"יופי הוא שטר, אבל מה קורה אם את לא רוצה לפרוע אותו?"

"את אהבת הבלש הנחיל לי אבא שלי. הזיכרונות שלי מאבא הם שהוא יושב בסלון עם ספר, סיגר, כוס וויסקי וג'אז ברקע. הוא קרא הכל, הרבה ספרי בלש וריגול. אהבת הריגול לא עברה אלי, אבל אהבת הבלש בהחלט כן", כך מספרת אילה בן־פורת, שבימים אלה יצא לאור ספר הבלש השני שכתבה, "כוונות טובות" (הוצאת כתר), מסדרה שהגיבורה שלה היא פקד סיגל שמש ממשטרת גבעתיים.

לכתוב ספרים מעניינים על דמות אפורה בעיר לא מסעירה אינו דבר של מה בכך. בספר הראשון, "האישה שלא הייתה", בן־פורת עסקה באימהות, לא פחות מאשר בהיעלמות. בספר השני מקבלת דמותה של סיגל שמש מורכבות ועומק נוספים, כשהיא נשחקת בעבודה אינסופית בסביבת עבודה לא קלה, ובקרבות הבלתי נגמרים של, ובכן, החיים.

אימהות מורכבת

סיגל שמש רחוקה ככל שניתן מעולמם של כוכבי התקשורת, אנשי התרבות האנינים, עשן הסיגרים והוויסקי משובח, שאותם בן־פורת, 53, מכירה מהבית. "סיגל חרוצה, עקשנית, אינטליגנטית, עם נטייה ללכת עם הראש בקיר", היא מספרת. "אבל היא לא הזאבה הבודדה שרגילים לפגוש בספרות הבלש. יש לה משפחה, ילדים, יש לה הרבה קשיים, שום דבר לא בא לה בקלות".

זו בחירה חריגה. רוב הבלשים שאנחנו מכירים בספרות הם גברים, ואם מדובר בנשים, הן בדרך כלל יהיו מעורערות בנפשן, ובטח בלי ילדים.

"זה נכון, לא סתם קיים הדימוי של הבלש כזאב בודד, שחי על גבול החוק. הרבה סופרים וסופרות שכתבו על בלשיות פטרו אותן מהתמודדות עם משפחה משלהן. גם כשהבלש הוא גבר, הוא בדרך כלל יהיה רווק או גרוש, או שמשפחתו נמצאת רק ברקע. ואז באמת כמעט שלא רואים התמודדות עם הורות ועם מקומם של חיי המשפחה בעבודה התובענית הזו. אבל עובדתית, לרוב השוטרות יש משפחה וילדים, והקונפליקט שבין 'איך צריכה להיראות' אימהות טובה ובין התובענות של העבודה הזו מעניינת אותי ככותבת.

"בספר הקודם, סיגל, שהיא בעצמה אמא לילדים קטנים, מחליטה בניגוד לדעת הממונים עליה ולכללי האתיקה לפתוח מחדש תיק חקירה בן חמש שנים. מדובר באם שנעלמה יום אחד, וההסבר שהחוקר הקודם הגיע אליו היה שהיא קמה ועזבה בגלל דיכאון אחרי לידה. אבל לסיגל ההסבר הזה פשוט לא נשמע הגיוני. גברים יכולים להיעלם, זה קורה כל הזמן ואף אחד לא מתרגש מזה. אולי לא בישראל, אבל בחו"ל אלה דברים שקורים המון. כשאישה קמה ועוזבת, זה כבר חריג מאוד, וזה בדרך כלל יקרה כי היא מרגישה מאוימת. ועניין אותי להבין למה אימהות כמעט אף פעם לא עוזבות. למה אנחנו מתעקשים להאמין שזה פשוט לא יכול לקרות".

למה את חושבת?

"אימהות זה התפקיד הכי קשה בעולם, ומה שהופך אותו לעוד יותר מסובך זו הציפייה שזה יהיה טבעי, ממלא ופשוט. שנים של הבניה חברתית לימדו אותנו שלבגוד בתפקיד האמא זה בעצם לבגוד בעצמך, כאילו שזה בגנטיקה שלנו. בשנים האחרונות מדברים יותר על הקשיים האלו, אבל במשך תקופה ארוכה זה לא היה כך. כשעבדתי כמרצה בסמינר הקיבוצים אני זוכרת שבמשך שנים נשים עם דוקטורט, קריירה אקדמית, מנהלות מחלקות - הציגו את עצמן בישיבות גדולות קודם כל כאימהות. דמיין לך פרופסור בחוג למדעים שפותח את ההצגה העצמית שלו ב'אני אבא לשלוש בנות מקסימות'. זה פשוט לא קורה. בכל פעם מחדש הייתי אומרת לעצמי שלא יכול להיות שזה עדיין ככה. שזה המקום הראשון בזהות שלך, שאת קודם כל אמא. זה כמו איזה מס שצריך לשלם".

