יש סיפורי פשע אמיתי שמרגישים כמו תעלומה. ויש סיפורים שמרגישים כמו פצע פתוח. פרשת לוסי לטבי שייכת לסוג השני: אחות בפגיית בית החולים "קאונטס אוך צ'סטר" באנגליה, שהורשעה ברצח שבעה תינוקות ובניסיון לרצוח שבעה נוספים - ומאז, במקום להיסגר, התיק הזה רק הולך ומסתבך ציבורית. עכשיו נטפליקס מתערבת עם סרט דוקו באורך פיצ'ר, "החקירה של לוסי לטבי" (The Investigation of Lucy Letby), שמבטיח "חומרים שלא נראו" ו"עדויות מבפנים" - ומקפיץ מחדש את הוויכוח: האם מדובר בתיעוד חקירה ומערכת משפט שעשתה את שלה, או במקרה שמעלה שאלות קשות על ראיות רפואיות, מומחים, ואתיקה של צפייה בסבל?
"קטעים שלא נראו ודיווחים פנימיים שלא נשמעו". טריילר "החקירה של לוסי לטבי" (נטפליקס, 2026)
https://www.youtube.com/watch?v=x93eZD1F4vs
קונספט הדוקו - ולמה עכשיו
הסרט של נטפליקס בנוי סביב רעיון פשוט וממכר: לא עוד "שחזור פשע" בלבד, אלא מסע לתוך הדרך שבה תיק כזה נבנה - מהתראות ראשונות במחלקה, דרך חקירת המשטרה, ועד המשפט וההרשעה. נטפליקס מציגה את הסרט כסיפור "מחריד ומפלג" ומדגישה שהוא נשען על "קטעים שלא נראו" ו"דיווחים פנימיים שלא נשמעו" מהחקירה.
לפי ITN Productions, שהפיקה את הסרט, מדובר בפרויקט שנעשה עם "גישה חסרת תקדים", והוא מגיע כשההרשעה עצמה כבר הפכה לנושא לדיון ציבורי מתמשך בבריטניה - לא רק בגלל חומרת המעשים שיוחסו לה, אלא בגלל המחלוקת סביב הראיות והפרשנויות הרפואיות.
מה חדש בסרט? - "החומר שלא ראינו"
הקלף הגדול של נטפליקס כאן הוא חומרי חקירה. הדוקו כולל תיעוד מעצרים שלא פורסם קודם לכן, כולל הגעה לבית משפחתה של לטבי ומעצר בחדר השינה כמשהו שמטלטל את הצופה וממסגר את לטבי דרך רגעי "הלם בזמן אמת". הסצנה עצמה מזכירה את סצינת המעצר של בהפקה גבוהת פרופיל של נטפליקס מתחילת השנה, "התבגרות" (סטיבן גראהם וג'ק ת'ורן, 2025).
וזה לא רק "חומר דרמטי". הסצנות האלו הן גם נקודת המחלוקת האתית המרכזית: בני משפחתה של לטבי טענו שהשימוש בצילומים מהבית הוא "פלישה מוחלטת לפרטיות", ושהם לא עודכנו מראש באופן שיאפשר להם להתכונן או להבין איך החומר ישתלב בסרט.
הסרט לא מסתיים בהרשעה - הוא נכנס ללב מחלוקת
מה שמבדיל את הדוקו הזה מעוד פרק בז'אנר "הנה הרוצח/ת", הוא העובדה שהוא לא מסתיים ב"היא הורשעה, נקסט". הביקורת סביבו מתארת סרט שמציג גם את התיק כפי שנבנה על ידי התביעה - וגם את גל הספקות שהתפתח לאחר ההרשעה, כולל טענות של מומחים בתחום היילוד והנאונטולוגיה לגבי פרשנות של סימנים רפואיים.
ב"גרדיאן", למשל, תואר כיצד הסרט נותן מקום לביקורת של רופאים ומומחים הטוענים שחלק מהמסגור הרפואי של האירועים במשפט לא היה חד-משמעי, ו"יש לפחות צורך בבחינה מחדש של פרטי המקרה. באותו דיווח הוזכר גם האופן שבו מומחה התביעה המרכזי הוצג בסרט, והעובדה שהדיון סביב המומחים והעדויות הרפואיות הפך לחלק מהסיפור עצמו - לא הערת שוליים.
