שיחות נפשן: אימהות, נשים ואחיות שכולות מדברות כפי שזר לא יבין לעולם

"מה שלומך אחות הבוקר, מה חדש אצלך? אל תסתירי את פנייך, אל יחדל קולך" (נעמי שמר)

רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל היתה רק בת 19 כשנפלה ב־7 באוקטובר במוצב נחל עוז, שבו שירתה כתצפיתנית, משאירה אחריה זוג הורים, אדווה ויוסי, ושלושה אחים קטנים: עופרי (16 וחצי), יפתח (14 וחצי) ויובל (11 וחצי).

ליבי כהן מגורי היתה בת 22 בהירצחה באותה שבת שחורה במסיבת נובה ברעים. היא היתה קצינת חי"ר משוחררת שיצאה לבלות ולא שבה, והשאירה אחריה את הוריה שלי ואילן, את אחיה התאום תומר (22), את אחותה הקטנה מאיה (17) ואת אביה הנוסף פרופ' יריב יוגב. עמוד האינסטגרם היפה שנפתח לזכרה מנציח אותה ברגישות.

האימהות השכולות שלהן, אדווה ושלי, נפגשו לשיחה על כאב שאינו מרפה, על ההבדל בין הנצחה להנכחה ועל החיים שנמשכים. כן, למרות הכל.

אדווה: "שלום שלי, תספרי לי על ליבי שלך".

שלי: "ליבי היתה האדם הכי שמח וקורן בעולם. היא נולדה להיות קרן שמש בעולם הזה, וככה קראנו לה מאותו היום. קמה עם חיוך, צוחקת כל הזמן, כאילו על סטרואידים של שמחה. היא היתה קמה בבוקר ואומרת לי 'בוקר טוב, אימוש, אני מהממת או מהממת היום?' אני זוכרת אותה מול המראה ואומרת 'מה את לא מבינה, אמא? אני מאושרת להיות ליבי'".

אדווה: "איזו חמודה, וואו. ילדה מתוקה".

שלי: "היא רצתה לעשות שירות משמעותי והחליטה לצאת לקורס קצינים. שאלתי 'למה שלא תלכי לקריה?' אבל ידעתי שזה לא יעזור - והיא יצאה לקורס קציני חי"ר. לליבי היה אופי. לא היה בה פחד. יש לי חברה קרובה שאמרה לי מזמן, 'אני לא יודעת מה עשית עם ליבי, אבל עשית טוב'".

אדווה: "אני רוצה להגיד לך שאני מאוהבת בליבי. יש לי תופעה חדשה שקוראים לה 'בוא נתאהב במתים'. התחברנו כמה אימהות, ואני לומדת את הילדים שלהן ומתאהבת בהם. נועם היתה מגנט מהיום שהיא נולדה. כשהיא נכנסה הביתה, כל הבית התמגנט אליה. היא היתה מאוד עוצמתית ביכולת שלה למשוך אליה אנשים, לידרית. היא רצתה להיות ראש ממשלה, ואין לי ספק שהיא היתה עושה את זה מצוין, ועם לק ג'ל", היא צוחקת.

שלי: "גם ליבי היתה המגנט בבית. תומר, התאום שלה, הוא 180 מעלות ממנה: שקט, מבויש ומופנם. אחותה גם ככה. היא היתה הגורם המאחד. כשהיא הגיעה הביתה, היא ישר ביקשה 'שימו מוזיקה', 'בואו נבשל', 'בואו נרקוד'. מהרגע שהיא נרצחה הבית שקט, דומם. זה בית רגוע ומשעמם. בכל זאת, בזכות הילדים ובעלי אני מצליחה לראות את הטוב. גם את?"

אדווה: "אני רואה את הטוב, אבל גם את הרע. מה שעצוב זה שאת מבינה שהטוב מאחורייך. אני שונאת את המילה מושלם, כי אין דבר כזה, אבל היה לי שלם. חייתי בהודיה תמידית. בוקר־בוקר ולילה־לילה אמרתי שאני לא צריכה עוד כלום, אפילו לא גרגיר. ארבעה ילדים, יוסי, הבית וכל החיים שלנו גרמו לי להרגיש בת מזל, ואז הגיע התופת הזה, ואת מבינה ששום דבר לא יהיה שלם בחיים שלך, כלום, עד המוות.

"את תמצאי את הרגעים הטובים, את הטוב בילדייך, אבל זה תמיד יהיה עם כאב, סבל, געגועים וייסורים. תמיד. זה כבר לא יעבוד יותר".

שלי (בוכה): "זה בדיוק זה. אני מרגישה כמו זכוכית מחוסמת, שנראית מבחוץ יציבה אבל מבפנים היא כולה מנופצת, כולה רסיסים. היא מוחזקת, הולכת, מדברת, מתפקדת, מבשלת, עושה קניות, מתראיינת, מארחת, מנציחה, והכל מתפקד, אבל בפנים זה מרוסק".

אדווה: "את עובדת היום?"

שלי: "אני עובדת בלהיות אמא של ליבי. את עובדת?"

אדווה: "אני סמנכ"לית משאבי אנוש בחברה גדולה, הולכת שלוש פעמים בשבוע לעבודה, ושם אני מצליחה להתנתק ולהיות בפוקוס מלא, בלי נועם. זה לא ממש נותן לי מרווח נשימה, אבל זה נותן לי איזשהו תפקוד, בלי שאני כל הזמן שוקעת לתוך הכאב הלא נגמר הזה. לא קשה להתעסק בזה כל הזמן, בצורה אינטנסיבית?"

שלי: "תראי, לא תכננתי להנציח את ליבי ושיהיו לה 50 אלף עוקבים. לא היה פה תרשים של תהליך עבודה".

אדווה: "זה הישרדותי".