לבן־פורת, שנמצאת בזוגיות פרק ב', יש "ילדים בשפע", כדבריה - שניים שלה ושניים של בן זוגה, מזוגיות קודמת. ואולי זה מה שמאפשר לה להביא קול אחר של אימהות, כזה ששואל שאלות קשות על אימהות מול קריירה, בטח קריירה שנחשבת גברית ותובענית, ולא מנסה לייצר מצג שווא של אימהות מהז'ורנל.

כך, למשל, ב"כוונות טובות" ישנה סצנה שבה בנה של סיגל מגיע בבהילות עם אביו לחדר מיון ונדרש לעבור סי.טי ראש בגלל חשש לדלקת קרום המוח, העלולה לסכן את חייו. סיגל מגיעה לחדר המיון רק שעות ארוכות לאחר מכן, בגלל שהיא חייבת (בעיני עצמה) להתקדם בחקירת הרצח. כשאני תוהה בקול, מול בן־פורת, אם לא כל קצין משטרה, גם אם הוא מוביל חקירה חשובה, היה מגיע לחדר המיון מייד, בן־פורת נראית מסויגת, ומתקשה להודות שההימנעות של סיגל היא אירוע קיצוני.

"לימדו אותנו שלבגוד בתפקיד האמא זה לבגוד בעצמנו, כאילו שזה בגנטיקה שלנו. כשעבדתי כמרצה, נשים עם דוקטורט וקריירה אקדמית הציגו את עצמן בישיבות קודם כל כאימהות. פרופסור בחוג למדעים פותח את ההצגה העצמית שלו ב'אני אבא לשלוש בנות'?"

"אימהות היא דבר מורכב, ובוודאי היא מאתגרת כשמדובר בשוטרת שמוטלת עליה אחריות גדולה, והיא צריכה להתנהל בסביבה גברית ברובה, המחייבת עבודה מסביב לשעון. וזה ממילא כשלסיגל לא קל, והיא לא מתחברת לאימהות בטבעיות ובנינוחות. בספר הזה, למשל, התעקשתי למקם אותה כראש צוות חקירה מיוחד. האם בספרים הבאים היא תתקדם לתפקידים בכירים יותר? נראה שכן, אבל במאמץ, עם קושי ועם מחירים כבדים שהיא תידרש לשלם".

מן היישוב

חייה המקצועיים של בן־פורת התנהלו ברובם בעולם האקדמי. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בסוציולוגיה של ההגירה, תוך התמקדות בקהילת עולי רוסיה. לאורך השנים היא גם עסקה במוזיקה ואף הוציאה אלבום עם לחנים לשירים של נורית זרחי. נוסף על כך, היא תרגמה מצרפתית שני ספרי פרוזה. "לתרגם זה כמו לקחת בגד, להפוך אותו ולראות איך הכל נתפר", היא מספרת על החוויה. "להעביר את הספר דרכך, באמצעות התרגום, זה תהליך מאוד אינטימי". כיום היא מעדיפה להתמקד בכתיבה ומנסה לעבד את ספריה לסדרת טלוויזיה.

"כוונות טובות" מזכיר את סיפורי הבלש במתכונת הקלאסית של אגתה כריסטי: רצח, רשימת חשודים סגורה, לכל חשוד יש מניע, בלש שמפענח בכוח שכלו את התעלומה. הדבר היחיד שחסר הוא ההתכנסות של כל החשודים במקום אחד, כדי לשמוע מפי הבלש כיצד פענח את הפשע ומיהו העבריין. כאן, במרכז הפרשה ישנה אישה שנרצחה. גליה סוצקי שמה, חברה בקיבוץ עירוני בגבעתיים בשם "אוריין".

"אצל אגתה כריסטי יש תמיד משהו מאוד מתוכנן ומאוד מתוחכם ברציחות", אומרת בן־פורת. "אותי מעניינים דברים שיכולים לקרות לאדם מן היישוב, לאנשים רגילים הנקלעים לסיטואציות שבהן הם נדחפים אל הקצה".

