מי כאן הרמן קרוק?" שאלו הקצינים הנאצים שנכנסו לספריית גטו וילנה בינואר 1942. קרוק, ספרן וביבליוגרף מוערך שנמלט מוורשה לווילנה עם הפלישה הנאצית, התייצב בפניהם בחשש. הוא ניהל את ספריית הגטו, שלאורך שנות קיומה השאילה ליהודים יותר מ־100 אלף ספרים, הכל באישור השלטונות הנאציים. ועם זאת, רק לאחרונה פסקו השילוחים לבורות ההריגה בפונאר והחלה "תקופת היציבות" של גטו וילנה; קרוק לא יכול היה לדעת מה רוצים ממנו הקצינים.
השלושה, כך התברר, היו אקדמאים בעלי דוקטורט. קרוק כתב ביומנו ש"הם התנהגו יפה ובנימוס". הבקשה שהציגו בפני קרוק הפתיעה אותו: היה עליו לגייס צוות של אנשי ספר, שיהיו אחראים למיין את הספרים היהודיים הרבים ששדדו הנאצים מספריותיה השונות של וילנה. חברי הצוות יקבעו אילו מהספרים ראויים להישלח לשימור בגרמניה - ואילו יישלחו לגריסה.
שוד הספרים
שוד הספרים הזה לא היה ייחודי לווילנה, אלא התרחש כחלק מתוכנית רחבה שהפעילה המפלגה הנאצית בשנות המלחמה . במוקדה, מה שהיה כנראה שוד הספרים הגדול בהיסטוריה. "אנחנו מכירים יותר את הנושא של שוד רכוש ואמנות", מספר דניאל ליפסון, ספרן יועץ בספרייה הלאומית בירושלים, "אבל הנאצים שדדו ספרים מספריות של 'אויבי הרייך השלישי' בכל אירופה - בונים חופשיים, קומוניסטים, וכמובן יהודים".
הנאצים הבינו את השיטה של קלמנוביץ' והגדירו מכסה: חברי בריגדת הנייר היו צריכים לבחור רק שליש מהספרים שיישלחו לשימור, והיתר נועד לגריסה או לשימוש מחדש. כך, 300 מגילות קלף של
ספרי תורה שימשו לתיקון מגפי צבא של חיילי הוורמכט
אחד מהצעדים המפורסמים שעשו הנאצים עם עלייתם לשלטון, היה שריפה של ספרים שכתבו "אויבי הרייך". אבל המנהג הזה נפסק במהרה כי נתפס כברברי, והוחלף באיסוף של אותם ספרים לצורך מכוני מחקר שונים. המרכזי בהם היה "המכון לחקר השאלה היהודית" בפרנקפורט, שבראשו עמד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית ומהמקורבים ביותר לאדולף היטלר.
"צריך היה לחקור את העם היהודי הזה, שאותו ביקשו להשמיד", מסביר ליפסון, "ולהסביר מה היה כל כך רע בהם, ולמה השמידו אותם. מעבר לזה היו סיבות ביטחוניות - יהודים ומתנגדי משטר אחרים נתפסו כמסוכנים, והיה צריך לחקור אותם ולהבין איך הם חושבים".
ברוב אירופה, שוד הספרים נעשה ללא שום הבחנה. "בספרייה היהודית בברלין, נניח, היו כל מיני ספרים: סיפורת, עיון, ספרי ילדים - הרבה מהם בכלל בגרמנית - והנאצים פשוט לקחו הכל". בין הספרים שנגנבו על ידי הנאצים ניתן למצוא גם עותקים של חיבורים אנטישמיים, שכנראה נרכשו מלכתחילה על ידי הספריות היהודיות במסגרת "דע את האויב".
אבל וילנה היתה מקרה שונה: לפני המלחמה, כשליש מאוכלוסיית העיר היתה יהודית, והיא נחשבה לבירתה התרבותית של יהדות מזרח אירופה. היו בעיר ספריות רבות - ציבוריות ופרטיות, חילוניות ורבניות - וההערכה היתה שאם כל הספרים יישלחו לגרמניה, יידרש יותר מעשור כדי למיין אותם.