שלי: "לגמרי. פשוט נכנסתי לאינסטגרם שלה, התחלתי להעלות תמונות והתחילו להגיע עוקבים. לא תכננתי שליבי תהיה מפורסמת. זה נורא הישרדותי. כל יום הוא הישרדותי".

הזוועות, הפחדים, הסיוטים

אדווה: "איך את ישנה בלילות? אני ערה כל יום מארבע או חמש לפנות בוקר".

שלי (בוכה): "אני מתעוררת בטוב בסביבות חמש, מלטפת את הכלב (יוגי) ואז נזכרת בבעתה, הדופק עולה ופתאום אני מרגישה כמו בהתקף חרדה ואומרת לעצמי, ליבי מתה. זה ככה כל בוקר. כל בוקר מחדש אני מבינה שליבי מתה. אני לא מצליחה להכיל את הדבר הזה. הדופק לא נרגע.

"ב־7 באוקטובר שלחתי לה הודעות וחיכיתי לשני ויאים כחולים. כתבתי לה, 'ליבי תעני', 'ליבי תגיבי', 'ליבי את פה?', 'מישהו מצא את הטלפון?'. הייתי חייבת את הטלפון שלה, וגם כשאמרו לנו שהיא מתה המשכתי לכתוב לה. רציתי את הטלפון, התחננתי לתמונות. היא צילמה את עצמה בלי סוף, למוות. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. סליחה שאני בוכה, אני כל היום הזה בכיינית".

אדווה: "מותר לך לבכות".

שלי: "אדווה, את האמא השכולה הראשונה שאני פוגשת. אני לא חלק משום קבוצה. חששתי מהפגישה הזאת, אני מודה. עשו לנו ערב יזכור אחרי חודש לארבעת הילדים מהשכונה שנרצחו, ביקשו תמונות שלהם והזמינו אותנו לטקס, ופתאום ראיתי את התמונות שם ואת ליבי. אמרתי לחברות שלי 'אני לא מבינה מה היא עושה פה. למה ליבי תקועה שם על עמוד בעמדת ההנצחה?'

"פתאום זה היכה בי, שההנצחה היא גם לליבי. אמרו שההורים השכולים צריכים לבוא לשבת מקדימה, הכינו לנו כיסאות, ואני לא הסכמתי לבוא לשבת איתם. הם אנשים נגועים, מצורעים. אמרתי לחברה שלי שאני לא מוכנה להיות חלק מהם, אני לא רוצה לראות אותם. עמדתי ונבלעתי בקהל, חששתי להידבק במחלה שלהם".

אדווה: "הכל נורמלי במצב לא נורמלי. אני עשיתי תהליך הפוך. כבר בשבעה התחלתי לפגוש הורים שכולים. אני מרגישה שכל דבר שאני עושה הוא חזק ממני, כאילו לא אני. אני מרגישה כאילו נועם נכנסה בי כדיבוק.

"לא כתבתי בחיים. היום אני כותבת. התחלתי לכתוב בפעם הראשונה כצורך ואחר כך הבנתי שזה מרגיע אותי. אני לא קמה בבוקר ורוצה להנציח את נועם, אבל מתגובות הקהל והציבור הבנתי שאנשים התאהבו בה - וזה עשה לי פינה חמה בלב. משאירים לה מכתבים, אבנים, יש גלויות עם ציטוטים שלה וכעת נכתבה תוכנית חינוכית לזכרה שמיועדת לגילאי גן עד תיכון".

אדווה אברמוביץ: "בשיחת הערכה, הבן שלי העיר לי על הבכי ואמר שאני צריכה לחשוב על ההתנהלות שלי. הוא אמר לי 'עברה יותר מחצי שנה, תשימי לב מה קורה איתך'. הילדים אמרו 'אי אפשר לדבר כל הזמן על נועם, לא רוצים, תפסיקי'. קשה וכואב להם"

נרקוד, לא נשכח

שלי: "מה היה הכי קשה לך בהתחלה?"

אדווה: " בהספד, בהלוויה, אמרתי שאני לא יכולה להבין שאני עומדת פה בהצגה הזאת. לא יכול להיות שאני עומדת פה.

"הכי הפחיד אותי אחים שכולים. עד היום אני לא יודעת להיות אמא לאחים שכולים. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אתמול הבן שלי יפתח, בן 14 וחצי, עשה לי שיחת משוב של שעה על תפקודי ותפקודנו כמשפחה. אני לא יודעת לזהות אם זה גיל התבגרות קלאסי, כי האובדן פגש אצלי שלושה ילדים בגיל ההתבגרות, או שזה השכול או שזו ערבוביה. כשעולים בי קונפליקטים ואני לא יודעת מה לעשות כי אני מפחדת שנועם תכעס עלי, אני אומרת לעצמי, מה, אני מפחדת מהילדה המתה שלי?"

שלי: "מישהו עזר לך? נתן לך כלים?"

אדווה: "בהתחלה הרגשתי שאף אחד מהחברים לא יכול להבין את הכאב ולמה אדווה של 6 באוקטובר לא יכולה להיות אדווה של 7 באוקטובר. הייתי חייבת למצוא לי רשת של אנשים שיבינו מה אני אומרת. היום יש לי קבוצה שאני מקיאה בה את הזוועות, את הפחדים, את הסיוטים ואת הבכי שגומר לי על החזה. אנחנו אוחזות ידיים זו לזו מבחינה מטאפורית".

שלי: "את בוכה ליד הילדים?"