למה דווקא הם?

"בעולם הפשע יכולים להיות עבריינים שממש חורגים מכל נורמה אנושית. למשל, רוצחים סדרתיים, שבעיניהם הקורבנות כמעט חסרי זהות ואינסטרומנטליים לחלוטין. אבל בקצה השני נמצאים אנשים רגילים שנדחפים אל מחוץ לנורמה, ודווקא הם מייצרים בעיניי קונפליקטים הרבה יותר מעניינים. אפשר להזדהות עם המניעים שלהם, עם האנושיות שלהם. כסופרת, הרבה יותר מעניין אותי לעסוק באדם רגיל שנקלע למצב קצה - מאשר באדם קיצוני שמתמודד עם סיטואציות שהוא ממילא רגיל אליהן".

"גבעתיים היא עיר בורגנית. דווקא בעיר כזו, שמבטיחה מוגנות ושקט, השיבוש הרבה יותר מטלטל. כשאת גרה בגבעתיים את לא חושבת שיפגעו בך, שתיעלמי, או שיקרה לך משהו בלילה. וכשמשהו כזה כן קורה, זה מערער עמוקות את ההרגשה שלנו לגבי העולם"

בן־פורת מספרת שאחד המקרים שהשפיעו עליה היה היעלמותה של יהודית נוטר, ב־1997. נוטר, שהיתה אז בת 52, יצאה מביתה ברמת גן אל מקום עבודתה בתל אביב, הודיעה מטלפון ציבורי כי תאחר לעבודה, ומאז נעלמו עקבותיה. "עד היום לא יודעים מה קרה לה", מספרת בן־פורת, שלמדה בכיתה עם אסף, בנה של נוטר. "אני הכרתי אותה כילדה, וזה שיבוש מטלטל במיוחד, כי הוא מזכיר לנו שאם זה קרה לה זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. כי את פתאום אומרת, 'אם זה קרה לה – למה שזה לא יקרה לאמא שלי?' או לכל אחד אחר".

מה שהופך את הדברים למבהילים הרבה יותר.

"בדיוק. אם נעלם אדם שמקושר לעולם הפשע, קל לנו יותר לשער מה קרה לו. אבל כשאישה לגמרי נורמטיבית מגבעתיים נעלמת פתאום - זה משהו עמוק ויסודי יותר. כי אין הסבר ברור, וזה מערער את תחושת הביטחון הבסיסית שלנו. לכן מעניינים אותי דווקא האנשים הרגילים, אלה שחיים את החיים הבורגניים לכאורה הכי מוגנים, המקומות שבהם לכאורה שום דבר לא אמור לקרות - אבל בפועל יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו".

כמו גבעתיים.

"כן, גדלתי על הגבול של רמת גן-גבעתיים ואני מכירה את האזור היטב. גבעתיים היא עיר בורגנית, מפא"יניקית כזו, רגועה ובטוחה. היא לא תל אביב עם כל ההמולה שלה, ומצד שני היא לא עיר פשע. דווקא בעיר כזו, שמבטיחה מוגנות ושקט, השיבוש הרבה יותר מטלטל. כשאת גרה בגבעתיים, את לא חושבת שיפגעו בך, שתיעלמי, או שיקרה לך משהו בלילה. וכשמשהו כזה כן קורה, זה מערער עמוקות את ההרגשה שלנו לגבי העולם שבו אנו חיים, את האמונה ש'כאן זה לא יכול לקרות'".

קהילה סגורה

"בספר הזה אני עוסקת בנושא המעמדי", בן־פורת מספרת, "איך ייראו מעמדות בתוך קבוצה שמהות הקיום שלה היא שוויון ואחווה". בכך בן־פורת צועדת בעקבותיה של בתיה גור, מחלוצות הכתיבה הבלשית בישראל, שהביאה לעולמנו את דמותו המרתקת של קצין המשטרה מיכאל אוחיון. ספריה של בתיה גור עסקו בפשעים שהתרחשו במכון הפסיכואנליטי בירושלים, בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, בקיבוץ, בתזמורת.

