"הפסדנו": מה היה דודו גבע מצייר על ישראל של היום

"דודו גבע היה פה", זהו שמה של התערוכה החדשה המוקדשת כולה לעבודותיו של דודו גבע, מהאמנים הייחודיים שהיו פה, שהעניק לישראלים את ההזדמנות למרוד במוסכמות ולגחך על הקונצנזוס, ולהתאהב בדמות האנטי־גיבור בתוך תרבות שמהללת את הגיבור הקלאסי.

גם המבנה של התערוכה הוא לא קונבנציונלי, ממש כמוהו, כשמבחר מעבודותיו פוזרו בכל חלל מסעדת האחים בתל אביב (על הקירות, החלונות, לוחות המודעות, התפריטים ובפינות נסתרות), כשבמקביל נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה נוספת הכוללת את עבודות של גבע שנתרמו על ידי משפחתו ומוצגות לראשונה לציבור (אוצרת טל לניר).

את התערוכה במסעדה תכננו להשיק באירוע חגיגי בחודש שעבר, אך המלחמה שפרצה שלחה גם אותה למחסנים. האוצר והמפיק ניל כהן (קון) לא פגש מימיו את גבע, אך צלל לאמנות שלו בתקופה האחרונה ובחר להנגיש אותה גם לדור הצעיר שלא גדל על הברווז.

"לצד התערוכה, תכננו לקיים את האירוע 'דודו גבע היה פה - ישראל בעור ברווז', ערב של הרצאה ופאנל עם טל לניר, דוד פולונסקי ומורן שריר, שנועד להעמיק בשפה הייחודית והביקורתית של גבע ובהשפעתו על התרבות הישראלית. לצערנו, בעקבות פרוץ המלחמה נאלצנו לבטל את האירוע, וכעת יש תאריך חדש - בראשון הקרוב בשעה 20:00", הוא מספר.

"ישבתי עם קובי ניב, אחד האנשים שעבדו עם דודו מתחילת דרכו, והוא סיפר לי שדודו היה אוטודידקט, הוא לא למד פורמלית בשום מוסד, וזה הסתדר לי בדיעבד עם העבודות שלו, עם איך שניגש לאיור, עם שאלות המה מותר, מה אסור, איפה מתחילים הגבולות ואיפה מסתיימים, מה מקובל.

"העבודה המשותפת שלהם היתה במקומון ירושלמי, ומאז הוא המשיך לעשות מסה קריטית של עבודה עיתונאית, קריקטורות, פינות, טורים.

"העיסוק בעיתונות כמדיום זה משהו ששגור מאוד בעבודה של דודו, והיום כשאני נובר בעיזבון אני מגלה שלא היו לו המון עבודות בצבע, לעומת העבודות שעשה ונועדו לפרינט, למדיום היומיומי. הוא נגע בדברים עמוקים כמו דת, טריטוריה, זהויות, ועשה את זה במרחב יומיומי פשוט ולא מעונב".

אז איך בעצם מתקיימת התערוכה? מה הקהל רואה?

"במסעדה, בשונה ממרחב של גלריה, אין הרבה קירות לבנים גבוהים ורחבים שמחכים שמישהו יתלה עליהם עבודות. יש הרבה שולחנות, ויש את סגירת החורף, שבפועל זה חלל של 250 מטר רבוע שסגור בחלונות היקפיים גדולים שעליהם הדבקנו מדבקות ויניל שהן הגדלות של עבודות של דודו.

"השתמשנו בנדל"ן של המסעדה והדבקנו על החלונות. כשחושבים על דודו גבע, באופן אוטומטי עולה דבר ראשון הברווז, ומשם ממשיכים לאהלן וסהלן, אחר כך ליוסף ואחיו, מעיתון 'העיר', מתחילת שנות ה־80, היצירות המשותפות שלו עם קובי ניב. יש לו עוד מגוון של דמויות, והיה לי חשוב שבפיזור התערוכה יהיה מיקס של הכל, דרך פיתוי של הברווז שמוכר לאנשים. אחד הדברים שנגענו בהם הוא העיסוק באנדרדוג".

"הגחיך את המציאות"

קשה שלא לחשוב על היצירה שלו, שבוודאי בשנים האחרונות היתה פורחת לו היה חי, כאמן שהתכתב עם המציאות באמנות שלו.

"לא הכרתי אותו, נכנסתי לפרויקט הזה 20 שנה אחרי שנפטר, אבל צללתי לקראת התערוכה לחומרים שלו, ואם יש משהו שהוא חגג עליו זה היכולת להגחיך את המציאות. דודו הכיר בזה שזה הבית, אבל גם שיש דברים שאפשר לצחוק עליהם, ונראה לי שהוא היה יוצר עבודה תוססת ומצחיקה לו היה חי היום. הוא היה חוגג את האבסורד שאנחנו חווים פה. במובן הזה הפסדנו".

בוא נתייחס ללוקיישן. לצד היותו מסעדה פופולרית, בשנתיים האחרונות הוא הפך גם לחמ"ל שבו בישלו מזון לחיילים ולמקום שנקשר בערכים ובמסרים. זה גם אחד הדברים שחשבת עליהם כשבחרת בו?

"זה כמובן קשור. אני עובד עם האחים יותר מעשור, בחמ"ל אוכל, בפרויקט החולצות של העוטף, וכולם נוגעים בסוף באותו סנטימנט. הוא לא טוב לעסקים, סותר היגיון כלכלי, אבל נעשה ממקום טהור, עם ערך לנתינה".