כאן נכנס לתמונה ד"ר יוהנס פוהל, כומר קתולי לשעבר ואחראי היודאיקה ב־ERR, הארגון הנאצי שהיה ממונה על גניבת אוצרות תרבות. פוהל התמחה בחקר המקרא, שלט היטב בעברית וביידיש, ובשנות ה־30 אף למד בחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא הגיע לווילנה לראשונה שבוע בלבד לאחר הכיבוש הנאצי, ומיהר לשדוד אוצרות חשובים מבית הכנסת הגדול של וילנה, מהספרייה הציבורית היהודית וממכון "ייווא", שהוקם בשנת 1925 לצורך שימור וקידום תרבות היידיש.
עד מהרה פוהל הבין שלא יהיה די בפשיטות כדי לרכז ולמיין את כלל הכתבים היהודיים שנמצאים בווילנה. מאחר שלא היה לו די כוח אדם שידע לקרוא ולהבין את הטקסטים - הוא החליט לנצל את כוח העבודה היהודי של הגטו לצורך מיון הספרים. וכך - החל סיפור יוצא דופן על אומץ, התנגדות, והמאמץ לשמר את האנושיות וחיי הרוח בכל מחיר.
קברנים או מושיעים?
חברי הקבוצה שהקים קרוק, הספרן היהודי, שמנתה לבסוף עשרים איש ושזכתה לכינוי המלגלג "בריגדת הנייר", יצאו מדי יום אל מחוץ לגטו אל מה שהיו קודם לכן משרדי מכון "ייווא". שם רוכזו ספרים שנשדדו מספריות ברחבי וילנה, ובהמשך גם ממקומות שונים במזרח אירופה. חברי ה"בריגדה" נדרשו להחליט מה ייעשה בהם.
כשהיה מדובר בפריטים גדולים יותר מספרים, כמו ציורים או פסלים - השתמשו חברי הבריגדה במשאיות שנכנסו לגטו אחת לזמן מה, כדי לפנות שלג או גופות. המשאיות - שגם בהן נהגו יהודים - עצרו בבניין ייווא בזמן הפסקת הצהריים, שם הצמידו את הפריטים אל החלק התחתון של השלדה
התקופה שבין פברואר 1942 למארס 1943 נחשבת לתקופת היציבות של גטו וילנה, ועם זאת, עדיין היה מדובר בגטו, על כל המשתמע מכך. חברי בריגדת הנייר סבלו מרעב, מקור ומהתנאים הקשים - אך כל אלה חדלו להתקיים, כביכול, בנוכחות הספרים.
"הגרמנים לא השגיחו על המקום באופן קבוע", מספר פרופ' דיוויד פישמן, חוקר ומרצה בבית המדרש למדעי היהדות בניו יורק, שספרו "מחתרת הנייר" (הוצאת מאגנס) מגולל את סיפורם של חברי הקבוצה. "היתה להם הפסקת צהריים ארוכה, ובזמן הזה חברי הצוות נשארו לבד במשרדי ייווא. כולם היו אינטלקטואלים, הם אהבו ספרים, ולעיתים הפסיקו את העבודה באמצע ופשוט קראו, או שהם היו מתאספים ואחד מהם הקריא קטע מאחד הספרים. זה לא היה עניין של שינון, אלא משהו הרבה יותר עמוק - צורך לשמר את האנושיות שלהם.
"אחת מחברות הקבוצה, רחל קרינסקי, כתבה לאחר מכן בספר הזיכרונות שלה שהשעות המאושרות ביותר שלה בגטו היו כשהיא יכלה לקרוא שירה. כל ספר יכול היה להיות הספר האחרון שהיא קוראת, או שהיא האחרונה שתקרא את הספר הזה לפני גריסתו - וזה יצר קשר חזק במיוחד". לצד זאת, חברי בריגדת הנייר ניצבו בפני דילמה קשה, או כפי שקרוק ניסח זאת ביומנו: "איננו יודעים אם אנחנו קברנים או מושיעים".
