ספר הביכורים של שני הדר, "חג המשק" (כנרת זמורה), הוא קומדיה רומנטית שהגיבורה שלה היא רווקה קיבוצניקית בת 29 שמחפשת את אהבת חייה. אבל עבור הדר עצמה סיפור האהבה המרכזי שהניע את הספר הוא לא בין הגיבורה שלה לבין הגברים שסביבה, אלא סיפור האהבה שלה לקיבוץ.
גם 20 שנה אחרי שעזבה את קיבוץ החותרים, ליד חיפה, שבו נולדה וגדלה, ואף שעברה בו לא מעט תלאות, היא מביטה אחורה בנוסטלגיה. "כל מה שכתבתי יכול היה להיכתב ממבט טרגי, אבל כתבתי את זה צוחק", היא אומרת.

גם במהלך השיחה שלנו עולים זיכרונות מעורבים, שהם לא חומר טבעי לקומדיה רומנטית. היא מתארת את חייה בקיבוץ כחיים שגם כשהיו קהילתיים ומוגנים, לא הכינו אותה לעולם ולא הקנו לה כישורים חברתיים בסיסיים. גם כלפי פרקטיקות כמו מדידות הבגדים העונתיות, שנעשו תחת עיניהן הבוחנות של המטפלות, או הלינה המשותפת (עד גיל 4), יש לה היום רגשות מסויגים. אבל בספר היא מדגישה דווקא את הצדדים הקומיים של חיי הקיבוץ, דוגמת האב הטרי שרצה להביא את ההחלטה על שם בנו התינוק לדין התנועה.

"הספר הזה יצא מזה שרציתי להרים לקיבוצניקים. דווקא בגלל שבשנים האחרונות עולים קולות ביקורתיים יותר ביחס לקיבוץ ומתפרסמים ספרים מלאי כאב - ואני לא שופטת אותם. היו הרבה דברים שכאבו לי, אבל רציתי להביא קול אוהב ושמח", היא אומרת.

בזכות הציפרלקס

את הקיבוץ היא עזבה ב־2002, בתקופה שבה הוא התפרק כלכלית. "עזבתי בלי להסתכל לאחור. היה ברור לי שאני לא אשאר שם".
איך זה מסתדר עם האהבה לקיבוץ?
"אני חושבת שאני יכולה היום לאהוב כל כך את הקיבוץ בגלל שעזבתי אותו וחסכתי מעצמי את כל השנים הקשות.הרבה אנשים סביבי שאלו אותי איך עזבתי, אבל הקיבוץ של אז לא היה מה שהוא היום. ראיתי את הבית שלי מתפרק והיו לי התקפי חרדה. זאת היתה התקופה שבה התחלתי עם ציפרלקס", היא מחייכת. "זאת גם היתה התקופה של האינתיפאדה השנייה. חשבתי שהעולם נגמר. הרבה שנים לא רציתי לשמוע על הקיבוץ, למרות שהמשפחה שלי עדיין גרה שם - הוריי ושלוש מאחיותיי עם משפחותיהן. לא רציתי שיספרו לי מה קורה. היום אני מאוד מעורבת, אני עורכת את עלון הקיבוץ".

מתי הרגשת שאת חזקה מספיק כדי לחזור ולהתעניין בקיבוץ?
"קודם כל התבגרתי. גם הציפרלקס עזר", היא אומרת בחיוך, "ועם הזמן גם הקיבוץ התאושש. הוא הופרט לחלוטין, ועם ההורים שלי ההפרטה מאוד היטיבה, כי שניהם לא עבדו בקיבוץ. לא מזמן חגגנו את חג השבועות עם 31 תינוקות חדשים, שעשרה אחוזים מהם של המשפחה שלי", היא מוסיפה בגאווה.

כבר שני עשורים שהיא מתגוררת עם משפחתה במושב שדמות דבורה, לא הרחק מהכנרת. ועם זה, עד לאחרונה היא לא הרגישה שהמושב הוא בית. "תמיד תכננתי להיקבר בקיבוץ, לא רציתי להיקבר במושב. הייתי מדמיינת איך הרכבת עוברת באמצע תהלוכת הלוויה, וכולם עוצרים רגע ומחכים שהיא תגמור לעבור. עד שב'צוק איתן' נהרג בן המושב, והקהילה במושב נעשתה מגובשת. עכשיו אני מוכנה להיקבר במושב".

תשעה חודשים, וספר

גל של קומדיות רומנטיות, בעיקר מתוך החיים הלהטב"קיים, שוטף את הספרות בזמן האחרון, עם ספרים כמו "אדום, לבן וכחול מלכותי" של קייסי מקוויסטון, "בנוי לקשר" של אלכסיס הול ו"עוצר נשימה", הרומן הגרפי של אליס אוזמן. הדר מספרת שהיא הופתעה מהטרנדיות המחודשת של הז'אנר. "כשהתחלתי לכתוב את הספר זה נחשב נחות מאוד לכתוב קומדיות רומנטיות, אבל כתבתי אותו בכל זאת".

הדר, שעבדה כ־20 שנה בתחום העיצוב הגרפי, היא כיום יזמת חברתית. בין השאר, היא ייסדה את "פֶּה־ריפריה מדברת", מאגר של מרצים בסגנון "TED" מהפריפריה הגיאו־חברתית, היא משדרת תוכנית ברדיו "ארץ הגולן" ועורכת את העלון של קיבוץ החותרים. היא התחילה לכתוב את הספר בזמן הסגר הראשון, לפני שנתיים.

"היינו בבית כל המשפחה, שיחקנו רמיקוב עד אחת בלילה ואמרנו 'כל אחד יציב לעצמו אתגר'. אחד רצה לעשות יותר ספורט, אחת רצתה ללמוד לעשות גלגלון, ואני רציתי לכתוב ספר. אמרתי, 'יש לי זמן, ואני לא יודעת מתי זמן כזה יחזור'. היינו אחרי משבר משפחתי, ואמרתי, 'עכשיו אני שלמה לעשות את זה'. עבדתי על זה תשעה חודשים, יום־יום".

הספר מתרחש בקיבוץ הדמיוני "עין הנוטר", והגיבורה שלו, אריאלה (אלה) צביאלי, מזכירה מאוד את דמותה של ברידג'ט ג'ונס. אלה היא רווקה קלולסית שמעשנת יותר מדי ואוכלת יותר מדי (לדעתה), ומביטה בקנאה בחיי המשפחה של אחותה.

"ברידג'ט ג'ונס מאוד דומה לי ולאלה במובן שהיא מסובכת כזאת, עם המון אגו וחוסר ביטחון. היא גם מעצבנת בזה שהיא לא רואה כלום ממה שקורה סביבה. בכתיבת הספר השפיעו עלי גם סרטים כמו 'כשהארי פגש את סאלי' ו'הנסיכה הקסומה'".

יכול להיות שהמשיכה שלך לקומדיה הרומנטית היא עניין נוסטלגי?
"אני מאוד נוסטלגית, גם בכתיבה שלי בעיתונות הקיבוצית. הטורים שלי עוסקים במה שהיה פעם, לצד העכשיו. זה לא שאני לא אוהבת את העכשיו, אבל אני פוחדת ממנו וממה שיהיה. בזמן האחרון החרדה שלי היא בעיקר מהאקולוגיה.

"הקיבוץ הוא שפת האם שלי, אבל הוא משתנה. השנה ביקשתי מבעלי ליום ההולדת שנעשה יחד טיול בין עגלות הקפה החדשות בהתיישבות הכפרית. יצא שטיילתי בין קיבוצים. הקיבוץ הוא עוף החול, הוא השתנה כדי לשרוד".

הקיבוץ גם איבד הרבה מהדברים היפים שאת מתגעגעת אליהם.
"אני חושבת שצריך לקבל בברכה את השינוי ולא להיתקע".

אם היית כותבת על הקיבוץ של היום, זאת היתה קומדיה רומנטית או ז'אנר אחר, מריר יותר?
"לא הייתי כותבת על הקיבוץ של היום - אני כבר לא מדברת את השפה. למשל, לאחרונה הרוחות בקיבוץ סערו בשאלה אם להקים בריכה מסחרית או פרטית - אני יודעת על זה כי אני עורכת את עלון הקיבוץ, אבל העניינים האלה כבר לא נוגעים לי.

"היום אני כותבת ספר נוסף, שהוא הרבה פחות נוסטלגי. אני עוסקת בו בדברים מפחידים יותר שקורים לאנשים בגילנו. הוא טיפה פחות מצחיק, אבל אני לא אכתוב מריר. אני לא אכניס את עצמי לשנתיים עבודה של כתיבה מרירה. תמיד יהיה בכתיבה שלי משהו קצת מצחיק".