בספרו החדש, ישי שריד לא מותיר תקווה רבה מדי

זיו, צעיר מבריק ומסוגר חברתית בשנות ה־20 המוקדמות לחייו, משתחרר משירות בחיל המודיעין של צה"ל ומתחיל לעבוד בחברת סייבר התקפי. במסגרת תפקידו החדש הוא אחראי לשלל היבטים טכנולוגיים ותפעוליים של "המערכת" - תוכנה שמסוגלת לעקוב אחרי כל טלפון בעולם ולהפוך אותו למכשיר ריגול דה־פקטו. 

בהתחלה העבודה היא כל מה שחלם עליו: משכורת גבוהה, נסיעות ליעדים אקזוטיים, ובעיקר מקום שבו הוא זוכה להערכה ולפחות לשמץ של קבלה. אלא שבהדרגה הוא מותח את הגבולות ועושה שימוש אישי בכוח העצום שהופקד בידיו. בעוד חייו ומשפחתו מתפרקים לאיטם, זיו נאלץ לתהות על מוסריותה של עבודתו - תהיות שמובילות אותו למסלול התנגשות עם הממונים עליו.

שני ספריו הקודמים של ישי שריד, "מפלצת הזיכרון" ו"מנצחת", עסקו בצד האפל של אלמנטים מכוננים בזהות הישראלית העכשווית: זכר השואה ואתוס הניצחון הצה"לי. "מגלה החולשות", ספרו החדש, ממשיך את המהלך הזה כלפי עולם המודיעין הישראלי וה"סטארט־אפ ניישן".

החברה שבה עובד זיו היא גרסה מוסווית מעט של חברת NSO, שתחקירים מהשנים האחרונות הצביעו על שימושים בעייתיים לכאורה שנעשו בתוכנת "פגסוס" שלה. בנסיעותיו של זיו למרכז אמריקה, לאפריקה ולאירופה המשתמשים מתעקשים תמיד ש"המערכת" משמשת אותם כדי להיאבק בטרוריסטים ובפושעים; בפועל, ברור למדי שהיא משמשת כדי לצוד מתנגדי משטר, פעילי דמוקרטיה ובחלק מהמקרים גם מיעוטים אתניים או מיניים. העיקר שרווחי החברה נשארים גבוהים ומנגנוני המדינה מקבלים את חלקם. כשהמערכת מגיעה בסופו של דבר גם לישראל עצמה, ההכחשה הופכת קשה עוד יותר.

מפסידים ומנצחים

יש פסקאות בספר שבבירור ממשיכות דיאלוג שהחל בספריו הקודמים של שריד: בדומה לאביגיל, גיבורת "מנצחת", זיו הוא טכנוקרט שלא מתעכב על שאלות מוסריות אלא רק על הדרך היעילה ביותר לבצע את המשימה. כמוה הוא עוסק באופן מתמיד בשאלות של כוח והיררכיה חברתית: הוא מביט בשילוב של הערצה ורתיעה באנשים הברוטליים שהוא עובד איתם, משווה את עצמו אליהם, ובעיקר מאמין שנשים היו נמשכות אליו אילו רק היה אחד מאותם אנשים בעלי עוצמה. הוא בוחן את העולם לא במונחים של טוב ורע, אלא של ניצחון: "הם פושעים שנידונו למוות, אמרתי לעצמי. אני ניצחתי והם הפסידו".

הדמויות בספר מאופיינות היטב, אך מתחלקות לתפקידים סטריאוטיפיים: בולקא, מנהל החברה ואיש מבצעים מיוחדים בעברו, "זכר אלפא" נעים הליכות וחסר רחמים; שירי, אחותו של זיו, שעברה תקיפה מינית בילדותה ושקועה במעגל של סמים, זנות וניצול; נח, קשיש טוב לב ותמים שפועל למען מטרות חברתיות. הדמויות מזכירות מסכות במחזה מוסר: כל אחת ממלאת תפקיד ידוע מראש, ומשמשת בראש ובראשונה כדי להאיר את הקונפליקטים שזיו מתמודד איתם. גם זיו עצמו עוקב אחרי הציר של מחזה המוסר, שכולל פיתוי, נפילה וניסיון לגאולה.

זיו, שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו, אף הוא קלישאה מוכרת: האוטיסט הגאון שמוצא מקלט בעולם הווירטואלי. הוא מתקשה לפענח סיטואציות חברתיות וליצור קשרים עם אנשים ונרתע מקהלים גדולים, ומצד שני - מוכשר בצורה יוצאת דופן בעבודתו ונחשב לאגדה בפורומים של מגלי חולשות, שם הוא יכול להופיע "כמו רוח, בלי פנים וגוף, לא נושם ולא אוכל. תבונה טהורה".