אדווה: "אני מרגישה שאני צריכה את השקט שלי כדי לבכות. אני לא אבכה כאן בראיון, אבל ליד הילדים אני בוכה. בשיחת הערכה שהבן שלי עשה לי הוא העיר לי על הבכי ואמר שאני צריכה לחשוב על ההתנהלות שלי. הוא אמר לי 'עברה יותר מחצי שנה, תשימי לב מה קורה איתך'. הילדים אמרו 'אי אפשר לדבר כל הזמן על נועם, עם כל הכבוד לך די, לא רוצים, תפסיקי'. זה קשה וכואב להם. אני לומדת עכשיו באיחור שהילדים לא מספרים בכלל שהם אחים שכולים. הם לא רוצים שירחמו עליהם ואת המבטים. בן הזוג של נועם גם ככה בהתלבטויות. אני לומדת דרכם הרבה".

שלי (בוכה): "אני לא יודעת מה נעשה ביום ההולדת שלה, איך נשרוד את הדבר הזה. אני לא מצליחה להאמין איך תומר יהיה בן 23 השנה. וליבי? היא תישאר בת 22? איזה בן אדם לא גדל? מי לא גדל בעולם הזה?"

אדווה: "מה הדבר האחרון שאת זוכרת מליבי?"

שלי: "ב־6 באוקטובר לליבי עלה החום והיא אמרה שתלך למסיבה בכל זאת. הצעתי לה לא ללכת, אבל לא היה אפשר לעצור אותה. אני לא לוקחת אחריות או אשמה. היה ברור לי שהיא תלך. נזכרתי לא מזמן בתמונה מהערב הזה שנמחקה לי: היא אמרה לי 'אמא, אני הולכת לרקוד טראנס, את לא תעצרי אותי, וגם אם אני מתה - את תרקדי טראנס בשבילי'. כשנזכרתי בזה החלטנו שעושים מסיבה לליבי פעם בשנה. אנחנו נרקוד. ב־8 ביוני נעשה לה מסיבה, וזה יהיה אירוע התרמה להנצחתה. תומר, אגב, דחה את הרעיון. הוא אמר לי לא לקרוא לזה 'מסיבת יום הולדת לתומר וליבי'. 'זה שלך. אני לא בטוח שאגיע', הוא אמר לי. זו זכותו, כמובן. אדווה, כששואלים אותך כמה ילדים יש לך, מה את עונה?"

אדווה: "אני עונה 'ארבעה ילדים'. שלושה בחיים ואחת בבית העלמין. אני אומרת מראש 'אני הולכת להגיד משהו שיהיה לך לא פשוט לשמוע', והרוב כבר יודעים. כמו שיודעים עלייך שאת אמא של ליבי. את לא מפורסמת, אבל ליבי כן".

שלי: "זה מאוד מחזק. אין דבר שחשוב לי יותר מההנכחה הזאת. היתה פה ליבי, ואני לא מוכנה שהיא תישכח. אני לא מוכנה שהילדה הזו תימחק מהעולם, שאנשים ימשיכו ויאללה ביי. לי לא היה אינסטגרם לפני מותה. זלזלתי בזה. הייתי אדם פרטי. כל הקטע הזה נראה לי פתטי".

אדווה: "גם לי. הייתי אדם פרטי והיה לי קשה עם זה שנועם היתה שמה את החיים שלה בחוץ. גם אני בזתי לזה".

שלי: "היום אני מרגישה שהאינסטגרם הוא הדרך היחידה שלי להשאיר אותה בתודעה, להנכיח אותה. אני אובססיבית עכשיו. אני, בעלי והבת שלי בודקים כמה עוקבים מצטרפים כל שעה - ואני שמחה על זה. יש תשעה מיליון תושבים בישראל ואני רוצה שתשעה מיליון יעקבו אחרי ליבי. הם לא צריכים לאהוב אותה, אבל שיידעו שהיא היתה. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תימחק".
אדווה: "שלי, היא לא תימחק."

שלי (בוכה): "היא תימחק, כי כמה נצליח להחזיק את השכול, אדווה? כמה זמן אנשים ירצו להיות בשכול ולהתחבר אליו? אנחנו נישא אותו תמיד, זה ברור, אבל כמה אנשים יישאו את הכאב הזה? זה לא יחזיק עוד הרבה. הספקת בכלל להיפרד מנועם, אדווה?"

אדווה: "כן, נועם נפרדה מאיתנו כשהיתה במיגונית. היא לא אמרה שיורים עליהן. היא אמרה שמפחיד בטירוף ושהיא אוהבת אותנו לא משנה מה יקרה, ואנחנו לא הבנו בכלל. האם הנשמה יודעת מה עומד לקרות? האם היא יודעת רגע לפני שזה הסוף שלך? אין לי תשובה. לעולם לא אדע.

"אנשים עברו שואה וסבל אינסופי. אני הייתי בת מזל שלא היה לי סבל עד היום, אבל עכשיו יש לי סבל. לא הבנתי את העולם עד היום ועכשיו אני מבינה אותו. היום אני מבינה בכאב גדול".
שלי: "גם אני מבינה בסבל. היום יש לי נחמה בזה שהיא רק מתה. השאלה הראשונה שלי ללהב 433 היתה אם היא היתה לבושה. אמרו לי שכן, ירויה ומדממת, אבל לבושה. אמרתי 'איזה יופי, איזו נחמה'".

אדווה: "היום יש לי פה ושם דקה של אוויר, אבל בהתחלה לא היה כלום. רק תופת וחושך מוחלט. לאט־לאט אני עושה עבודה עם עצמי כדי להבין מה אני צריכה. בינתיים הרבה אנשים כותבים לי דברים מרגשים, וזה מאפשר לי דקה אוויר. היום אני מרגישה שעליתי חצי מדרגה. קודם לכן הייתי רק בחושך".

שלי: "לי העשייה עוזרת וגם הקהילה של האנשים סביבי. הקהילה שקמה סביב הנצחתה של ליבי. אם אני שואלת שאלה, אני מייד מקבלת תשובה. אני לא לבד. הכאב הוא לא רק שלי. זו קהילה חזקה עם אנשים מאוד טובים. אדווה, את הולכת לקבר שלה?"

אדווה: "אני כמעט כל יום הולכת לקבר כי הוא לידי ממש, קילומטר מפה. בית העלמין שלנו יפה ומרגיע. אני באה לשם כשאני גמורה ונרגעת אצלה. אני בוכה וצועקת, מסדרת שם קצת, נרגעת והולכת הביתה. אני לא מדברת איתה, אבל ממש נרגעת שם. זה חזק ממני ללכת לקבר".

שלי: "גם אצלי הקבר קרוב. כשאני עוברת לידו זו מין תחושה של עול, של 'ליבי פה, אני צריכה ללכת לבקר את ליבי, נכון? אני לא יכולה להשאיר אותה לבד'. אבל כשאני מגיעה לליבי, אין שם כלום. אני מתוסכלת ללכת לשם. עבורי ליבי היא המתה הכי חיה שיש. זה לא מתאים לה להיות שם. אני חוזרת מהקבר שלה עצבנית.

"אדווה, אנחנו באמת הפוכות. אני לא רוצה לדבר עם הורים שכולים, לא רוצה לשמוע על עצב של אחרים וכמה הם אומללים. יש לי את העצב שלי עד הירח ובחזרה. אני לא יכולה להכיל עצב של מישהו אחר. כשאני בדאון, אני מתקשרת לחברות כדי לדבר על חולין, על לק ג'ל, על קיטורים, רכילות ושטויות - והן מחזירות אותי ליומיום. זה טוב לי. אני רוצה להתרחק מהשכול".

שלי יוגב: "אני מרגישה כמו זכוכית מחוסמת שמוחזקת בתוך המסגרת שלה. היא כולה מנופצת, כולה רסיסים, אבל היא מוחזקת: הולכת, מדברת, מתפקדת, מבשלת, עושה קניות, מתראיינת, מארחת, מנציחה והכל מתפקד, אבל בפנים זה מרוסק"

בין מאניה לדפרסיה

רס"מ (מיל') עדי שני (39) מצור יצחק, לוחם פלס"ר תותחנים באגד לוגיסטי 6036, נפל בקרב בעזה ב־6 בדצמבר 2023 והותיר אחריו את אשתו ליאור, את בנותיו התאומות יובל וגאיה (10) ואת תומר הקטנה (4).

רס"ן (מיל') אריה ריין (39) מקיבוץ משמרות, קצין שריון בגדוד 79 שבחטיבת המחץ (14), נפל בקרב בעזה ב־24 בדצמבר 2023 והותיר אחריו את אשתו מיכל ריין, ואת בנותיו שקד (9), כרמל וגפן (תאומות בנות 6).

ליאור ומיכל הכירו בפייסבוק לאחר אובדן בני זוגן, הפכו לחברות טובות, וכעת הן מביאות את סיפורן, הדומה והשונה.

ליאור: "תציגי את עצמך, איך את רוצה שיכירו אותך?"

מיכל: "אני מיכל, אשתו של אריה, אמא של שקד, גפן וכרמל, ואנחנו עכשיו בתהליך לידה של משפחה חדשה, שכוללת אמא, שלוש בנות ואבא שהוא עמוק בלב. זה התהליך שאני עוברת עכשיו - והוא יהיה שמח. ואת?"

ליאור: "אני ליאור, אמא של גאיה, יובל ותומר. אני אישה עצמאית שיש לה עולם שלם ובין השאר אני גם אלמנה של עדי שני. היתה לי הזכות להיות אשתו. הייתי בת זוגו 19 שנים ועכשיו אני חד־הורית. אני מגלה את עצמי מחדש. לא האישה שהייתי. אין לי אותן תשוקות ואותם חשקים. אני בוראת מציאות חדשה לי ולבנות שלי, מגשימה חלומות ועם הרבה פחות עכבות".

מיכל: "לי יש עכבות. אני בן אדם שלא נעים לו ולא רוצה לפגוע, אבל עכשיו כל זה נעלם. אני פועלת לפי מה שנכון לי. אני קשובה למה שאני מרגישה ועושה מה שאני רוצה, גם אם זה יציף אותי. אני מרגישה כמו תינוק בן שלושה חודשים. פתאום יש לי יותר מדי ריגושים ואני מוצפת".

מיכל ריין: "אני בוחרת שהוא יהיה דמות עגולה, ולא רק הגיבור והאדם המדהים שהוא היה. שאוכל להגיד לבנות 'את עושה את זה מעצבן כמו אבא'. בפורים שקד רצתה ללבוש חולצת בטן והוא תמיד התנגד לזה, אבל נתתי לה. הוא מתנגד? שיגיע, הוא מוזמן"

ליאור: "אנחנו חיות במאניה דפרסיה, היי מטורף ואז לואו מטורף. אין לנו שליטה על מה שאנחנו מרגישות ברגע נתון. את מרגישה שאת יכולה לכבוש את העולם. את רעבה, סקרנית ורוצה לגלות, לגעת ולהרגיש. הרי כבר לקחתם לי את הדבר הכי יקר וטוב בעולם - מה יקרה? ואז פתאום מציפים אותך החוסר והכאב. אנחנו לא יודעות מה יציף אותנו ומה יעשה טריגר. אנחנו רק יודעות שיהיה טריגר ותהיה נפילה. תגידי, שואלים אותך הרבה אם את כועסת?".

מיכל: "אני לא כועסת עליו. לפעמים אני ממורמרת, כועסת על המצב שאני פה לבד ומה נראה לו כשהוא בחר להיכנס לעזה. הוא לא חשב שהוא ימות אבל בחר ללכת לשם - וזה בהכרח אומר שהוא סיכן את עצמו ושיש מצב שנישאר לבד. אני מקווה מאוד שאם עברה מחשבה אחרונה בראש שלו, אז שהוא ידע שאנחנו נהיה בסדר.

"אני שמחה שהיתה לי יכולת לתת לו לצאת ב־7 באוקטובר בלי לכעוס עליו, כי אז היינו נפרדים במריבה. נפרדנו באהבה, בחיבוק ובהבנה שהוא עושה מה שהוא מאמין בו והולך לשמור עלינו. אז אני לא כועסת עליו, אבל חבל שלא נעלתי את האוטו וברחתי איתו".

ליאור: "כשעדי חזר לאפטר בשישי בערב לכמה שעות, משהו בנשמה שלי כבר ידע שהתופת מתקרב. אמרתי לו 'אתה לא תעשה אותי אלמנה, שמעת?'. אחר כך אמרתי לו 'בוא נשבור לך את הברך, מה אכפת לך?'. הוא הכיר את השטויות שלי, אבל הפעם הוא לא היה יכול להכיל את זה".

"כשאמא שלו שאלה איך היה אפשר למנוע את המוות שלו, אמרתי לה שאף אחד לא היה יכול למנוע את המכתוב שלו למות בגיל 39 - ואני לא בן אדם דתי. עדי מת איש מאושר, אהוב, והוא ייזכר לעד כגיבור, כמו שמגיע לו. הוא היה סוחף בצורה שקטה ומגיע לו שיזכרו אותו ככה, ושהוא מת מוות מכובד כזה. אם המכתוב שלי היה להיות אלמנה בגיל 38, אני אעשה את זה בצורה הכי טובה שאני יכולה".

ליאור שני: "אנחנו חיות במאניה דפרסיה. היי מטורף ואז לואו מטורף. את מרגישה שאת יכולה לכבוש את העולם. הרי כבר לקחתם לי את הדבר הכי יקר וטוב בעולם - מה יקרה? ואז פתאום מציפים אותך החוסר והכאב"

צרוב בלב ובגנים

מיכל: "אני מרגישה את אריה לוחש לי בכל מיני רגעים. היתה פעם שהבנות, גפן וכרמל, התייפחו במיטה - וזה נורא הלחיץ אותי. ואז, בשני צעדים בין הדלת למיטה, הרגשתי אותו אומר לי 'זה בסדר, תני להן'. נכנסתי למיטה, שכבתי לידן והן בכו כחצי שעה ואמרו 'אני רוצה את אבא', 'אני מתגעגעת לאבא', 'למה זה קרה לאבא?'. בכיתי איתן, ואז נרגענו, התחבקנו וקמנו לעשות משהו אחר. הן לומדות שמותר גם את זה.

"אני מרגישה אותו צרוב בלב ובגנים שלנו. הוא כאן. הן שאלו 'מי יהיה סבא של הילדים שלנו?' ואמרתי 'אבא'. אני ידעתי לחפש אותך, ליאור, כדי לחפש את קבוצת השוות הנכונה לנו. חשוב לי שהן יפגשו ילדות וילדים באותו המצב כמוהן. תזכירי לי, איך סיפרו לך על עדי?"

ליאור: "הבוס שלי (דני) ידע לפניי. ב־6 בדצמבר המודיעים הגיעו למקום העבודה שלי, שם כולם ידעו שעדי בעזה, וכששלושה אנשים מקצין העיר מחפשים אותי, היה ברור במה מדובר.

"הוא לקח אותם לקומה אחת מעל המשרדים שלנו, התקשר אלי וביקש ממני להגיע לשם לפגישה. לא חשדתי. עליתי לקומה שהוא ביקש, ובחדר עמדו מולי שלושה קצינים במדים והיה תיק על השולחן. הסתכלתי עליהם, הנחתי את שייק הבננה שהיה לי ביד על השולחן וחטפתי בחילה. הם וידאו מי אני, שמעתי את ה'משתתפים בצערך', ומאותו הרגע אני מתרגלת נשימות. מבינה שהנשימות שלי יצילו אותי וישאירו אותי מפוקסת וחיה".

מיכל: "ואיך סיפרת לילדות?"

ליאור (בוכה): "הכל קרה נורא מהר. אחי הביא את הבנות מבית הספר וסיפרתי להן. הושבתי אותן על הספה ואמרתי להן 'אבא מת בעזה, אבא מת גיבור. זה נורא כואב ולא הוגן, ואנחנו נמשיך לחיות חיים מאושרים וטובים, כי כאלה אנחנו, ואלה החיים שהוא היה רוצה שנחיה. אז אנחנו נכאב כשכואב ונבכה כשצריך לבכות, אבל נזכור שהשמש מאירה והחיים שלנו מלאים וטובים'. זה היה נורא אינטואיטיבי. איך זה היה אצלך?"

מיכל: "ביום ראשון בבוקר אריה כבר היה שבוע בעזה, וחברה שלי סיפרה שכתבתי לה בבוקר ההוא שאני לא יכולה לנשום. דיברתי עם אשתו של הנהג מהטנק יומיים לפני, אמרנו שנעשה פיקניק ונכיר את המשפחות, ובצהריים היא כתבה לי 'דיברת עם אריה?' - והבנתי ממנה שבעלה מאושפז בביה"ח ברזילי.

"ניתקתי איתה והתקשרתי לאחי. אמרתי 'קרה משהו בטנק' וממש הרגשתי את אריה עובר דרך הגוף שלי. הנחתי שהוא ימצא דרך להודיע לי שהוא בסדר אם הוא בסדר. הוא היה חייב למצוא דרך. אמרתי לגיסתי שאני לא מצליחה לגייס אופטימיות, ואני בן אדם אופטימי.

"הבית שאליו עברנו בקיבוץ היה ריק, אפילו כיורים לא היו. ישבתי על הכביש ולא רציתי לזוז ממנו. רציתי להיות פה. היינו אז חודש וחצי בקיבוץ, ולא זיהיתי אנשים, אבל אחי ראה את רכז הביטחון ואת המודיעים עוברים ברכב. אני הייתי בשעתיים האלה בסערת רגשות. בכיתי. כשהם הגיעו אמרתי להם 'לא באמת, נכון?'

"הם ביקשו שניכנס, התיישבנו, והיתה התיקייה הזו על השולחן. ישבתי עם אחי, גיסתי והתינוקת שלהם, שרק נולדה. ניסיתי לקרוא מה כתוב בתיקייה. אולי בכל זאת כתוב 'נפצע' ולא 'נהרג'. הקצינים שאלו הרבה שאלות, כמו איפה אני רוצה לקבור אותו. אמרתי 'אני לא רוצה'.

"אחי הביא את הבנות, ואני סיפרתי להן לבד, בחדר. ידעתי שאני צריכה להגיד 'מת' ולא 'עלה לשמיים' כדי שזה יהיה ברור. אמרתי להן שאבא מת בעזה, שזה נורא עצוב, שמותר להן להגיב איך שנראה להן מעכשיו ועד עולם, להרגיש כל רגש שהן מרגישות ולהגיד ולעשות כל דבר שהן רוצות.

"באותו השבוע אמרתי להן שהוא לא השאיר מכתב, אבל אם הוא היה משאיר לנו מכתב הוא היה אומר שהוא הלך לשמור עלינו, שהוא שלם עם מה שהוא עשה, שהוא אוהב אותנו מאוד ושהוא מבקש שנהיה שמחות - ואנחנו נהיה שמחות".

לא לצלול לתהום

ליאור: "אני הייתי בערך באותה גישה וכבר אחרי חודש חזרתי לעבודה שלי כמנהלת פרויקטים בחברת הייטקזון. אמרתי שזה צ'יפס, קטן עלי, כי הקריירה שלי היא חלק מההוויה שלי. יש לי מוסר עבודה גבוה מאוד וממש הרגשתי לא בנוח לא לעבוד.

"פשוט לא הבנתי את גודל האירוע שאני נמצאת בתוכו. הקטנתי מאוד את הטלטלה שהחיים עוברים, ואני לא בטוחה שגם עכשיו, ארבעה חודשים לתוך זה, אנחנו באמת מבינות את האירוע שבתוכו אנחנו נמצאות. זה אירוע מתמשך.

"השבעה היא הסחת דעת משוגעת, אבל הבקרים שקטים. את פוקחת עיניים ואת ישר משתנקת ונוזלת. אז עברתי את הימים האלה ואת השקט שבא לאחר מכן, וחזרתי לעבודה. מאדם של עשייה, טירוף וריכוז הייתי בתפקוד של 20 אחוז ביחס לעצמי, ומשכתי ככה תקופה. ציפיתי להספיק הרבה יותר בעבודה והייתי מאוכזבת מעצמי.

"הרציונל אומר 'תחוסי על עצמך טיפה, את לא כפי שהיית'. ובאמת, אני לא אותה אמא שהייתי, לא אותה חברה שהייתי ולא אותה ליאור. הודעתי בעבודה שאני לוקחת חל"ת ושאני לא רוצה להיות אחראית על שום דבר, למעט מה שאני חייבת להיות אחראית עליו.

"הבוס שלי חשש שאני אצלול לתהום, אבל אני לא. אני הולכת לים לקרוא ספר, נוסעת לכנרת עם חברות ובקבוק יין, מנקה את הבית ורואה נטפליקס. אני לא רוצה לתכנן מעבר ליומיים קדימה. אני צריכה למלא את עצמי ולבנות את עצמי כדי לחזור מפוקסת. אני עדיין לא שם.

"אני ממשיכה, ועוד אמשיך, לנהל איתו מערכת יחסים המון זמן. הוא כבר לא מבקר אותי, אבל אני מרגישה שהוא כועס עלי כשאני צועקת על הבנות ולפעמים בא לי להגיד לו 'סתום את הפה' (צוחקות). הוא לא יכול להגיד לי מה לעשות".

"זה שאני בוחרת לראות את האור, לעשות דברים טובים, ללכת לרקוד ולעשות קעקוע, לא אומר שאני לא מתאבלת. אני מתאבלת בדרך שמתאימה לי ועושה את הדברים שמדויקים לאישיות שלי, כי אין מתכון. אין ספר לאלמנה המצטיינת, כל אחת בדרכה והדרכים שלי ושלך, מיכל, מאוד דומות. יש לנו קבוצה שנקראת 'אלמנות לוהטות'. הקמנו אותה לכמה אלמנות, אבל בסוף זה בעיקר את ואני".
מיכל: "הסכמנו שם על הומור שחור, אלכוהול, צחוק וספורט".

ליאור: "הלכתי לרקוד סלסה אחרי שלא רקדתי 20 שנה. ביום שבו הלכתי להיפרד מבעלי, נישקתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לאחי 'אני לא אסיים את חיי כמו סבתא רחל, שהתאלמנה בגיל 40. לי תהיה זוגיות'. לאנשים קשה לשמוע את זה, אבל אני לא במקום של לרצות אנשים. הכאב שלי חי ונושם. אני שואלת את עצמי, האם זה מכבד? האם אני צריכה לעשות בחירות אחרות בגלל האוכלוסייה? והתשובה היא לא".

ליאור שני: "ביום שבו הלכתי להיפרד מבעלי, נישקתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לאחי 'אני לא אסיים את חיי כמו סבתא רחל שהתאלמנה בגיל 40. לי תהיה זוגיות'. לאנשים קשה לשמוע את זה, אבל אני לא במקום של לרצות אנשים"

מיכל: "אני בוחרת שהוא יהיה דמות עגולה, ולא רק הגיבור והאדם המדהים שהוא היה. אני אוכל להגיד לבנות 'את עושה את זה מעצבן כמו אבא' או 'לכי לשאול את אבא'. בפורים שקד רצתה ללבוש חולצת בטן, והוא מאוד לא אהב את זה, באופן קיצוני, אבל אני לא מתנגדת לזה. נתתי לה ללבוש את החולצה. הוא מתנגד? שיגיע, הוא מוזמן".

אחיות לנצח

מיקה סעדון ומיקה פיירשטיין אדלשטיין הן אחיות שכולות. אדלשטיין פיירשטיין (13 וחצי) היא אחותו של סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין אדלשטיין ז"ל מגבעתיים - לוחם חילוץ והצלה בבא"ח העורף שנהרג ב־7 באוקטובר, כשהוא בן 20, במחנה זיקים, בשעה שהגן על טירונים ששהו במחנה.

עומרי הותיר אחריו שלושה הורים, אבא קובי, אמא אורלי ואמא מיכל (על קברו נרשמו שלושה שמות משפחה) ושתי אחיות - מיקה ומאיה (17) - והוא מונצח באתר אינטרנט מרגש שפתחה משפחתו.

מיקה סעדון (19) היא אחותו של סמ"ר איתי סעדון מהר חלוץ - מפקד טנק בגדוד 53 שבעוצבת עקבות הברזל (401) - נהרג בקרב בעזה ב־2 בנובמבר בן 21 בנופלו. הוא הותיר אחריו את אמו ליאת, את אביו אייל ואת אחותו מיקה. גם משפחתו של איתי מנציחה אותו באתר אינטרנט יפהפה.

מיקה סעדון: "אשמח לשמוע על עומרי. מה הוא אהב לעשות?"

מיקה פיירשטיין אדלשטיין: "הוא ממש אהב ספורט, וכדורסל היה הספורט האהוב עליו. חוץ מזה הוא ניגן בגיטרה, אהב מאוד מוזיקה וממש אהב לאכול. אני אהבתי לעשות לו מניקור וטיפולי פנים - והוא אהב את זה.

"יש תמונות שלו במדים שבהן אני עושה לו טיפולים: מגבונים, ציפורניים, קרם ידיים, מלפפונים על הפנים. אני חושבת שהוא ממש נהנה מזה. הוא אהב קיצי ונעים. היינו משחקים כדורגל ופינג פונג, אבל הוא היה מנצח בקלות ואומר שאני גרועה".

מיקה סעדון: "איתי היה האח הבכור שלי. אנחנו רק שניים. הוא היה בן 21, אז ההפרש בינינו קטן והיינו עושים הרבה דברים יחד. היה לו קטע שהוא אהב לנסות דברים חדשים, בעיקר במה שקשור לאוכל. היינו טועמים את הדברים ביחד, ואם לא הייתי לידו הוא היה טועם ושם בשבילי בצד. אם זה היה לא טעים הוא היה אומר לי, עזבי, אל תאכלי. הוא התחיל את המסורת הזו ואני הצטרפתי אליה.

"הוא ממש אהב מטוסים וטיס. בארוחות הוא תמיד היה מדבר על טיסות ופשוט גונב את ההצגה. אמא שלנו אהבה להקשיב לו ושאלה שאלות על טיס כדי שאיתי יתגאה, אבל לפעמים אמרנו לו שהוא חופר, אבל הוא באמת הבין בזה. כשהוא היה רואה מטוס בשמיים הוא ידע לומר איזה סוג זה".

מיקה פ"א: "מה הזיכרון הכי טוב שלך ממנו?"

מיקה סעדון: "מה שהיה לי הכי טוב הוא התחושה שאני מוגנת ובטוחה כשאני נמצאת לידו, שיש מישהו שדואג לי. ביסודי מישהו עצבן אותי בהסעה, ואז ירדנו ממנה וראיתי את איתי עצבני. שאלתי מה קרה, והוא אמר 'אם מישהו הציק לך זה נוגע אלי'".

מיקה פ"א: "עומרי נראה כמו בריון. תמיד חשבתי שאם מישהו יציק לי אני אשלח את עומרי אליו. הזיכרון הכי טוב שלי הוא מהרבה רגעים שהוא היה מעיף אותי באוויר. הוא היה לוקח אותי ומעיף אותי מהספה או תופס אותי מהרגליים, ואז מדגדג ומצחיק אותי, זה עצבן אותי, אבל זה היה כיף".

מיקה סעדון: "את מדברת עליו או אליו?"

מיקה פ"א: "אם אני מדברת עליו עם חברות הן מנסות להעביר נושא כדי שאני לא אבכה, אז בעיקר עם המשפחה. אליו אני לא מדברת. קשה לי לדבר אליו, עם המחשבה שהוא לא באמת פה. אני יותר מדברת עם עצמי".

מיקה סעדון (בוכה): "אני מזדהה עם זה, גם אני לא מדברת אליו. אמא אומרת לי שאם קשה לי 'תחשבי מה איתי היה אומר לך', אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. אני לא מצליחה לדבר למישהו שלא באמת נמצא לידי. עליו אני מדברת עם חברות שלי. הן רוצות לשמוע. עם אמא זה בעיקר הומור שחור עליו. פחות איתu.

"בהלוויה שלו עמדתי ממש מול הקבר והקראתי דברים. רציתי להקריא לו. הפעם שבאמת דיברתי אליו היתה בהלוויה, אחרי שכתבתי את המילים להספד. אני לא זוכרת הכל כי לא ממש הרגשתי שהייתי שם. ההלוויה היתה לי ממש קשה. זו ההלוויה הראשונה שהייתי בה".

