המדריך לנוכלת המתחילה: כך תפסיקו לפחד מספרי מתח ותתחילו ללמוד מהם שיטות פעולה

הנה שישה דברים שלמדתי מ"השקרים שאני מספרת", על איך להפיל בפח גברים:

1. מעשה נוכלות מוצלח דורש תכנון מדוקדק בכל ההיבטים: הגיאוגרפיים, האישיים והפיננסיים.
2. סבלנות, סבלנות, סבלנות.
3. עליך לרכוש את אמונו של הקורבן וליצור איתו קשר קרוב, לעיתים אינטימי.
4. אם מישהו קולט מה את עושה - תסיחי את דעתו.
5. תמיד עדיף להתמצא היטב בהיבטים החוקיים של העוקץ עצמו, כדי שלא לחצות קווים אדומים.
6. והעיקר - להיות נכונה להקריב קורבנות אישיים גדולים כדי להשיג את המטרה.

אם כך, מג וויליאמס היא נוכלת שלובשת שלל זהויות בהתאם למשימה שנטלה על עצמה באותה שעה. כדי להצליח למלא את תפקידה, היא מוחקת את אישיותה האמיתית וצוללת אל תוך הדמות: "זאת הפעם הראשונה שבאמת קלטתי את זה. כדי לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות, היה עלי לנתק את עצמי מכל דבר מציאותי, מכל דבר אמיתי".

הרעיון שעומד מאחורי הסיפור מהווה כר פורה למשחק היפוך תפקידים בין הציידת לניצודה, ואז גם להפך. לעיתים מבלבל, לעיתים איטי, לעיתים שטוח, אבל בהחלט מצליח להכניס את הקורא למוחות נשים שעוינות גברים

אלא שמג היא לא "סתם נוכלת". היא לא שם בגלל הכסף או הריגוש. זה עוזר, כמובן, אבל מסלול חייה הפתלתל, שמתנהל כל העת על הקו הדק שבין התחום האפור לשחור - הפך לכזה בעקבות איל נדל"ן רב־עוצמה, שגזל ממנה ומאמה הגוססת את ביתן. כשגירש אותן, הוא אמר משפט שישנה את חייה: "בחיים יש מנצחים ויש מפסידים. את המפסידה במקרה הזה. תשלימי עם ההפסד, ובפעם הבאה תהיי חכמה יותר". מג הפנימה את הלקח והחליטה שלעולם לא תהיה עוד בצד המפסיד. כעת האיש שגזל את ביתה מתמודד לסנאט של קליפורניה, מה שיכול להפוך את נקמתה לספקטקולרית הרבה יותר.

מהצד השני נמצאת קאט רוברטס: הבטחה לא ממומשת שחיה בשולי עולם התקשורת. לפני עשור מג שלחה את קאט לבצע תחקיר על מקורב לאחד מקורבנותיה, ואותו אדם סימם ואנס אותה. בעקבות מה שאירע, הקריירה המבטיחה שלה כתחקירנית מובילה נהרסה, ביטחונה העצמי התערער והיא איבדה את דרכה. מאז היא ממתינה בסבלנות של טורף, עד שתוכל להיפרע ממי שהרסה, לשיטתה, את חייה.

כעת, עשר שנים לאחר מכן, דרכיהן של מג וקאט מצטלבות, וקאט נחושה לחשוף את פניה האמיתיות של מג בכתבת תחקיר ענקית, שתחזיר אותה למקום שהיא ראויה לו - לב עולם התקשורת. עבורה מדובר ברווח כפול: גם נקמה באישה שהובילה למפלתה, וגם זכייה בהכרה המקצועית שהיא משתוקקת לה.

רק שפרט נוסף על פעילותה של מג משנה את כל התמונה: קורבנותיה של מג הם גברים בלבד - כאלה שניצלו נשים, התעמרו בהן או גזלו אותן. כך, מג מביאה למפלתו של מנהל בית ספר פדופיל, ומחזירה לאישה את מה שבעלה המתעלל גזל ממנה. מעין רובין הוד או מריאן הוד מודרנית.

זו גם חולשתו העיקרית של הספר. האמפתיה שבה מתוארת מג, שנוקטת דרכים שלכנות אותן אפורות יהיה מחמאה - חורגת ממתחם האמינות. מעשיה, שהורסים הלכה למעשה את חייהם של יעדיה, מתקבלים בהבנה מוחלטת ומעוררים אהדה והזדהות.

לאורך כל עמודי הספר אין שום מילה של ביקורת או דיון מוסרי, אפילו קל, מעדת "הגונב אחר הגנב". הקורבנות, המתוארים כאוסף של תכונות שליליות, אינם זוכים להתחשבות, והנרטיב כולו מלווה באיזה טון סמוי של התפעלות ("איך היא מצליחה לעשות את זה!"). ובזמן שדמות הקורבן בספר שטוחה וחסרה, הגיבורות דווקא מציגות מורכבות מעניינת.

לג'ולי קלארק, הסופרת, יש משהו עם חילופי זהויות. גם בספרה הקודם והמשובח, "הטיסה האחרונה", ציר העלילה נסב על חילופי זהות - וגורל - בין שתי נשים. אלא שכאן החילופים הללו מוקצנים עוד יותר, וכל אחת מהגיבורות מתכסה בזהות לא שלה. כשזה נאמר, זהו אמנם מותחן פסיכולוגי, אבל הצד הפסיכולוגי מודגש פה בגדול וצד המותחן פחות. את פיתולי העלילה אפשר לזהות מקילומטרים.

עם זאת, הספר חוקר לעומק את המניעים של שתי הגיבורות, שמנהלות מסע אישי לסגירת חשבונות עם העבר ומנסות להשיג צדק פרטי במקום שבו נכשל הצדק הממוסד. הרעיון שעומד מאחוריו מהווה כר פורה למשחק היפוך תפקידים בין הציידת לניצודה, ואז גם להפך. לעיתים מבלבל, לעיתים איטי, לעיתים שטוח, אבל בהחלט מצליח להכניס את הקורא למוחות נשים שעוינות גברים (בצדק, לשיטתן) ולחשוף את המורכבות האדירה שהמצב הזה גורר.

השקרים שאני מספרת, ג'ולי קלארק. מאנגלית: רחל פן. הוצאת פן