אין אירוע במאה החולפת שגיבורו של מקיואן לא סימן עליו וי. אז איך יכול להיות שבסופו של יום, הוא לא למד דבר?

רולנד ביינס, גיבורו של איאן מקיואן ב"שיעורים", הוא כנראה אחד הטיפוסים הפסיביים ביותר שנראו בשדה הספרות. לנגד עיניו מתפוצצת המחצית השנייה של המאה ה־20, באירופה שמתאוששת עדיין משתי מלחמות העולם. זוהי תקופה דחוסה באירועים הרי גורל - החל ממשבר סואץ, משבר הטילים בקובה, צ'רנוביל ונפילת חומת ברלין, המשך לתוך המאה ה־21 עם נפילת התאומים והברקזיט, ועד הקורונה. על כל האירועים הללו משקיף ביינס מהצד, כנקלע לסיטואציה, ונותן לעצמו להיסחף על ידיהם.

כך, למשל, בתיאור נפילת חומת ברלין, האפאתיות שלו מגיעה לשיא: "רולנד העמיק עוד בקרב הקהל ועד מהרה נישא קדימה על ידיו. הוא לא הצליח לעצור בעצמו מלסרוק פרצופים, בשעה שנישא לעבר פרצת עשרת המטרים בחומה... רולנד דמיין שיעמוד בצד ויהיה עד למזרח ברלינאים עולצים שחוצים מערבה. במקום זה הוא טולטל בידי המון שטוף תחושת ניצחון שזרם מזרחה, לתוך כברת הקרקע החולית הענקית של שטח ההפקר".

אותם אירועים מכוננים משתלבים כדמות נוספת בתוך עלילת חייו של ביינס. הספר, שעוקב אחר ביינס מגיל הנערות ומתמקד במערכות היחסים שהוא מנהל, מתאר תהליך דמוי אוסמוזה בינו לבין המציאות הגדולה יותר - מול האירועים ששינו את פני העולם במאה החולפת.

נקודת המוצא כאן היא יחסיו עם מרים קורנל, מורתו לפסנתר. צביטה סדיסטית שקיבל ממנה בנערות תוביל את ביינס לנהל עימה מערכת יחסים כשהוא בן 14 בלבד, והיא בת 25. אותה מערכת יחסים מתעללת תצלק את חייו ומיניותו. רק שאז, במעמד הזוי שבו היא רוצה לכפות עליו נישואים, הוא ייזום פרידה ממנה, אקט אקטיבי כמעט בודד בתוך סיפור חייו הארוך.

מול הפסיביות הזועקת לשמיים של ביינס מקיואן מציב כמות מסחררת של אישים ואירועים גלובליים, והניים־דרופינג פועל כמו שעון שמתקתק ברקע ומציין כמה מהר הזמן עובר

שני עשורים לאחר מכן ביינס ימצא את עצמו בחיפוש אקטיבי אחר אשתו, אליסיה, שנטשה אותו ואת לורנס, בנם הפעוט, לטובת קריירה כסופרת. לשתי הנשים הללו מאפיינים אכזריים להחריד. מרים, ששיעורי הפסנתר שלה קובעים את הקצב שבו מתקדם הקשר ביניהם, כולאת את ביינס בביתה, מתעמרת ומתעללת בו מינית ורגשית.

ההתעמרות של אליסיה, לעומת זאת, נובעת מתוך האין - כשהיא מסרבת בתוקף לפגוש את ביינס לאחר שעזבה. כשלורנס, הבן, נוקש על דלתה במפתיע שנים לאחר מכן - היא מגרשת גם אותו בגסות. כאן מקיואן עושה מהלך מעניין ומנסה לחבב את אליסיה על קוראיו. מקיואן "מצדיק" את עזיבתה בכך שחייה כרעיה וכאם הניחו משקולות על כישרונה העצום. הוא הופך אותה לסופרת המצליחה בגרמניה ולאחת הסופרות הנחשבות בעולם. ההצלחה היא ההצדקה.

היינו מצפים, אולי, שביינס יכיר ביחסים עם אליסיה כאלמנט המסדר של חייו, וכך גם יוכל להתגבר ולעבור את השינוי שמאפיין פרוטגוניסט כמוהו בספרות. אלא שזה לא קורה. עובדה מעניינת היא שבדומה לביינס, גם אשתו הראשונה של מקיואן נמלטה לצרפת ביום בהיר. על גב הספר נכתב ש"שיעורים" הוא ספרו האישי ביותר של מקיואן, וייתכן שכאן טמון הסוד.

באופן שלא מוסבר באופן משכנע גרמניה משחקת בספר תפקיד משמעותי. ג'יין, עיתונאית זוטרה ואמה של אליסיה, התבקשה לערוך תחקיר על "הוורד הלבן", המחתרת האנטי־נאצית שפעלה בברלין בזמן מלחמת העולם השנייה. המחתרת הקטנה הונהגה על ידי האח והאחות שול, שנתפסו והוצאו להורג - ומשפטם מתואר בספר בהרחבה. במסגרת התחקיר ג'יין נתקלת בהיינריך, דמות שולית במעגל שסבב את המחתרת, והשניים התאהבו ונישאו. מקיואן חוזר שוב ושוב לאח ולאחות שול, ומוודא שהקוראים לא יחמיצו שום פרט בסיפור, עד כדי עודפות שאינה פרופורציונלית, ושלא רלוונטית לקידום העלילה.

ביינס מתואר לאורך הספר כלוזר, שמקבל החלטות שגויות שלא מובילות לשום מקום. הוא משורר כושל שעובד בעבודות מזדמנות, ואפילו מתת האל הגדולה שלו - כישרונו הגדול כפסנתרן, מתורגם, בסופו של דבר, לנגינה בלובי של מלון סוג ז'.

הוא מעדיף לא לקבל על עצמו אחריות, לא להתחייב לשום דבר, והוא משלם על כך מחיר: אחרי שנים של היסוסים, כשהוא סוף־סוף מציע נישואים למי שתהיה אשתו השנייה, דפני, היא מודיעה לו שהיא חולה בסרטן סופני.

מול הפסיביות הזועקת לשמיים של ביינס מקיואן מציב כמות מסחררת של אישים ואירועים גלובליים, והניים־דרופינג פועל כמו שעון שמתקתק ברקע ומציין כמה מהר הזמן עובר. מקיואן, 75, הביא ב"שיעורים" לשיא את הכתיבה הכמעט דוקומנטרית שלו, שמתכתבת עם אירועים אקטואליים. הספר נכתב בתקופת הקורונה, כשהמועקה חלחלה פנימה אל טון הספר. ועדיין, למרות הטון הפסימי והקודר - התרגום המצוין והכתיבה הנפלאה הופכים את המסע של ביינס לכזה ששווה לעקוב אחריו.

שיעורים. איאן מקיואן. מאנגלית: אמיר צוקרמן. פרוזה. עם עובד