כאן הקיבוץ הפך לקיבוץ עירוני, בדומה לקיבוץ תמוז בבית שמש או זה שמצוי בשכונת שפירא בתל אביב. רוב חבריו הם יוצאי קיבוצים, ויש כמובן גם ילדי חוץ, עם כל המטען המשתמע. "לספר קוראים 'כוונות טובות', ואני לא אירונית", אומרת בן־פורת. "לאנשים האלה, חברי הקיבוץ, יש באמת כוונות טובות. אני לא אדישה לרצון היפה של אנשים לחיות חיים קהילתיים עם משמעות, ולפחות לנסות לתת מענה לסוגיות של אי־שוויון, תרומה לקהילה, ערבות הדדית. אבל יש המון כוחות שחותרים מתחת לדבר הזה. רחשי רקע ודחפים פנימיים שמקשים על מימוש האידיאלים".

אולי עצם השאיפה לחיים קהילתיים של שוויון ואחווה היא אוטופית מדי?

"המבנה המעמדי הוא דבר שמאוד קשה להשתחרר ממנו. הקיבוץ ניסה לעשות זאת, ובמובנים רבים הוא הצליח, אבל אנשים נשארים אנשים, וגם אם נוצר שוויון חומרי - עדיין אנשים מתחרים על מעמד ועל כוח. באשר אלי, תמיד הייתי בצד הפריבילגי של המפה. באתי מבית שלא היה בו מחסור - לא היינו עשירים, אבל היה לנו הון סימבולי גבוה מאוד. יכולתי להיוולד למשפחה אחרת, ואז הייתי צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי להתפרנס ולרכוש השכלה. לי ברור שהמצב ההתחלתי של אנשים הוא מאוד לא שוויוני. לא גדלתי בסביבה מאוד הומוגנית, וזה תמיד בלט לי לעין.

"הקושי ליישם את האידיאלים האלה, של שוויון, נובע מעצם העובדה שאנחנו בני אדם. תאר לך מצב שבו חברי הקהילה מעבירים את כל הכסף לקופה כללית, וכל אחד צורך לפי צרכיו. על פניו זו סיטואציה שוויונית, אבל בפועל, ברמה הנפשית, עדיין יש פערים. כי יש מי שמרוויח המון, וגם עובד המון, ויש מי שמרוויח מעט. ושני אלו, שתורמים לקיבוץ בצורה שונה באופן קיצוני, גם ירגישו אחרת. ערך השוויון הוא ערך שקשה מאוד ליישום. ומעבר לכסף עצמו, מי שיש לו יותר הון סימבולי, כריזמה או כוח שכנוע יצליח לקבל יותר את מה שהוא רוצה. לכן גם כשבונים מנגנונים שאמורים להבטיח שוויון, אי אפשר להתחמק מה'באגים' האנושיים במערכת".

יופי מסוכן

עיסוק משמעותי נוסף בספר נוגע, מכל הדברים, דווקא ביופי, היופי הרדיקלי, הנוצץ, ועד כמה הוא משפיע על מי שנושאת אותו, לטוב או לרע. כדי להבין את העיסוק בו כדאי לצלול לביוגרפיה של בן־פורת. אביה, ישעיהו בן־פורת, היה בשעתו עיתונאי כוכב ב"ידיעות אחרונות", בטלוויזיה הישראלית ובשלל עיתונים צרפתיים, עד שהלך לעולמו ב־2007. סלב גדול, איש תרבות וספר ואיש סודם של ראשי ממשלה. אמה, אלמה בן־פורת, היתה דוגמנית־על, יפה בצורה יוצאת דופן.

והיופי הזה, יוצא הדופן, הוא אחד מהמאפיינים המרכזיים של הנרצחת בספר. גליה היא לא סתם אישה יפה, אלא אישה בעלת יופי נדיר המשפיע באופן עמוק על הגברים והנשים שסביבה. נדמה כי היחידה שלא הושפעה מיופייה של גליה ולא היתה מודעת לעוצמת השפעתו היא החוקרת, סיגל שמש.

"יש פער בין המיתולוגיה של היופי לבין חיי היומיום", בן־פורת אומרת. "גליה היא אדם מאוד אינטרוורטי, שקט, היא חיה חיים קטנים ופשוטים לכאורה. היא עובדת כעוזרת רוקחת, אפילו לא רוקחת ממש. ועדיין, היופי שלה מושך המון תשומת לב, אבל גם יש בו משהו מרחיק, ובהיותה אדם מאוד שקט ומופנם היא לא מצליחה לחפות על זה בחביבות, וזה מעורר אצל כולם תגובות נורא חזקות".

ולמה זה כל כך משנה בעצם? למה היופי הנדיר הוא עניין?

