שעת תה עם המלכה: ספר חדש הופך את המלכה אליזבת לבלשית בשירות הממלכה

בכותרת "הוד מלכותה חוקרת" יצאה סדרת ספרים קלילה ומשעשעת (חמישה ספרים ממנה פורסמו עד היום), שבה הגיבורה והבלשית היא לא אחרת מאליזבת השנייה, המלכה האהובה והנערצת של הממלכה המאוחדת, שהלכה לעולמה ב־2022. על עטיפת הספר ציור תיקה הגדול והמפורסם של אליזבת (היו לה הרבה תיקים), ועליו מונחות באלגנטיות שתי כפפות לבנות (גם הרבה כפפות היו לה).

במרכז "קשר וינדזור" פרשת רצח סנסציונית של פסנתרן צעיר ממוצא רוסי, שהופיע בפני אורחי המלכה בארמון וינדזור. בתחילה נראה היה שמותו של הצעיר נגרם ממשחק מין שהסתבך באופן טרגי, אבל משהו באחד הקשרים בחבל שהביא למותו הוכיח שמדובר כנראה ברצח מכוון. מעניין ששם הספר התלת־משמעי בעברית (סוג קשר של עניבה, קשר של חבל או, אולי, קשר חשאי שנרקם בארמון) מדויק עוד יותר מהמקור הדו־משמעי באנגלית.

בספר, למלכה יש תחביב יוצא דופן: במשך עשרות שנים היא אוהבת לפתור תעלומות, ועושה זאת ללא ידיעת הציבור ומאחורי גבם של יועציה הקרובים. במשימותיה הבלשיות היא נעזרת בעוזרת המזכיר הפרטי של המלכה, תפקיד חשאי שעובר מדור לדור. מי שמסייעת לה כאן היא רוזי אושודי, שהיתה קצינה בצבא הבריטי ולאחר מכן מטאור בשמי הבנקאות. אישה שחורה, גבוהה, לבושה תמיד בחצאית הדוקה ונועלת נעליים עם עקבים גבוהים במיוחד. היא נבונה ודיסקרטית, חכמה ונועזת, וכשצריך היא יודעת להילחם כמו לביאה זועמת.

את הרצח בארמון וינדזור חוקרת באופן רשמי משטרת לונדון יחד עם ה־MI5, שכן מוצאו הרוסי של הנרצח מעלה מייד חשד שידו הארוכה של פוטין במעשה, כמו גם ידה של חפרפרת סובייטית שהושתלה בארמון. המלכה מאפשרת לחוקרים לעשות את שלהם, ונותנת לראש שירות הביטחון הפומפוזי והאידיוט־למדי להיקלע למבוי סתום פעם אחר פעם, כי הרי היא רק דמות ייצוגית ואסור לה ללכלך את ידיה בענייני מדינה. כשהיא מתקדמת בחקירותיה היא לא לוקחת קרדיט, אלא מדליפה בדיסקרטיות מידע חיוני לרשויות החוקרות, ודוחפת בעדינות את החוקרים אל הפתרון הנכון.

העלילה הבלשית המניעה את הספר אינה ליבו האמיתי. לב הספר הוא דמותה האהובה והנערצת של המלכה. לבנט ידע רב על בית המלוכה, והיא שולטת בפרטי־הפרטים של הטקסים, התפקידים, הדמויות, כמו גם בשמות כלביה של המלכה ובפרטי תערוכת הסוסים השנתית הנערכת בווינדזור. היא נהנית לתאר את המלכה הזקנה (בספר היא חוגגת את יום הולדתה ה־90) כמי שעוזריה מסורים לה ללא גבולות ואוהבים אותה בלב שלם, אבל הבכירים שבהם מתייחסים אליה כאל קשישה שיש להגן עליה מפניה המכוערים של המציאות, שצריך להנחות אותה בדיסקרטיות כדי שתעשה רק את הדבר הנכון, ולחסוך ממנה דברים מביכים כמו סקס ותשוקה. עניינים כמו אסטרטגיה, יחסים בינלאומיים ומדינאות נמצאים כמובן מעבר ליכולת התפיסה שלה. עדיף שתצטלם עם סוסים.

המלכה משחקת את המשחק, אף על פי שהיא חיה חיים מלאים מעבר למסווה של פעילותה הרשמית, חומקת ממאבטחיה ושולטת בעניינים. היא אנושית, רגישה, חכמה וכובשת.

אס־ג'יי בנט אינה הראשונה שהציבה את המלכה כדמות ראשית ביצירה בדיונית. אחד הספרים המקסימים שנכתבו על המלכה הוא "הקוראת המלכותית", מאת אלן בנט (לא, אין קרבת משפחה). גם בספר זה מתגלה דמותה של המלכה כשונה מכפי שהציבור מכיר, ומתברר שם שהמלכה יודעת ובעיקר אוהבת לקרוא ספרות יפה. גם סדרת הטלוויזיה המפורסמת "הכתר" היא דרמה שבבסיסה אירועי אמת, אך סביבם נוצר עולם בדיוני מורכב ומרתק. סדרת "הוד מלכותה חוקרת" מצטרפת לגוף יצירה לא קטן, ההופך את חיי המלכה לבדיון (המבוסס על דמויות ואף על אירועים אמיתיים). based on a true story, לכאורה. תחביב בריטי נחמד, וכשהוא עשוי היטב - הוא אמנות במיטבה.

התרגום של אביגיל בורשטיין טוב וקולח, אבל גם היא נופלת למלכודות המתרגמים שהאנגלית־האנגלית פורסת בזדוניות. tea time אינו בהכרת שעת התה, אלא לפעמים גם ארוחת ערב, pantomime אינה בהכרח פנטומימה (כמו זו של מרסל מרסו או חנוך רוזן) אלא גם הצגה היתולית מוקצנת ופרועה (שמדברים בה), black tea נכון יותר לתאר לדעתי כתה בלי חלב מאשר תה שחור. אבל אין בכך כדי לפגוע בהנאה המזומנת לנו מבילוי אינטימי עם המלכה אליזבת השנייה, EIIR.