עיר ללא שם נופלת אט אט בידי שלטון איסלאם פונדמנטליסטי. צעיר וצעירה נפגשים בקורס ערב מקצועי ומפתחים קשרי אהבה על רקע העיר המתפוררת. הוא, סעיד, גר עם הוריו, משכיל ופתוח, היא, נדיה, גרה לבדה, מזלזלת באמונה ובדת, אך לבושה בגלימה שחורה מסורתית שמכסה את כולה, כדי שגברים לא יציקו לה.
"בעיר שתפחה מרוב פליטים אבל בכל זאת שרר בה שלום בעיקרו של דבר, או מכל מקום עדיין לא הייתה נתונה במלחמה גלויה, צעיר פגש צעירה בכיתה ולא דיבר איתה. ימים רבים". כך נפתח סיפור האהבה בין שני צעירים שמנסים להמשיך לחיות בעיר שגורלה הולך ונכתב לפניהם בכל יום. "אולי מוזר הדבר שבערים התלויות על בלימה מעל תהום צעירים עדיין הולכים ללמוד... אבל זה המצב, בערים כמו בחיים, כי רק הרגע סתם התמזמזנו לנו בכל מיני סידורים ופתאום אנחנו מתים, והסוף שלנצח תלוי ועומד מעל לראשנו אינו שם קץ לכל התחלה ולכל אמצע ארעיים שלנו – עד לרגע שהסוף הוא הסוף". במשפטים פשוטים ומזוקקים, מצליח המחבר, מוחסין חאמיד, לתאר את הנימים העדינים של האהבה הצעירה, ולתאר את מורכבות הרצון לחיות חיים חופשיים במקום בו החוקים האדוקים משתלטים על המרחב.
מערכת היחסים בין השניים נבנית לאט. בבית הם מאפשרים לעצמם להוריד מעליהם את הכבלים החברתיים – מוזיקה, סמים וכל מה שאסור לצרוך בחוץ. ככל שהקשר מתקדם והפתיחות עולה, העולם שבחוץ נעשה סגור יותר. מקומות העבודה של הזוג נסגרים, עוצר יציאה מהבית מוחל על התושבים, מחסומים לבדיקות הקפדה דתית והוצאות להורג שמשתוללות ברחובות. העיר האהובה נקרעת מידי התושבים. האימה של המצור נצבעת בגוונים של חום ואינטימיות כשהיא מועברת לקוראים מבעד לעיניהם של סעיד ונדיה ואהבתם, המסרבים להיכנע למצב. כך נרקם לו סיפור אינטימי, נוגע ללב, שמראה כי השאיפות האנושיות ממשיכות להתקיים גם כשמסביב החיים קורסים.
בסיפור הריאליסטי משתלב בשלב מסוים טוויסט בעל אלמנט מד"בי – ברחבי העולם מתגלות דלתות אקראיות דרכן ניתן לעבור ממדינה למדינה. קשה לדעת היכן הן ממוקמות, אך סוחרים ממולחים כבר מזהים אותן ומארגנים משלחות למעבר בין-יבשתי. "מעמד הדלתות בעיני בני האדם השתנה. החלו להסתובב שמועות על דלתות שמעבירות בני אדם למקומות אחרים, לפעמים רחוקים, מנותקים מהארץ הזאת שהייתה למלכודת מוות. היו שטענו שהם מכירים אנשים שעברו מבעד לדלתות כאלה. דלת רגילה יכולה להיהפך לדלת מיוחדת , הם אמרו, וזה יכול לקרות בלי אזהרה, לכל דלת ודלת".