דניאל ליפסון: "הספרים האלה הם סוג של עדות. אנחנו לא יד ושם, ולא יכולים להנציח בני אדם - אבל לפעמים הדבר היחיד שנשאר מבן אדם או מקהילה הוא ספר"
"בתחילת הדרך היו חילוקי דעות בתוך הקבוצה", מספר פישמן. "האסטרטגיה של זליג קלמנוביץ', שהיה סגנו של קרוק, היתה לשלוח כמה שיותר חומרים לגרמניה. ההיגיון שלו אמר שהגרמנים הם מאוד מתודיים ומאורגנים וישמרו היטב על הספרים, ובצורה כזו הם לא יופצצו בקרבות. ואם, כפי שקיוו כולם, בעלות הברית ינצחו במלחמה, אפשר יהיה לקבל את הספרים חזרה. כך, במיוחד אם מוצאים אוצרות כמו כתבי יד יקרי ערך, הוא האמין שצריך לשלוח אותם לגרמניה. חברים אחרים בצוות התנגדו, הם אמרו: 'איך אנחנו יכולים לעשות את זה?'. הם לא יכלו לעזור לנאצים לשדוד את התרבות שלהם".
כעבור זמן, הנאצים הבינו את השיטה של קלמנוביץ' והגדירו מכסה: חברי בריגדת הנייר היו צריכים לבחור רק שליש מהספרים שיישלחו לשימור, והיתר - נועד לגריסה או לשימוש מחדש. כך, 300 מגילות קלף של ספרי תורה שימשו לתיקון מגפי צבא של חיילי הוורמכט. ביוני 1942, חברי הבריגדה כבר החלו להבריח ולהסתיר ספרים יקרי ערך, במקום למסור אותם לידי הגרמנים.
מבריחים את הגבול
הברחת הספרים היתה פעולה מסוכנת מאין כמוה: חברי הבריגדה החביאו ספרים על גופם או בבגדיהם והכניסו אותם לגטו, שם הטמינו אותם במקומות מסתור שונים. פעמים אחדות הם כמעט נתפסו בשערי הגטו. כשיהודים ניסו להבריח אוכל לגטו - הם יכלו לפחות להשליך אותו במקרה של חיפוש; במקרה של הספרים - הדבר היה קשה ומורכב יותר. אותם ספרים הושלכו בצידי הדרך או הוחזרו מייד למקום שממנו באו - משרדי מכון "ייווא".
בהדרגה, אומצו שיטות הברחה מתוחכמות: חברי בריגדת הנייר יצרו קשר עם מכרים נוצרים, שהגיעו למקום עבודתם בשעות הצהריים - אז השומרים יצאו להפסקה - וקיבלו מהם ספרים, שאותם החביאו לאחר מכן בבתיהם.
אחת מאלה, ספרנית ליטאית בשם אונה שימייטה, שהוכרה בהמשך כחסידת אומות העולם, אפילו נכנסה לגטו עצמו בכמה מקרים. היא באה בגלוי, בטענה שהיא צריכה לאסוף ספרים שמועד ההחזרה שלהם עבר, ובצאתה לקחה איתה ספרים שחברי בריגדת הנייר הבריחו פנימה מוקדם יותר.
במקרים אחרים, במיוחד כשהיה מדובר בפריטים גדולים יותר מספרים, כמו ציורים או פסלים - השתמשו חברי הבריגדה במשאיות שנכנסו לגטו אחת לזמן מה, כדי לפנות שלג או גופות. המשאיות - שגם בהן נהגו יהודים - עצרו בבניין ייווא בזמן הפסקת הצהריים, שם הצמידו את הפריטים אל החלק התחתון של השלדה, כדי להבריח אותם אל תוך הגטו. בסופו של דבר, אימצו חברי הבריגדה שיטה גאונית בפשטותה, והסתירו ספרים בקומה העליונה של המשרדים שבהם מיינו אותם.
בריגדת הנייר אף שיתפה פעולה עם המחתרת בגטו וילנה: ספרים ותחמושת הוחבאו זה לצד זה בבונקר שבנה מהנדס הבניין היהודי גרשון אברמוביץ' בלב הגטו; בין הספרים שהוברחו, היו גם מדריכים להכנת מוקשים, רימונים ותחמושת, שסייעו למחתרת, ובניין ייווא שימש נקודת מפגש עם מוכרי נשק. כלי נשק הוחבאו גם בספריית הגטו, שאותה ניהל קרוק, מאחורי עותקים של הספר "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס.
כל נדרי
בריגדת הנייר פעלה במשך כשנה וחצי, עד חיסולו של גטו וילנה באוגוסט-ספטמבר 1943. חלק מהחומרים שהצילו חברי הבריגדה הם בעלי ערך שלא יסולא בפז: יומנים אישיים בכתב ידו של תיאודור הרצל, כתבי יד של ביאליק, יותר מ־50 מכתבים של הסופר שלום עליכם, פנקס שתיעד יותר ממאה שנים של פעילות בבית הכנסת שייסד הגאון מווילנה. חומרים נוספים שהשתמרו בזכות מחתרת הנייר, מתעדים את החיים בגטו עצמו: מתוכניית קונצרט של סימפוניית הגטו ועד קריאה מודפסת של אבא קובנר, מפקד המחתרת היהודית בגטו, להתמרדות חמושה.
בשלב מסוים, קיבלה בריגדת הנייר אחריות גם על חומרים לא יהודיים שהגיעו מברית המועצות, וכך הצילו חבריה מכתבים של לב טולסטוי ואחרים. למרבה הצער, לא כל הכתבים הללו נשמרו: בניין ייווא עצמו הופצץ בזמן כיבוש וילנה על ידי הסובייטים, וכל הפריטים שהוחבאו שם אבדו. חלק מהמבנים בגטו התמוטטו אף הם, והחומרים שהוטמנו בהם לא נמצאו עד היום.
עבודתה של בריגדת הנייר הופסקה באוגוסט 1943, עם קבלת ההחלטה הגרמנית על חיסול הגטו. חלק מחברי הבריגדה האחרים נרצחו, ואחרים נשלחו למחנות עבודה. שניים מחברי הבריגדה, המשוררים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, הצליחו לברוח מהגטו בספטמבר 1943 ולהצטרף לפרטיזנים, כשהם נושאים איתם מסמכים מעטים שהצליחו לחלץ מהגטו.
כאן נפתח סיפור דרמטי מאין כמוהו. לאחר שהצטרף לפרטיזנים, התגלגלה פואמה של סוצקבר בשם "כל נדרי" לברית המועצות ועוררה רושם גדול. הפואמה, שתיארה את האקציות בגטו, הרשימה את ההנהגה הסובייטית עד כדי כך, שבשנת 1944 נשלח מטוס ליערות כדי להביא את המשורר למוסקבה. המטוס יורט בידי הנאצים לפני שהספיק סוצקבר לעלות עליו, ומקרעי הכנף שלו הכינו הפרטיזנים מזוודה שבתוכה אסף סוצקבר את שיריו ואת המסמכים שהיו איתו (המזוודה שמורה עד היום בארכיון הספרייה הלאומית).
מטוס נוסף נשלח במארס 1944, נחת בהצלחה על אגם קפוא והביא את סוצקבר ואשתו, ויחד איתם את המסמכים שהצליחו להציל, למוסקבה. לאחר שחרור וילנה, שבו סוצקבר וקצ'רגינסקי לעיר יחד עם הפרטיזנים, על מנת לאסוף את הספרים שהחביאו. הם ייסדו בעיר מוזיאון לזכר יהודי וילנה, שנועד גם לאסוף חומר לתביעות כנגד הנאצים. אך כעבור זמן הבינו שגם ברית המועצות של סטלין אינה מקום בטוח לספרים יהודיים, והחלו להבריח אותם אל מעבר למסך הברזל. סוצקבר עצמו עלה לישראל יחד עם מסמכים רבים, והוסיף לחיות ולכתוב בה עד פטירתו בשנת 2010.
הספר הוא כל שנותר
הסיפור של בריגדת הנייר הוא אולי הדרמטי ביותר, אבל הוא רק אחד ממקרים רבים של שוד ספרים בידי הנאצים והצלתם במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. במהלך שנות המלחמה שדדו הנאצים מיליוני ספרים יהודיים - מיעוטם נפתחו ונקראו, אך רובם נשארו בארגזים. "הגישה של הנאצים", מסביר ליפסון, "היתה שקודם גונבים, ואפשר יהיה לסדר אחר כך".
לאחר המלחמה, האמריקנים מצאו רבים מן הספרים השדודים, והעבירו אותם למחסן בעיר אופנבך הסמוכה לפרנקפורט. על הטיפול בספרים הופקדו קצינים אמריקנים ממוצא יהודי, שהיתה להם השכלה בתחום או נגיעה אליו. בתוך כמה שנים, כשלושה מיליון ספרים יהודיים הוחזרו לספריות שמהן נשדדו, או לבעליהם החוקיים, אך נותרו עוד כחצי מיליון ספרים שבעליהם לא היו עוד בין החיים, או שהספריות והאוספים שמהם נלקחו חדלו להתקיים.
הארגון "תקומה לתרבות ישראל", שהוקם לאחר השואה במטרה להציל נכסי תרבות יהודיים שנבזזו בידי הנאצים, קיבל את הבעלות על הספרים הללו. בשנת 1946 נשלח לאופנבך פרופ' גרשם שלום, חוקר קבלה ומחשובי האינטלקטואלים היהודים בני התקופה, וסייע שם במלאכת בחינת הספרים והמיון שלהם. בהמשך, חולקו הספרים לספריות שונות, בעיקר בארה"ב ובישראל.
במשך עוד יותר מעשור, מצאו מומחים מטעם הספרייה הלאומית ספרים שדודים נוספים באירופה - בצ'כיה, באוסטריה, בפולין ועוד. מהעיר לובלין לבדה הגיעו ארצה עוד כ־80 אלף ספרים, רובם ספרי קודש. בין אלה ניתן למצוא כמה פריטים מעניינים במיוחד, כגון סידור תפילה מראשית המאה ה־13, ששימש את הקהילה היהודית בוורמס במשך מאות שנים; או הדוקטורט המקורי של לאה גולדברג מאוניברסיטת בון שבגרמניה, שאותו השלימה בשנת 1933.
עם זאת, מסביר ליפסון, "רובם לא ספרים נדירים, אלא פשוט ספרים שהנאצים הוציאו מספריות ציבוריות ומאוספים פרטיים. רובם גם בלי שום סימני זיהוי שדרכם אפשר לדעת ממי הם נגנבו. לפעמים הכריכה נפלה, או שיש שם כמו 'אברהם כהן, ורשה' - יש אלף אנשים עם השם הזה". עם זאת, מדי פעם כן ניתן לזהות את בעלי הספר. הגדה מ־1894, שנמצאת באוסף הספרייה הלאומית, השתייכה לאדם בשם יצחק שטראוס מניידרודנבך, ששמו מופיע במאגר יד ושם כמי שנהרג בסוביבור ב־1942. "אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום חוץ מזה", אומר ליפסון, "אבל נשארה ממנו ההגדה הזאת".
במקרה מרגש במיוחד, נמצא באוסף הספרייה ספר שניתן כמתנת בר מצווה, עם הקדשה מפורטת לנער בשם דוד דב, כולל מקום ותאריך. מקבל הספר עצמו נספה בשואה, אבל ליפסון הצליח ליצור קשר עם קרובי משפחתו בלונדון, שאף ביקרו בספרייה. הוצע להם לשמור את הספר, אך הם העדיפו שיישמר לדורות באוסף הספרייה הלאומית. "הספרים האלה הם סוג של עדות", אומר ליפסון. "אנחנו לא יד ושם, ולא יכולים להנציח בני אדם - אבל לפעמים הדבר היחיד שנשאר מבן אדם או מקהילה הוא ספר".
"כל כתב יד או מקור היסטורי יהודי מאירופה שמגיע אלינו מלפני מלחמת העולם השנייה הוא אוצר", מוסיף פישמן. "הוא עצמו שארית הפליטה, ניצול מתרבות שנהרסה. איבדנו אוצרות תרבות רבים, וחשוב שנשמור על אלה שנותרו לנו. אנשים סיכנו את חייהם למען המורשת התרבותית היהודית, שהם רצו שתגיע אלינו. אנחנו לא צריכים להיות גיבורים כמוהם, אבל כל אחד מאיתנו צריך לתרום את חלקו להמשכיותה של התרבות הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו