"'דני, זה הסוף' - כשאתה שומע את זה, אתה חסר אונים": המשפחות השכולות מוצאות ריפוי

בתערוכה "כאבי רפאים" שנפתחה השבוע, הופכים רגעי האימה והשכול של מאות משפחות ליצירות אמנות מטלטלות שמנציחות את גודל הטרגדיה של 7 באוקטובר, והופכות את הכאב האישי למורשת לאומית. התערוכה, המוצגת במסגרת פרויקט הזיכרון "מנציחים ביחד" בהובלת תנועת "קומו", מאגדת כ-60 יצירות אמנות של בני משפחות שכולות שמצאו בכלי האמנותי את הדרך היחידה להביע את הבלתי ניתן לביטוי.

בתערוכה באים לידי ביטוי קולותיהם של אלה שחייהם נקטעו באחת. דרך ציורים, צילומים, אובייקטים תלת-ממדיים, שירה ועוד, מציגים בני המשפחות את דרכם הייחודית להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס. "האמנות היא דרך להמשיך ולקיים דיאלוג עם יקירינו שאינם", מסבירה יולי יבלונסקי, אוצרת התערוכה. "היצירות משקפות לא רק את האבל האישי, אלא גם את האבל הקולקטיבי של החברה הישראלית כולה".

בין המציגים בתערוכה נמצאת מיכל ריין, אלמנתו של אריה ריין ז"ל, שנפל במלחמה. במסגרת התערוכה, מציגה ריין פוסטים מרגשים שכתבה בעקבות האובדן, המשקפים את ההתמודדות היומיומית שלה ושל שתי בנותיהם. "לפני שנה וארבעה חודשים, חיכיתי לשלושה קצינים שהגיעו לביתנו. הבנתי שקרה משהו. ואז החיים שלנו השתנו, לתמיד", משחזרת ריין. אריה, שיריונר במילואים, נפל בקרבות בעוטף עזה.

אחד הפוסטים המוצגים בתערוכה עוסק במטאפורת ה"סנדוויץ'" המשפחתי. "היינו עושים חיבוק סנדוויץ'. אני ואריה מהצדדים, והבנות בינינו", היא מספרת. "אחרי האסון, הבנות שאלו מי תהיה עכשיו הפרוסה החסרה. בתור דיאטנית, זה תפס אותי במיוחד". במשפט מרגש מסכמת ריין: "כמו כל אחד שנכפתה עליו דיאטה דלת פחמימות, גם אנחנו מחזיקות את הפרוסה החסרה עמוק עמוק בלב".

נעם אלגרט, שאיבד את דודו איציק אלגרט שנרצח בשבי, מציג בתערוכה גוף עבודה צילומי ייחודי. "מהשביעי באוקטובר ועד היום אני בונה ארכיון צילומים דיגיטלי", הוא מסביר. "המפגש בין ההתעסקות הצילומית שלי במציאות, יחד עם סקרנות חומרית, יצר את גוף העבודה." נעם שחזר את הרגע הקשה בו שמע את דודו איציק אומר בשיחת טלפון לאביו: "דני, זה הסוף, זה הסוף". הוא מתאר: "כשאתה שומע את זה מהצד, אתה חסר אונים באותו רגע".

מספר ימים לאחר הטבח, הגיע אלגרט לקיבוץ בו התגורר דודו. "מאז ועד היום אני נוהג לבקר בקיבוץ כל כמה ימים. בכל ביקור אני חווה סט שלם של רגשות ותחושות, ומנסה באמת להבין ולבטא אותם דרך התיעוד". לדבריו, "תהליך היצירה הוא תהליך תרפויטי. הצילום עצמו הוא מהלך תרפויטי בכל האופנים - גם כצילום דוקומנטרי שמתעד את המציאות, וגם בהתעסקות האמנותית".

על חשיבותה של התערוכה כמרחב לזיכרון קולקטיבי, מסביר אלגרט: "הביטויים שניתנו פה בכל מיני אופנים שונים, תצורות שונות - כל אחד והקנבס שלו והמכחול שלו - מביאים את הצופה ומשתפים אותו בחוויה קצת יותר מופשטת, קצת יותר ממשיגה מחדש את מה שעובר על החברה שלנו".

"השביעי באוקטובר נגע בכולם בדרך כזו או אחרת. אף אחד לא חף מזה", הוא מוסיף. "כולם צריכים לעשות תנועה עם הסיפורים האישיים ולקחת אותם אל הבתים שלהם ולחיים שלהם". 

התערוכה "כאבי רפאים" תוצג עד 3 במאי במסגרת פרויקט "מנציחים ביחד" במרכז עמיעד ביפו. מומלץ להגיע ולהתרשם מיצירות שנולדו מתוך כאב עמוק, אך גם מתוך תקווה ואמונה בכוחה המרפא של האמנות.