שפה עם קישקע: התפניות הדרמטיות של היידיש

סיפורה של היידיש, השפה היהודית שבה דיברו מיליוני יהודים במזרח אירופה, קיבל כמה תפניות דרמטיות מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, ויובל שנים אחר כך בהקמת מדינת ישראל. על הדרמה הזו נכתב לא מעט, ובכל זאת מצאתי את עצמי מרותק לספר שיצא זה עתה בהוצאת מגנס, "אהובה ודחויה" מאת רחל רוז'נסקי. הספר יצא באנגלית, ועתה זכה לתרגום עברי משובח של דוד בן־נחום, בסיוע עורך הלשון בני מר. כותרת המשנה של הספר: "סיפורה של היידיש במדינת ישראל".

המאה ה־19 היתה ליידיש שנת פריחה. לצד מעמדה כשפה עממית היא זכתה גם למעמד של שפת תרבות באמצעות סופרים איקוניים כשלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ. העיתונות היידית פרחה באירופה ובארה"ב, שגם אליה נהרו יהודים דוברי יידיש. הרקע לפריחה הוא תנועת ההשכלה היהודית שהצמיחה ספרות ועיתונות בעברית, אבל עוררה גם את האליטה דוברת היידיש.

• • •

ואז פרצה הציונות. לצד השיבה לארץ, הבחירה היתה השיבה לשפה העברית כאחד מיסודות האידיאולוגיה של התנועה. היידיש נתפסה כאיום. לעומת זאת, המתנגדת המרכזית לציונות במזרח אירופה - בונד - דגלה ביידיש, וכך נוצרה תמונה לעומתית: עברית מול יידיש, ארץ ישראל מול הגולה, ציונים מול בונדיסטים. אין פשרה או "כפיפה אחת" או אפילו היררכיה. או־או.

החזון נתקל בתופעה סוציולוגית המוכרת בחקר חברות מהגרים בכלל: הדור הראשון של קהילת הגירה ממשיך לדבר בתוך הקהילה בשפה שבה דיבר בארץ המוצא, ורוז'נסקי בספרה מפליאה לתאר את האווירה ברחובות הערים והמושבות. יידיש נשמעה בכל פינה במרחב הציבורי, ובוודאי בבתים ובין בני המשפחה והידידים, אבל המוסדות הציוניים שיצרו את התשתית למדינה שבדרך דבקו בעברית. היא נלמדה כשפה בלעדית בבתי הספר וסייעה לגדל דור של דוברי עברית.

ההתנגדות ליידיש נבעה גם מחשש שהכרה בה תביא גלי עלייה של דוברי יידיש, שחלקם מתנגדים לציונות. שני העשורים הראשונים של המאה ה־20 היו אפוא שנות המאבק החריף ביותר נגד היידיש, והיו לו גילויים שונים. במאבק הזה לא היה ליידיש סיכוי, וגם אם המשיכו להדהד אותה בשיחות יומיום - היא נעלמה לגמרי מהמרחב הציבורי.

• • •

רוז'נסקי כותבת כי כשהחל לפעול "גדוד מגיני השפה", היידיש כבר הובסה למעשה. בשנות ה־20 המאוחרות חזר המאבק והתגבר לנוכח העלייה הרביעית, שרבים בתוכה הקימו עסקים קטנים, דיברו יידיש במרחב הציבורי ונתפסו כקבוצה חברתית נחותה.

בשנות ה־30 ואחריהן לא חל שינוי ביחס ליידיש, והיא נדחקה לשוליים, שלב אחר שלב. גם קבוצת ההגירה הגדולה מגרמניה בעלייה החמישית תרמה לכך בלי דעת. גם בה המשיכו המהגרים לדבר בשפת המוצא, גרמנית, אבל הם בזו ליידיש כשפה נחותה.

לאחר השואה חזרה היידיש למרכז הבמה, והמאבק בה התעצם ועלה מדרגה, בעיקר לאחר הקמת המדינה. מאות אלפי עולים ממזרח אירופה, שארית הפליטה שהעברית בדרך כלל לא היתה שגורה בפיהם, דיברו יידיש, והיא שבה למלא את הרחובות. כילד במדינה הצעירה שמעתי אותה בכל פינה, בחנות המכולת ובשיח השכנים, לצד הגרמנית ששלטה בביתי.

סבלות היהודים בשואה לא שינו את היחס ליידיש. כשהופיעה הפרטיזנית מגטו וילנה רוז'קה קורצ'אק בוועידה השישית של ההסתדרות בפברואר 1945, היא סיפרה על אימי השואה ביידיש כיוון שלא ידעה עברית. בן־גוריון יצא כנגדה באותו אירוע על כך שדיברה ב"שפה זרה וצורמת".

כאן נכנסה לתמונה היידיש "הגבוהה", המשמשת בספרות, בעיתונות ובתיאטרון. נציגים רבים שלה עלו לישראל, ביקשו להמשיך את המסורת המפוארת של המאה ה־19, ונתקלו לא רק בהתנגדות אידיאולוגית, אלא בשורת תקנות שאסרו באופן ישיר או עקיף את המהלך.

בלב הסצנה התרבותית של היידיש עמדו שתי דמויות מרתקות שרוז'נסקי מקדישה להן פרקים נרחבים: מרדכי צאנין, שהקים עיתונים מצליחים ביידיש, ובראשם "לעצטע נייעס" ששרד עד 1995, ואברהם סוצקבר, גדול המשוררים ביידיש במאה ה־20. שניהם אנשים כריזמטיים, נחרצים.

בעוד צאנין היה אדם שנוי במחלוקת ומבקר חריף של השלטון, סוצקבר היה גיבור יהודי שלחם לצד הפרטיזנים וזכה לכבוד גדול בבריה"מ. הוא הקים בישראל שבועון ספרותי חשוב, "די גאלדענע קייט", וריכז סביבו סופרים ומשוררים ביידיש. בתחום התיאטרון היידי נכנס לתמונה הצמד הנערץ דז'יגאן ושומאכר.

הממשלה ניסתה תחילה להצר את צעדי העיתונות והתיאטרון. היא עיכבה מתן רישיונות לעיתונים ביידיש והטילה עליהם מגבלות כמו איסור הופעה יומית. צאנין התחכם, ולצד "לעצטע נייעס", שיצא שלוש פעמים בשבוע, הקים עיתון נוסף שיצא בימים האחרים, ואחר כך איחד ביניהם. המועצה לביקורת סרטים ומחזות נהגה לפסול הצגות ביידיש שהוגשו לאישור, והיוצרים נאלצו להופיע ללא רישיון ולשלם קנסות.

• • •

צעד אחר צעד, כותבת רוז'נסקי, החל שינוי מגמה. בן־גוריון עצמו שינה את יחסו ליידיש, וכן דמויות בולטות בסביבתו. השינוי היה מלווה בפולמוס ער, שהיה מעשי יותר מאשר אידיאולוגי. מצד אחד, טענו המתנגדים שעידוד תרבות היידיש יפגע בהנחלת הלשון לעולים החדשים. מצד שני, הבינו הקברניטים שהאפשרות של העולים לחוות תרבות בשפתם הטבעית מיטיבה עם תהליכי הקליטה בארץ החדשה, ועל הדרך תקרב אותם למפלגת השלטון. תרמה לכך, בעיקר אחרי משפט אייכמן, האמפתיה הגדֵלה כלפי יוצאי השואה.

גם דמויות המפתח השפיעו. צאנין היה מעורה במסדרונות השלטון, ועם הזמן גם הנמיך את גובה להבות הביקורת. דז'יגאן ושומאכר מילאו אולמות במשך 20 שנה, וגם התקנה הראשונה שעליהם לשלב בהצגה שליש בעברית נמוגה. כנגד תהילתו של סוצקבר לא יכלו לעמוד, והוא הקים את השבועון הספרותי בברכת המדינה, ואף זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יידיש מידי גולדה מאיר.
הכל היה פתוח עתה בפני מובילי תרבות היידיש בישראל, אבל בהדרגה ירד מעמדה לאורך שנות ה־70. קהילת דוברי היידיש הזדקנה, וקבוצות ההגירה החדשות כמעט שלא דיברו בה. עיתונים נסגרו מחוסר קוראים, ותיאטראות נסגרו מחוסר קהל. התיאטרון היידי ספג ביקורת על כך שהוא נמוך בתכניו ובאיכותו, "שונד" בז'רגון היידי.

פריחה זמנית נרשמה עם העלייה הרוסית של שנות ה־70, אבל היא כמעט לא הותירה את רישומה. לכל היותר נתפסה היידיש כשפת פולקלור, שפת בדיחות, על פי האמרה הידועה ש"ביידיש זה יותר מצחיק".

לקראת סוף המאה הקודמת החל להירשם הפרק הנוכחי בדרמה של היידיש בישראל. כאן עמד דווקא התיאטרון בלב התחייה, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של ההצגה "סיפורי המגילה" של איציק מאנגר. הצגות כמו "איש חסיד היה" ו"כנר על הגג" החזירו, גם אם בעברית, את הווי העיירה היהודית למרכז השיח. הוקם תיאטרון ביידיש שקיבל מאוחר יותר את השם "יידישפיל", ובמרכזו השחקן והבמאי שמוליק עצמון. ספרות יידיש חשובה תורגמה וזכתה לקהל אוהד, משלום עליכם ועד בשביס זינגר. חוגי לימוד יידיש וקורסים אקדמיים זוכים כיום לתלמידים ולעניין.

התופעה הזו, תופעת השימור, הַשיבה למקורות היהודיים בגולה, מוכרת בקהילות מהגרים רבות, ומסבירה גם את הצלחת "בוסתן ספרדי", שנתן כבוד ללדינו. אוספי פתגמים, סיפורים ומילונים יצאו כמעט בכל עדה, ממזרח וממערב. יידיש, לאחר שהודרה מן החיים עצמם, זוכה למקום כבוד ביקום המקביל, שבלעדיו אין לתרבות קיום - יקום הזיכרון.