"יופי יוצא דופן זה קלף, זה כוח, זה הון. הוא סוג של שטר שמי שמקבלת אותו אמורה גם לפרוע אותו בסופו של דבר. זה שטר שמחייב אותך להיות שחקנית או דוגמנית או להתברג בחברה הגבוהה, לנצל את המתנה שקיבלת. והיופי הזה הוא שרירותי, הוא לא נכנע לתכתיבים מעמדיים. הוא יכול להיות של כל אחת. את מקבלת אותו בלי שום סיבה, זה אקראי לחלוטין. ויש המון דרכים לפרוע את השטר הזה, בין אם במוביליות חברתית ובעוד דרכים. אבל מה קורה כשמישהי לא רוצה או לא יכולה לפרוע אותו? כשאת לא רוצה להתפרסם או להיות שחקנית או דוגמנית? כשאת לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב? כשזה קורה היופי מאוד מפריע, כי את לא יכולה להסתיר אותו, ומצד שני את כל הזמן מתמודדת עם התייחסויות למשהו שאת לא רוצה שיתייחסו אליו".

עוצמתו של היופי אינה חידוש של העת הנוכחית. מספיק לקרוא את האיליאדה כדי לראות איך יופייה של הלנה הביא למלחמה הנוראית של היוונים בטרויה.

"אנחנו חיים בתקופה שבה אימג'ים פועלים באופן מיידי. דימויי יופי מציפים אותנו כל הזמן. אף אחד מאיתנו לא עיוור לעוצמה של הדבר הזה. אנחנו בתרבות שמקדשת יופי. ובתוך זה, מה שאותי עניין הוא מה קורה כשאדם כמו גליה, שלא רוצה לבלוט, זוכה ביופי כזה. את לא יכולה להיעלם. היופי כופה עלייך נראות, כל הזמן. גליה עובדת בבית מרקחת, וכל הזמן אומרים לה 'איך אישה שנראית כמוך מחלקת סטרפסילס?', או 'למה את לא דוגמנית?'. כי היא לא רוצה להיות דוגמנית. אבל יש ציפייה שהיא תממש ותפרע את השטר הזה, והיא לא רוצה, היא לא מעוניינת במבט המתמיד הזה עליה. יופי כזה מעורר רגשות, משנה את האווירה בחדר. וברגע שהאישה לא מוכנה להשתמש בו, היופי הופך מעוצמה למעמסה".

את גדלת עם אמא יפה נורא. הרגשת שזה מעין צל שמלווה אותך?

"נולדתי אחרי קריירת הדוגמנות של אמא שלי, אבל גם אז כל הזמן דיברו על כך. לא התעסקנו עם זה בבית, אבל הדבר ליווה אותה, ואותי, כל הזמן. לא יכולתי להתעלם מכך שגדלתי עם ידיעה כזו, שאמי היתה אחת הנשים היפות בארץ. אבל יש משהו משחרר באמא נורא יפה כשאת לא דומה לה, כי את לא צריכה להשוות את עצמך. נדמה לי שהקושי הגדול הוא להיות דומה לאם, להיות יפה כמוה, ואז ההשוואה כל הזמן נוכחת. לא הרגשתי שמשווים אותי אליה, ולכן זה לא ערער אותי. אם נעשתה השוואה ביני ובין מי מהוריי - זה היה מול אבא שלי, הוא היה העץ שלידו גדלתי. הוא היה אז בשיא הקריירה העיתונאית שלו, העיתונאי הכי בכיר ב'ידיעות אחרונות', והיו לו תוכניות ברדיו ובערוץ 1. היה בלתי אפשרי ללכת איתו ברחוב בלי שיזהו אותו. אבל ההשוואה הזו התאימה לי, כי הכישורים שלנו דומים".

מה את חושבת שהוא היה אומר על העיתונות של אז מול היום?

"אבא שלי היה שייך לדור שחשב שהתפקיד שלו זה לחנך את הציבור. היתה לו אתיקה מברזל, אבל בפירוש המחויבות הבסיסית שלו היתה לפרויקט בינוי האומה. הוא לא היה אדם מקובע, הוא לא ישב והתמרמר על זה שהעולם השתנה, הוא דווקא ראה בחיוב את זה שעיתונאים שואלים את עצמם אם המחויבות שלהם היא לחנך את הציבור או לשרת את הציבור. הוא לא ישב ואמר למה זה לא כמו פעם. ומצד שני, הוא חלק מהדור שהקים את המדינה, ואני חושבת שאם הוא היה חי היום ורואה את מה שקורה פה, זה היה שובר לו את הלב".