נועה לארה מאיר מחזירה אותנו ליומיום שאחרי מות אמה, וחושפת אמיתות אוניברסליות כואבות

יש תחושה שזה כמעט לא חוקי לקרוא ב"את כנראה נמצאת כאן", ספר הביכורים של נועה לארה מאיר. בזמן הקריאה הקורא מוצא את עצמו מוזמן להציץ אל תהליך האבל הכל כך פרטי של המשוררת (או הדוברת בגוף ראשון) - עד שאפשר לקרוא אותו מכריכה לכריכה כשיר פרידה ארוך, שבו מות האם הוא האירוע שממנו הכל מתחיל, ושעוטף כרקמת חיבור את הספר כולו.

"אֵיפֹה הַמִּשְפחָה שֶלי עַכְשָׁו | אֵיפֹה הַבַּיִת | אֵיפֹה אַתְּ בִּכְלָל | כִּסֵּא רֵיק לְיַד הַשֻּׁלְחָן | עֵץ יָתֹום מִצּפֹורִים | נַעֲלֵי הַסְּפֹורְט הַטּורְקִיזִיֹות שֶמְּחַכֹּות לָךּ לְיַד הַדֶּלֶת לְמַטָה (...) מָה נַעֲשֶה אִתָּנּוּ | עֹוד מְעַט כְּבָר פֶסַח שּוב | וְנִתְאַסֵּף וְנשְאַל מָה נשְתַּנָּהּ | מָה נִשְתַּנָּה הַליְלָה הַזה מִכָּל הַלֵילֹות | הַכֹּל השְתַּנָּה" ("קידוש יתומה").

בשיריה לארה מאיר לא חוסכת מאיתנו את הפרטים האישיים ביותר: צבע נעליה של אמה, החידות הקטנות שפיזרה ברחבי הבית על פתקים צבעוניים בימי ההולדת, אהבתה לסתיו. היא מציירת דיוקן מדויק של המקרר שבבית הוריה בטבעון. ודווקא הפרטים הקטנים הללו, היומיומיים, הם אלה שהופכים את שירתה לאוניברסלית. מעשה האמנות פועל כאן בניגוד לאינטואיציה: ככל שהתיאורים אישיים ומפורטים יותר - כך הם נוגעים עמוק יותר, ומחברים יותר פנימה.

זוהי שירה שחייבת לצאת; לא כזו שמחפשת, או נשענת על השראה. בספרה יש ביטוי לא מפולטר, רגש מתפרץ שמנסה להיות חומר, שמחפש להיות מילים, מנסה לפענח את העולם שבבת אחת הפיל על המשוררת את אות ההתבגרות האולטימטיבי

חפציה, תחביביה ומילותיה הכמעט אגביות של אמה - בת אדם שהיתה ואיננה עוד, מקבלים עתה משמעות כמעט מיתית ומספרים במשהו על הקיום היומיומי, השברירי והארעי של כולנו.
האמירה שמיוחסת למחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר, "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי", הדהדה בי לאורך הספר כולו. במובן מסוים, "את כנראה נמצאת כאן" יכול לשמש מורה נבוכים לאנשים שחוו אובדן, אך יותר מכל הוא כמוסה של רגש אנושי שמזקק געגוע מעורר הזדהות.
הספר נחלק לארבעה חלקים שעובדים יחד כדי לנסות ליצור גוף עבודה מלוכד, ומורגש שעורכת הספר, מיה טבת דיין, עשתה מלאכת מחשבת בעיצוב חוויית הקריאה.

בחלקו הראשון של הספר מקובצים שירים שנכתבו על הימים, השבועות והחודשים שלאחר מות האם (למעט שיר אחד, "חורבן הבית", שמתרחש לפני המוות, שבו אנו פוגשים את האם עצמה, ולא רק את זכרה: "אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי שֶׁ | גִּלּוּ לָךְ סַרְטָן | הַפַּחַד | שֶׁלִּי מִתְקַפֵּל | אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ (...) אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁ | הָאָחוֹת אָמְרָה שֶׁ | מִסַּרְטַן הַשָּׁד | לֹא מֵתִים").

בחלק השני כרוכים יחד שירי ילדות, התבגרות ומשפחה; בחלק השלישי - שירי זוגיות ואהבה; שני הפרקים האלה כמעט לא מזכירים את האם, שכן רובם נכתבו ככל הנראה לפני מותה. אך גם מבלי להזכירה (בהנחה שהקורא קרא את שירי הפרק הראשון) אפשר לחוש את רוחה שורה מעליהם. גם כאשר הדוברת מדברת את חוויות ילדותה, מספרת על מפגש דמיוני עם הילדה שהיא היתה או על סיפור אהבה בסן פרנסיסקו - אנחנו עדיין קוראים זאת דרך פילטר ההיעדר, זווית האין. בעיני רוחנו, האם נוכחת בהם גם בלי להיות מוזכרת.

עם זאת, החלקים הללו הם נקודת חולשה בספר, ויש ביניהם שירים פחות בשלים. הרצון שקיים אצל משוררים שמוציאים ספרי ביכורים להכניס שירים מוקדמים הוא רצון מובן, אבל לעיתים עלול לפגוע בעבודת האמנות כמכלול.

בחלקו האחרון של הספר יש חזרה לתמה המרכזית, ושוב פוגשים את המשוררת במיטבה. המשוררת חיה בעולם שבו הזמן כבר פעל את פעולתו, השירים נכתבו ממרחק ויש תחושת השלמה. הרגשות העזים הפכו לרגשות אפשריים לניהול, המחשבות המסחררות נאספו לתמונת מצב ברורה. הזמן מחפש את האיזון, ואט־אט, במוקדם או במאוחר, גם האירוע המטלטל ביותר הופך אפשרי לעיכול:

וְיֶשְנָן שָעֹות שֶגַּם אַתְּ בְּזִכְרֹונִי | מִתְקַהָה מֵעָצְמַת מִלְחֵי הַזְמַן - צֶבַע קֹולֵך רַכּּות יָדַיִך טִיפּוף צְעָדִים בַּמַּדְרֵגֹות | וְהַגַּעֲגּועַ אֵינֹו חֹותֵך | הַלִּטּוּשׁ הוּא שִכְחָה | אֲבָל לֹא כְּמֹו זְכוּכִית, | אֵין בֹּו יֹפִי. | רַק אֵימָה גְּדֹולָה ("רגעים שאני לא מרגישה אותך יותר").

שירתה של לארה מאיר היא שירה צעירה. שירה שכמעט אינה יודעת שהיא שירה. זאת תמצית השירה. זוהי שירה שחייבת לצאת; לא כזו שמחפשת, או נשענת על השראה. בספרה יש ביטוי לא מפולטר, רגש מתפרץ שמנסה להיות חומר, שמחפש להיות מילים, מנסה לפענח את העולם שבבת אחת הפיל על המשוררת את אות ההתבגרות האולטימטיבי. קשה להניח את "את כנראה נמצאת כאן" מהיד. לאורך הספר כולו יש רצון להמשיך לקרוא את מה שבא אחריו, שכן שירתה נקראת בדיוק כפי שהיא נכתבה: קלה ואפקטיבית וחודרת בקלילות, כמעט אגבית, לעומקם של החיים.

או במילותיה שלה: "הַרְבֵּה קִנֵּאתִי בַּשִּׁירִים שֶׁכָּתְבוּ אֲחֵרוֹת | וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי טֹובָה בִּשְׂחִיָּה, | אֲבָל יָדַעְתִּי לִצְלֹל | בְּרֶגַע אֶחָד, מִבְּלִי לִרְעֹד, | יָשָר לַעֲמֻקִּים" ("הרי הכול יכול להיגמר ברגע").

את כנראה נמצאת כאן, נועה לארה מאיר, לוקוס