למה זה כל כך טעון? - כי זה יושב על שני פחדים במקביל
הסיבה שהפרשה הזו "עובדת" כל כך חזק על הציבור היא שהיא יושבת על שתי נקודות לחץ אנושיות במיוחד:
פחד קיומי מהדבר הכי בלתי נתפס - פגיעה בתינוקות ובמקום רגיש שאמור להיות הכי בטוח עבורם, פגייה.
פחד מערכתי - האפשרות (אפילו אם היא בלתי סבירה) שמערכת רפואית ומשפטית יכולה לטעות, לפרש נתונים באופן שגוי, או לייצר ודאות במקום שבו יש מורכבות.
נטפליקס, כרגיל, יודעת להפוך את זה למתח טלוויזיוני: מצד אחד, הצגת סיפור "החוקרים מול המפלצת"; מצד שני, פתיחת דלת לשאלה האם חלק מהראיות היו פרשנות, לא עובדות. זו הסיבה שהסרט מתואר כ"מפלג" - הוא לא רק מספר סיפור, הוא מכניס את הצופה לתוך ויכוח.
אלמנט נוסף שמטלטל - משפחות הקורבנות בפריים
עוד נקודה שהופכת את הדוקו לנפיץ היא מעורבות משפחות. לפי דיווחים סביב הסרט, הוא כולל עדות של הורה/בן משפחה של אחד התינוקות - צעד שמצד אחד נתפס כמתבקש כדי לא להפוך את המקרה ל"שעשוע צפייה", ומצד שני מחדד את השאלה מה הגבול בין תיעוד לבין ניצול כאב.
ברגע שמכניסים בני משפחה לתוך הדוקו, הצופה כבר לא יכול להסתפק בשאלה "מה אני חושב על לטבי". הוא נגרר לשאלה הגדולה יותר: מה המחיר של להפוך טרגדיה אמתית לתוכן.
מה נטפליקס בעצם מוכרת כאן - לא "מי עשה", אלא "איך זה קרה"
הדוקו הזה פחות נשען על "גילוי מפתיע" ויותר על ארכיטקטורה: איך נבנה תיק כזה, איך מצטברים חשדות במחלקה, איך משטרה מתעדפת ראיות, איך מומחים רפואיים משנים מסלול של תיק, ואיך משפט פלילי הופך ל”סיפור לאומי”. ITN מתארת את הסרט ככזה שבוחן תיק ש”חילק את הדעות” - משפט שמסגיר היטב את הכוונה: ליצור סרט שלא רק מספר, אלא גורם לצופים להתווכח.
כבר מההתחלה נוצרת בצופה תגובה רגשית מיידית, ותחושה של "אני חייב/ת לדעת מה זה". ובמקרה הזה, הודות לבחירתה של נטפליקס לספק את שני הדלקים: חומרי חקירה נדירים + מחלוקת ציבורית שמתעדכנת בזמן אמת סביב בטיחות ההרשעה.
השורה התחתונה - דוקו על פשע, אבל גם על החברה שצופה בו
"החקירה של לוסי לטבי" הוא לא עוד "סיפור של רוצחת". זהו דוקו שמנסה להחזיק שתי אמיתות במקביל: מצד אחד, הכרעת דין חמורה שהכתירה את לטבי כאחת הרוצחות הסדרתיות הבולטות בתולדות בריטניה המודרנית; מצד שני, העובדה שלאחר ההרשעה התפתח ויכוח מקצועי וציבורי על הדרך שבה הוסברו הראיות ועל השאלה האם התיק ראוי לבדיקה נוספת.
ובין לבין, יש את האלמנט שהכי קשה לעכל: צילום המעצר של לטבי בבית כשהיא במיטה, הוריה וחבריה ההמומים, ומשפחות קורבנות שמנסות להמשיך לחיות כשהסיפור שלהן חוזר שוב למסך - הפעם עם לוגו נוצץ ענק בפינה - כי אותו סיפור שכבר הכאיב למשפחות רבות ונדון בבתי משפט חוזר עכשיו למסך כמוצר של ענקית הסטרימינג - עם כל המשקל, החשיפה והעוצמה שיש לפלטפורמה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו