וינסנט ואן גוך (1853-1890) נותר אחת הדמויות המסקרנות בתולדות האמנות: צייר ענק, לב פצוע, וסיפור חיים שנשמע לעיתים כמו אגדה שנצבעה בצבעים עזים מדי. הוא מוכר בזכות הסגנון הייחודי שיצר ובזכות המבט החד שחוזר אליו מציוריו, אך מעל הכול מרחפת תמונה אחת: האמן הצעיר, פניו חיוורים ומכוסים בתחבושת, מסתכל מתוך דיוקן עצמי שהפך לסמל של "הגאונות המיוסרת".
אבל מאחורי הדימוי הזה מסתתרת אמת עדינה ומורכבת בהרבה. הרגע שבו לקח וינסנט את התער וחתך את אוזנו לא היה מעשה טירוף פתאומי, אלא נקודת שבר אנושית שנולדה מתוך בדידות, כמיהה עזה לקשר ופחד עמוק מנטישה.
האם ההתחלה הייתה חלום - או מלכודת?
בסוף 1888 התמקם ואן גוך בעיר ארל שבדרום צרפת. זה היה מקום שטוף שמש, מלא מרחבים וטבע פראי, והאמן חלם להפוך אותו לבית ליוצרים, מעין "מושבת אמנים" שתאפשר לו לחלוק השראה ויצירה. הוא הזמין את חברו, הצייר פול גוגן, להצטרף אליו. השניים היו שונים כמעט בכל היבט: וינסנט - רגיש, זקוק לחום אנושי ותמיכה; גוגן - עצמאי, מרוחק, מחוספס.
במשך שבועות הם עבדו יחד, אכלו יחד, התווכחו על טכניקה ושאפו ליצור משהו גדול יותר מהאישי. אבל הפערים בין אישיותם הלכו והעמיקו. וינסנט, שהאמין בחברות יציבה, בפתיחות ובשיתוף, התקשה לשאת את המרחק הרגשי שיצר גוגן. מנגד, גוגן מצא עצמו לכוד באינטנסיביות של וינסנט.
המתח הזה הלך והתעצם, עד שהתפוצץ.
רגע השבר: לילה אחד, ויכוח אחד, ופחד שמטשטש את ההיגיון
אחרי מריבה קשה במיוחד, גוגן יצא בסערה מהבית. ואן גוך נותר לבדו, בתוך חדר צבעוני מדי ושקט מדי. שעות ארוכות עברו, והוא התמוסס בתוך פחד עמוק: פחד לאבד את חברו היחיד, את החלום שבנה, את תחושת הבית שחשב שמצא.
באותו לילה קיצוני של בדידות, כשהרגשות גועשים ללא מעצור, הוא לקח את התער וחתך חלק מאוזנו השמאלית.
העיירה ארל נדהמה. שמועות התרוצצו, כתבות מקומיות סערו, ופתאום ואן גוך הפך לדמות שמפחידה את הסביבה, הרבה לפני שהפך לגאון נערץ. אבל מה שנראה לאחרים כמו טירוף היה, אולי יותר מכול, רגע של כאב אנושי בלתי נשלט.
הבדידות שלא הרפתה
מאחורי כל הציורים המתפרצים - החיטה המתנועעת, השמיים המרעידים, הצבעים המחוספסים - הסתתרה נפש שנאבקה למצוא שלווה. ואן גוך כתב לאחיו תאו אינספור מכתבים שבהם חזר שוב ושוב על אותה תחינה עקיפה: להבין אותו, ללוות אותו, להיות שם.
העולם סביבו, לעומת זאת, התקשה להכיל את מצבו. בזמנו לא הייתה הבנה רפואית למחלות נפש. התפרצויותיו עוררו פחד, ושכניו ביקשו להרחיקו. כך, בעודו מבוהל, מותש ומנותק, הוא הועבר לאשפוז במוסד הסמוך.
ודווקא שם הוא חזר לצייר.
מתוך האפלה - אור חדש
בבידוד ובשקט שהמוסד כפה עליו, משהו בתוכו התבהר. הוא צייר ללא לאות: לילות כוכבים, עצי ברוש שנמתחים לשמיים כמו תפילה, שדות שאינם יודעים מנוחה. מהחשכה שהקיפה אותו עלתה אנרגיה יצירתית מפכה, כזו שהפכה את השנים האחרונות בחייו לפוריות ביותר.
על בסיס בחינה פסיכולוגית מודרנית ותיעוד ארכיוני רפואי הועלו לאורך השנים אינספור השערות: אפילפסיה, חשיפה לחומרים רעילים בצבעים, דיכאון עמוק, הפרעה דו־קוטבית. אבל אולי התשובה הפשוטה היא אותה שאנו מכירים מכל סיפור אנושי: הוא היה פגוע. הוא היה בודד. והוא חיפש דרך לשכך כאב שלא ידע איך לדבר אותו.
מעבר למיתוס: מבט אחר אל דיוקן עצמי
התמונה המפורסמת שלו - עם התחבושת - נתפסת פעמים רבות כסמל לאמן שאיבד שליטה. אבל אולי, כשמסתכלים לעומק, רואים משהו אחר: אדם שאיבד אחיזה לרגע, אבל מצא שוב את עצמו דרך המכחול. אדם ששילם מחיר כבד על רגישות שנדירה כל כך בעולם רועש.
סיפור חייו מלמד שהיופי והכאב, אצל ואן גוך, אינם נפרדים. הם נמשכים זה מזה, ניזונים זה מזה, ומספרים יחד סיפור מלא חמלה. וכשאנחנו מביטים היום ביצירותיו, אולי אנחנו לא רואים “שיגעון”, אלא את האנושי ביותר שיש: את האדם שניסה בכל כוחו להאיר את עולמו מבפנים.
———
המקורות למאמר:
מכתבי ואן גוך • מסמכי ארל 1888 • Victor Morin Artiste-Photo / Wikimedia
