סטיבן קינג כתב ספר פנטזיה, שלקוח ישר מהאגדות

סטיבן קינג, שכתב עד היום יותר מ־65 ספרים, צמצם בשנים האחרונות את אלמנט הפנטזיה שהיה מאפיין מובהק בכתיבתו. ספריו האחרונים - "מר מרצדס", "סוף המשמרת" ו"בילי סאמרס" שיצא אשתקד - היו מותחנים מובהקים, והאלמנטים הפנטסטיים שבהם, אם היו כאלה, הסתכמו בניצוץ.

ב"סיפור אגדה", ספרו האחרון, קינג כבר חוזר לז'אנר האהוב עליו, ועושה זאת בגדול. "סיפור אגדה", כשמו, הוא מעשייה שמתרחשת בארץ דמיונית מלאה ביצורים מכושפים, שאליה מגיעים דרך ירידה בבאר אפלה. כמקובל אצל קינג, גם כאן מדובר בסיפור מוסר, במאבק בין טוב לרע - כשהטוב הוא טוב מוחלט והרע הוא התגלמות הרוע.

גיבור הסיפור הוא צ'רלי ריד, נער בן 17 שמצפונו מייסר אותו. הוא ביצע בעברו מעשי שובבות ילדותיים, ומלקה את עצמו עליהם באמצעות הקטנה עצמית. אפילו את רגע התהילה הנוצץ שלו כשחקן פוטבול, כשהבקיע את הטאצ'דאון המנצח במשחק האליפות בתיכונים, הוא מצניע: "זה לא היה בדיוק מהלך מבריק שישודר בהילוך איטי בערוץ הספורט או משהו. עמדנו על קו שני היארד האחרונים ואני פשוט דהרתי קדימה".

מה שמזניק את הספר קדימה הוא ההצלה של ריד את מר בודיץ', שכנו המתבודד והאקסצנטרי. ריד הזעיק אמבולנס כשמצא אותו מתפתל על הרצפה לאחר אירוע לבבי, אבל נותן את קרדיט ההצלה לכלבתו הקשישה של מר בודיץ', רדאר, שבה התאהב ממבט ראשון. הקשר בין השלושה - הקשיש, הנער והכלבה - הוא המניע להרפתקה הספקטקולרית שלפנינו, שנמשכת על פני יותר מ־600 עמודים.

"סיפור אגדה" הוא מעשייה שמתרחשת בארץ קסומה מלאה ביצורים מכושפים, שאליה מגיעים דרך באר אפלה. כמקובל אצל קינג, גם כאן מדובר בסיפור מוסר

לפני מותו, מר בודיץ' מפקיד בידיו של צ'רלי, שמטפל בו ובכלבתו במסירות גדולה, את רדאר ואת כל סודותיו, ובעיקר - את סודה של הבאר השוכנת בצריף שבחצרו: היא מובילה אל ארץ אגדית, אפורה ומקוללת, כך הוא מספר, אך יש בה שעון שמש, שיכול להחזיר לרדאר הגוססת את נעוריה.

הנער ריד יוצא אל הבאר בלי לחשוב פעמיים, ובמעשהו צולל למסע שבמהלכו יתבקש להציל נסיכה יפה, ולהילחם על חירותה של עיר שלמה שנמחצת תחת שלטונו של שליט אכזר.

ההקבלה למעשיות כמו "הקוסם מארץ עוץ", "עוץ לי גוץ לי" ו"הנסיך הקטן" היא ברורה, ולאורך הספר שזורים רפרנסים רבים להן, וכך גם רפרנסים לספריו של ה.פ לאבקראפט ואחרים. העושר הספרותי הרחב צובע את המעשייה בגוון על־זמני, אך דווקא בענייני היומיום, בכל הנוגע לאוכל, לקוד לבוש או אפילו לאזכורים תרבותיים - מדובר כאן במאה אחוז אמריקנה.

האוכל יהיה תמיד פאסט פוד, ריד וחבריו אוספים קלפי בייסבול כתחביב, והבילוי המועדף בעיירה הוא רביצה על המרפסת בג'ינס ובטי־שירט. כל אלה הם מאפיינים בולטים של הפרוורים האמריקניים, שחוזרים כתפאורה קבועה בספריו של קינג - כש"הבית" אצלו יהיה תמיד הבית הסטריאוטיפי האמריקני, העממי והפשוט.

בניגוד מוחלט לרוח התקינות הפוליטית של ימינו, אגב - אצל קינג הכיעור הפנימי עדיין מתבטא לעיתים קרובות בכיעור חיצוני. במילים אחרות, הרעים של קינג פשוט נראים נורא. אלדן, למשל, שמכונה "קוטל המעוף", שליט העיר המקוללת לילימאר והנמסיס הגדול של צ'רלי, מתואר כך: "גון עורו היה כשל אגס לא בשל. עיניו - כחולות, ענקיות, לחלוחיות, כל אחת מהן בגודל כף היד שלי, בלטו מארובות העין הקמוטות והנפולות. שפתיו היו אדומות, כמעט נשיות, ורופסות כל כך עד שכמעט צנחו מטה [...] את רגליו החליף סבך של זרועות תמנון שחורות, שעליהן התקדם בזריזות מפתיעה, כשהוא מתנודד מצד לצד. זרועות נוספות בלטו מתוך השק הרופס של בטנו". אתם מבינים את התמונה.

בניגוד חריף, מי שמבשרים את הטוב בספר הם הפרפרים - אלה שמייצגים את האור ואת היופי, ושחיים במרחבים שמחוץ לאותה "העיר המקוללת". אני לא יודע אם קינג מודע לשיר "הפרפר" של פאוול פרידמן, שנכתב בטרזיינשטט - אבל עבורי ההקבלה היתה בלתי נמנעת.
כמו ברוב ספריו של קינג - גם ב"סיפור אגדה" ילדים ונערים ממלאים תפקידים מרכזיים. נדמה לי שקינג בוחר לספר את סיפוריו דרך עיניהם, משום שמאפיינת אותם תמימות מסוימת. נכונות להסתכל על העולם בעיניים נקיות מפוזיציה ומדעות קדומות. ואולי זו הסיבה לכך שהם גם מוכנים לקבל את האלמנטים הפנטסטיים ביצירה, ללא שיפוטיות או התנגדות. מהצד השני, ההתמקדות הזו הביאה את קינג ב"סיפור אגדה" לגלוש לפרקים אל מחוזות ז'אנר המתבגרים־הצעירים (young adults), מה שעלול לקרוץ קצת פחות לקורא המבוגר שאינו חובב כבד של ספרות פנטזיה.

כשזה נאמר, ב"סיפור אגדה" קינג מותח את ז'אנר הפנטזיה עד לגבולות המעטפת, ועושה את זה הכי טוב שאפשר. זהו ספרו הצבעוני, המותח והדינמי ביותר זה שנים.

"סיפור אגדה", סטיבן קינג, תרגום: אינגה מיכאלי, הוצאת מודן