביטוי. יש בכתיבה שם משהו ממכר כי את כל הזמן בקשר ישיר עם הקהל שלך. את מקבלת תגובות בפרטי על כל פרק שאת מעלה, אז את ממשיכה להעלות"
מעבר לכך שהפורמט הייחודי הזה לשעתו תרם משמעותית לפופולריות שלו - משום שהוא הצליח להרחיב את קהל הקוראים ולהנגיש את ספריו למעמדות הנמוכים והבינוניים, שהיו יכולים להרשות לעצמם לרכוש חלקים מהספר במחיר נמוך (במקום לקנות ספרים שלמים שהיו יקרים מאוד בשעתו), הוא גם השפיע על אופי הכתיבה הדיקנסי, כשכל פרק הסתיים בשיא דרמטי (קליף האנגר), שמטרתו לעורר סקרנות וציפייה לפרק הבא. בנוסף, ובדומה לוואטפד, הפורמט גם אפשר לדיקנס לקבל משוב מקוראיו תוך כדי הפרסום, ולעיתים הוא שינה את העלילה או את הדמויות בהתאם לתגובות הקהל. "אוליבר טוויסט" ו"דייוויד קופרפילד", למשל, נכתבו והתפרסמו בצורה הזו.
ומה שעבד במאה ה־19 עובד גם כאן, בימינו אנו. "ההשפעה של הסופרות שהגיעו מוואטפד על נתוני המכירות דרמטית, ראינו השנה עלייה משמעותית במכירות של ספרות רומנטית ישראלית", אומרת שירלי וייסמן, מנהלת השיווק והדיגיטל ברשת סטימצקי.
"אבל הסיבה היא לא רק וואטפד, אלא שילוב של כמה גורמים. קודם כל, הסופרות הללו הפכו את עצמן לפרסונות, הן עובדות מאוד חזק בשיווק ופרסום. הן בקשר טוב מאוד עם הקוראות שלהן וגם נמצאות בכל מקום - בקבוצות ווטסאפ, באינסטגרם, בבוקטוק, חושפות לקוראות שלהן את הספרים, מעלות קטעים מהם, וככה הן מזינות את זה. יש הרבה אירועים שיווקיים סביבן. הן זמינות עבור הקהילה שלהן כל הזמן, וגם קצב הוצאת הספרים שלהן מהיר מאוד, כך שהקהל נשאר שבוי. חוץ מזה, מאז 7 באוקטובר גם הרצון לקרוא ספרות ישראלית וגם הצורך באסקפיזם עלו מאוד. הכל ביחד יוצר תופעה שהיא ממש סוציולוגית, לא רק ספרותית, והקהילתיות היא חלק גדול ממנה".
"כיום הרבה מאוד הוצאות ספרים, גם המסורתיות והגדולות, בהחלט מסתכלות על מה שנעשה בוואטפד ובבוקטוק ומנסות לאתר בפלטפורמות האלו את הקולות הבאים", אומר בכיר בתעשייה שביקש להישאר בעילום שם. "אם פעם זה נחשב 'נחות', כיום ההוצאות הבינו ששם נמצא הכסף, ובהרבה מקרים לפני שיחתימו סופר מקור הם יבקשו לראות כמה עוקבים יש לו בפלטפורמות הסושיאל, ואם יש לו עוקבים בוואטפד זה בונוס. וזה לא רק בגלל הקהל שהוא מביא איתו, אלא גם בגלל שהסופרים, ולרוב הסופרות - כבר בדקו את החומרים שלהם, והנה ההוכחה שהם עבדו".
לא רק תחביב
האם אותן הסופרות היו מגיעות להוציא ספר גם ללא העוקבים בוואטפד כנקודת זינוק? גולן ומילשטיין סבורות שלא. וואטפד, עבורן, לא היה רק במה לפרסום היצירות, אלא מה שעיצב את כתב היד שלהן, וגרם להן להאמין בעצמן מספיק כדי להפוך את הכתיבה מתחביב למקצוע.
"יש לי נפש אמנותית, היצירות שלי באות לידי ביטוי בכל מיני תחומים כמו ציור, למשל", אומרת גולן. "התייחסתי לכתיבה כעוד תחביב, בכלל לא חשבתי על להיות סופרת. אבל הקוראות בוואטפד נתנו לי פידבק להמשיך, כשאמרו לי שאני כותבת מעולה. כולן התחילו לכתוב לי בפרטי 'את חייבת לעשות עם זה משהו, את חייבת להוציא לאור, את חייבת לפנות להוצאה, אנחנו נשלם על זה כסף, אני אומרת לך שזה מה שהייתי רוצה לקרוא מודפס, שהייתי רוצה להחזיק את זה בידיים'. המון תגובות כאלה, ואת שומעת את זה וכבר מתחילה לחשוב - רגע, אולי יש פה באמת משהו, אולי שווה באמת לקחת אותו צעד קדימה".
גולן מתארת כיצד פנתה להוצאות ספרים בצעד שהתפתח לסיפור סינדרלה של ממש: "הכי פשוט שיש, עשיתי גוגל בלי אפילו לשאול ולהתייעץ, רציתי לבוא נקייה לראות מה תופס לי את העין. נכנסתי דף־דף לכל ההוצאות שעלו בחיפוש, ואז ראיתי את הדף של הוצאת בוקטיק - הכל ורוד, מקסים כזה, משהו שם תפס אותי והחלטתי שאני פונה אליהם".