בכך הופך הסיפור לבעל חזון כמעט אוטופי על חיי ההגירה ועל העולם ככפר גלובאלי. כל מבנה העולם משתנה כשבידי כל אחד ניתנת האפשרות לעבור למקום אחר בעולם בין רגע. המקום אליו מובילה הדלת לא ידוע מראש, וכל דלת מתפקדת כמין ביצת-הפתעה של הגירה. הרכיב הסיפורי החדשני משפיע על הטקסט כולו, אך הספר לא נקרא כיצירת מדע בדיוני, אלא כריאליזם עם טוויסט בעל אמירה חברתית. סעיד ונדיה עוברים בכמה דלתות, בין מחנה פליטים בקפריסין, שכונה בלונדון וחצי אי בסן פרנסיסקו. בכל מקום הם מתמודדים עם שאלות על היחסים ביניהם, על העבר והמקום ממנו באו וכיצד מתנהלים בעולם חדש.
בעולם שסוגיית המהגרים לא מפסיקה להטריד את תושביו, הדלתות שחאמיד יוצר הן דרכו של הסופר לחשוב על תכלית ההגירה כיום, לחשוב על עולם ללא גבולות. זו מחשבה קצת נאיבית, אך הרגישות של המחבר לפרטי הנפש מצליחה לשכנע ולייצר עולם אמין. כך המחבר מציע את מחשבתו על הגירה בצורה שעולה בעשרות מונים על כל חשיבה פובליציסטית. היכולת של יצירה בדיונית לטעון טענה על המציאות חזקה ומהדהדת הרבה יותר מדיונים שכלתניים ארוכים ומנומקים. הרגש סוחף את הקורא. הוא נותן לו להאמין שמציאות כזו אפשרית, שאנשים יכולים פשוט לעבור ממקום מקום, מחברה אחת לאחרת שונה ממנה, להשתלב כמעט בטבעיות בשטח לא מוכר.
אך מוחסין חאמיד לא חוסך את התיאורים של קשיי ההגירה והקליטה. "כשאנחנו מהגרים, אנחנו רוצחים מחיינו את אלה שאנחנו משאירים מאחור", הוא כותב. המחשבה על המשפחה שנשארה מאחור, הרחובות, הטעמים והאנשים, מפלחת את לבו של המהגר. כך גם נשקלים מחדש היחסים של המהגר עם המסורת שירש. בלונדון נמשך סעיד אל קהילה דתית של בני ארצו: "סעיד נמשך אל השפות והמבטאים המוכרים ואל ריחות הבישול המוכרים והרבה לשהות שם. יום אחד היה שם אחרי הצהריים בשעת התפילה והצטרף לבני ארצו בתפילה בגינה האחורית, מתחת לשמיים כחולים בוהקים, כמו מעולם אחר... הוא הרגיש שהוא חלק ממשהו, לא רק משהו רוחני אלא גם משהו אנושי, חלק מהקבוצה הזאת, ולמשך שנייה אחת של כאב קורע לב הוא חשב על אביו". חברי הקבוצה מציעים לו לעבור לגור איתם, וכשסעיד מציע לנדיה היא שואלת למה, והוא עונה, "כדי להיות בין אנשים כמונו".
נדיה מסרבת לוותר על החופש שלה, היא לא מבינה מדוע לוותר על חיים פרטיים בבית נפרד, אך הכוח של הקבוצה שמזכירה לו את הבית מושכת את סעיד. ובהמשך, חוזר סעיד להתפלל באופן יום-יומי, ונדיה מתרחקת ונותרת בעולמה האישי, והמילים של חאמיד מצליחות להחזיק את כל התגמולים שהמסורת מצליחה להעניק למי שנאחז בה: "אבל עכשיו, במרין, סעיד התפלל אפילו יותר, כמה פעמים ביום, ותפילתו הייתה בעיקרה מחווה של אהבה למה שנעם וייעלם ואי אפשר לאהוב אותו בדרך אחרת. כשהוא התפלל הוא נגע בהוריו, שאחרת לא יכול היה לגעת בהם".
גם בעולם חסר גבולות, בו ניתן לנוע ברחבי תבל בהינף ידית ודלת, הגעגועים למקום ממנו באת לא נשכחים, הם רק מתעבים ומסתבכים. האדם, כנראה לעד, הוא תבנית נוף מולדתו.
מוחסין חאמיד / מערבה, כתר, 206 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