דמותו של זיו מזכירה במיוחד את זו של אליוט אלדרסון, ההאקר גיבור הסדרה "מר רובוט"; אלא שבניגוד לאלדרסון המודע־פוליטית והרדיקלי, לזיו אין שאיפות של ממש מלבד לזכות לקבלה - שאיפה המתבטאת בראש ובראשונה בכמיהה לאהבה רומנטית. ככזה, הוא במידה רבה "לוח חלק", שאת כישוריו ניתן היה לנתב לכל מטרה; המערכת הצבאית ותמריצי השוק חברו יחד כדי להפוך אותו לכלי נשק משוכלל.

חיזור כושל

הספר מותח לכל אורכו, ועם זאת ממעט להפתיע. מבין שלושת חלקיו, השניים הראשונים - שמתמקדים בהרפתקאותיו של זיו בחו"ל - צפויים למדי מבחינת ההתרחשויות: התקדמותו של זיו בחברה, ניסיונותיו הכושלים לחזר אחרי המתורגמנית היפהפייה איריס, ההתפרקות ההדרגתית של משפחתו והפער הגובר בין ייעודיה המוצהרים של החברה לבין הפעולות הברוטליות שבהן הוא לוקח חלק. הקול המספר של זיו הוא פשוט וטכני, כמעט נטול רגש, וההימנעות מכל ציון מדויק של שמות המדינות שבהן הוא מבקר והמצב הפוליטי בהן מגבירה גם היא את תחושת הריחוק והניכור.

נראה ששריד מזמין אותנו לחוות את העולם מנקודת מבטו של זיו, שבה עינויים והוצאות להורג הם עניין שולי למדי ביחס להיבטים הטכניים של תפקוד המערכת. החלק השלישי הוא דרמטי בהרבה, ומחייב את הגיבור והקוראים לנקוט עמדה אקטיבית ביחס לאירועים - אלא שעתה כבר קשה בהרבה לעצור את הסחף.

מפתה לראות בזיו דיוקן של האדם בעידן הנוכחי, או ליתר דיוק - של מה שהאדם עלול להפוך אליו: מנותק חברתית ופוליטית, בורג קטן במערכת, מודד את עצמו באופן מתמיד על פי סולם של כוח ויוקרה. זיו שוקע בהדרגה אל תוך המעקב שמשמש לו תחליף לצורך בקרבה אנושית: "איבדתי שליטה לגמרי, קראתי מה הם כתבו לחברים שלהם ולמשפחה, שמעתי אותם מדברים, ראיתי את התמונות שצילמו, ניסיתי להבין אותם. בלי זה הייתי נשאר לגמרי לבד". מצד אחד תיאור של מעקב אובססיבי ולא חוקי, ומצד שני - לא רחוק מאוד מחוויית השיטוט ברשתות החברתיות כבר כיום.

שריד מותיר מעט מאוד מקום לתקווה: מערכת הביטחון, העולם העסקי ומערכת המשפט - כולם תומכים בפעולות המעקב של החברה, שתואמות את כל סעיפי החוק, והיכולת לגשת לכל אדם ולכל סוד מעניקה עוצמה אדירה שלא ניתן לעמוד בפניה. הספר משרטט לכאורה אופני קיום אחרים, שמתמקדים בגורמים לא־אנושיים ומתמידים - כגון הטבע או מערכות הכוכבים - אך גם אלה נרמסים בידי כוחה של "המערכת": שם שמתייחס לתוכנת המעקב, אך שניתן להבין גם בהקשר של שיטה כוללת יותר שמאפשרת את קיומה.

"מגלה החולשות" רחוק מלהיות נטול חולשות בעצמו. מלבד הסוגיות שצוינו לעיל הספר נמנע לגמרי מעיסוק בהיבטים המדעיים והטכנולוגיים של המערכות שהוא עוסק בהן, מה שגורם לגילוי החולשות ולמלאכת הפריצה להיראות כמו סוג של קסם ומוביל לעיתים לתיאורים מופרכים, כגון מכשיר חקירה ש"יושב על מרכז האמת והשקר במוח". ויחד עם זאת, את מה שהוא מבקש לעשות - הדיון בסכנותיהן של טכנולוגיות מעקב ובצורך לנקוט עמדה כנגד השימוש בהן - הוא עושה בצורה אפקטיבית להפליא. בסיכומו של דבר, מדובר בספר מטלטל, מטריד - וחשוב. 

ישי שריד / מגלה החולשות, עם עובד, 223 עמ'