התגובה מהוצאת הספרים היתה מהירה. "המו"לית אמרה לי - 'תשלחי לי כמה פרקים להתרשמות', ואז אחרי יום היא ביקשה את ההמשך והבנתי שזה אומר שהיא קראה ואהבה. שלחתי לה את הכל, היא נשאבה פנימה, קראה הכל תוך יומיים ואז התקשרה ואמרה 'אנחנו מעוניינים, את עכשיו עוצרת את הסיפור, את עוצרת את הכתיבה בוואטפד, את לא מפרסמת יותר פרקים'".
גולן מעידה שזה שינה לה את נתיב החיים. "לפני זה למדתי תואר שני בקרימינולוגיה משפטית, תכננתי בכלל להתגייס למשטרה ולהיות בזיהוי פלילי. בחיים לא חשבתי שהחיים שלי יפנו לכיוון הזה. זו הפתעה טובה ומבורכת, תראי איזו דלת זה פתח לי".
גם מילשטיין מחזקת את התפיסה שוואטפד היה חיוני בדרכה להצלחה. "הפלטפורמה הזו נותנת מסגרת שמחייבת אותך לכתוב, כי מחכים לפרק שלך ואת לא תאכזבי אותם", היא אומרת. "זה דרייב לכתיבה שבסוף גרם לי ליצור ספר שלם".
תופעה של ממש
לינדה מזרחי, מו"לית הוצאות הספרים "יהלומים" ו"אדל", לא הכירה כלל את עולם הוואטפד כשהחלה לקבל פניות מכותבות בפלטפורמה. "לא היה לי מושג שקיים מתחת לאף שלי עולם כזה", היא מספרת. "תמיד אמרו לי שמדובר בכותבות מתחילות, שזה לא משהו רציני".
לינדה מזרחי: "הוואטפד מוצף, כל יום עולים סיפורים חדשים. אני גם פתחתי וואטפד כדי להיפתח לקהל נוסף, צעיר יותר, אבל זה קשה בטירוף. פרסמתי בהתחלה תחת שם בדוי - 'לילי גולד', אבל היו לי אלפים בודדים של צפיות. רק כשחשפתי את השם שלי התחלתי להתפוצץ ולהגיע למאות אלפי צפיות"
אולם כשסופרות כמו עדן בל החלו לפנות אליה בעקבות לחץ מהקוראות שלהן, הבינה מזרחי שמדובר בפלטפורמה משמעותית לאיתור סופרות חדשות. "הבנתי שיש שם סופרות מטורפות, לא פחות טובות מסופרות שהגיעו בדרך הרגילה. הן כנראה לא שלחו את הספר שלהן ללקטורה מחוסר ניסיון, או שפשוט התחילו לכתוב בוואטפד כתחביב".
גם כאן השיווק בבוקטוק שיחק תפקיד מרכזי. לאחר שהסופרת דיאן אל פנתה למזרחי עם ספר אחד ונדחתה, היא העלתה קטע מספר אחר לבוקטוק, שהרשים את מזרחי. בעקבות זאת מזרחי ביקשה את כתב היד, ובסופו של דבר הוציאה אותו לאור. בהמשך היא הבינה שמדובר בתופעה של ממש: "סופרות מוואטפד כמו עדן בל ודיאן אל עשו פה מהפכה. יש סופרות שיושבות ומוציאות ספרים במשך חמש-שש שנים, ופתאום באו שתיהן, ועם הספר הראשון שלהן עלו תוך שנה למקומות הראשונים ברשימות רבי־המכר".
מזרחי מדגישה כי אף שוואטפד משמש פלטפורמת גילוי, האיכות היא שקובעת בסופו של דבר. "פונות אלי סופרות מוואטפד והספרים עוברים ללקטורה כמו כל ספר אחר שאני מקבלת. הצפיות בוואטפד לא מסנוורות אותי, כי הקוראות פחות שיפוטיות שם. הן סלחניות כי זו פלטפורמה חינמית, והן יכולות להחליק גם שגיאות כתיב ועוד הרבה בעיות. לכן הסופרת לא מצליחה כי היא התחילה מוואטפד אלא משום שהיא כישרונית, בגלל שאלוהים נגע בה ויש לה יד, היא יודעת לכתוב. היא יכלה לבוא אלי גם בלי הוואטפד והיתה מצליחה באותה מידה. ההבדל הוא שבוואטפד הקוראים נתנו לה פידבק להמשיך לכתוב, אמרו לה שהיא מעולה, ואז מתעורר בה החיידק לצאת לאור".
אז איזה טיפ יש לך למי שרוצה להצליח בוואטפד?
"זה מאוד קשה. צריך פשוט לכתוב טוב. הוואטפד מוצף, כל יום עולים סיפורים חדשים. אני גם פתחתי וואטפד כדי להיפתח לקהל נוסף, צעיר יותר, אבל זה קשה בטירוף. פרסמתי בהתחלה תחת שם בדוי - 'לילי גולד' - כי רציתי להצליח בכוחות עצמי, אבל היו לי אלפים בודדים של צפיות. רק כשחשפתי את השם שלי התחלתי להתפוצץ ולהגיע למאות אלפי צפיות".