מיקה פ"א: "אני זוכרת דווקא ממש טוב. זה היה ב־12 וחצי בלילה. שאלו אותי אם אני רוצה ללכת, זה הלחיץ אותי קצת, אבל הלכתי והייתי עם דודה, בת דודה ושכנה שלי. היינו ביחד מאחורה. לא רציתי לראות את הארון. לא רציתי להיות מקדימה. מאז אנחנו הולכות כל שישי לקבר - אני ומאיה אחותי עם אמא מיכל".

מיקה סעדון: "אני הולכת פחות, אבל אני לא גרה ליד. אני מגיעה לקבר שלו כשיוצא לי, לרוב כשאני אצל אמא והולכת לבקר חברות במשגב, וגם כשסתם מתחשק לי".

מיקה פ"א: "היום יש המון קברים ליד הקבר של עומרי בחלקה הצבאית בקריית שאול. היא התמלאה מאז 7 באוקטובר. אמא שלי ואחותי באות איתי, ואבא גם בא לקבר שלו בימי שישי, לפנינו.

"אנחנו מתיישבות על כיסאות, מדליקות נר לעומרי ואז אמא ומאיה נשארות ואני מטיילת. אני לא יכולה לשבת יותר מדי על הקבר. זה מדכא".

מיקה סעדון: "יש שם שקט שאין במקום אחר. חשבתי על זה שבית עלמין זה איפה שהמתים חיים. האנשים החיים באים לשם מדי פעם, אבל זה מקום של המתים".

מיקה פ"א: "יש לנו בביה"ס פינה שעשו לו, ובכל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת בו. גם לראות אחים ביחד זה מזכיר לי אותו. ושיעורי ספורט. אני יכולה גם סתם להיות עם חברות ואחת החברות אומרת משהו מצחיק ואני נקרעת מצחוק ואני בסדר - ואז פתאום יש לי... בום! המוח שלי מזכיר לי אותו ומריץ את הכל".

מיקה סעדון: "זה נכון. חיים את החיים, הכל רגיל ופתאום נופלת ההבנה של - רגע, הוא לא נמצא פה, בשבילו זה נגמר".

הומור שחור

מיקה פ"א: "החדר של עומרי היה על הגג. כשהוא היה בצבא הייתי מחטטת לו בדברים, ברמה שאני יודעת איפה כל דבר. פעם נכנסתי אליו לחדר והוא ישן, כמו תמיד, עם מזגן על 16 מעלות. כשהוא ראה אותי, הוא מייד תפס אותי וחיבק אותי כדי שיהיה לו משהו חם לידו. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו אלה החיבוקים שלו. זה מה שהכי בא לי".

מיקה סעדון: "השפה שלי ושל איתי היתה פחות פיזית. הוא היה מתיישב לשחק בסימולטור כרגיל ואז היה אומר 'מיקה, רוצה לארח לי חברה?'. הייתי יכולה לשבת לידו על המיטה במשך שעה או שעתיים, לא מדברים, אבל ביחד. זו התקשורת שהיתה בינינו. לי אין עוד אחים, אז כשחברה של איתי, ליזה, היתה באה אלינו היינו עושות יד אחת ומציקות לאיתי שתינו".

מיקה סעדון: "אני לא אוהבת שאומרים 'גיבור'. הוא בחר להגן עלינו, בזכותו אנחנו כאן, אבל איתי היה בסדיר. זה חלק מהתפקיד שלו. המלחמה פשוט נפלה במשמרת שלו. לא היתה לו ברירה. הוא לא בחר למות. הוא רק לא התחמק מזה"

מיקה פ"א: "עשיתן סרטון ביחד, נכון? ראיתי אותו".

מיקה סעדון: "כן, עשינו טיקטוק ביחד של הומור שחור. זה סרטון 'אחות שכולה נגד חברה שכולה' - וממש לא ציפינו למה שקרה איתו. הגיעו תגובות של 'אתן לא יכולות לצחוק על זה' ו'מה עם כבוד המת? זה לא יפה'. ענינו שזה שלנו, לנו מותר, אנחנו מכירות אותו יותר טוב מכם ואנחנו לגמרי יודעות מה המקום שלנו. את מרגישה שהתגובות מהסביבה השתנו מאז שהוא נפטר?"

מיקה פ"א: "פחות בא לי את מבטי הרחמים. ביום שחזרתי לביה"ס היו שש מורות שחיבקו אותי כי הן מכירות גם אותי וגם את עומרי. היתה ילדה ששאלה למה כל כך הרבה זמן לא הייתי בביה"ס ואז העפתי עליה 'אח שלי מת, אח שלי נהרג ב־7 באוקטובר'. הפנים שלה נפלו".

מיקה סעדון: "זה כמו להטיל פצצה. אני ממש מרגישה שאני מתחמקת מלספר לאנשים, נמנעת. אם זה לא בשיחה, אז אני לא אספר, כי ממש רואים איך הבעת פנים של אדם משתנה בשנייה ואז אני לא מרגישה נעים. אני מרגישה את מבטי הרחמים, ואני ממש חושבת שאם חברה שלי היתה מאבדת את אחיה אני גם לא בטוחה שהייתי יודעת איך להגיב. זו סיטואציה קשה ולא ברורה. גם חברות שלי לפעמים הולכות לידי על ביצים".

מיקה פיירשטיין אדלשטיין: "פעם נכנסתי לעומרי לחדר והוא ישן, כמו תמיד, עם מזגן על 16 מעלות. כשהוא ראה אותי, הוא מייד תפס אותי וחיבק אותי כדי שיהיה לו משהו חם לידו. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו אלה החיבוקים שלו"

מיקה פ"א: "את מרגישה שיש ציפיות מאיתנו כאחיות שכולות?"

מיקה סעדון: "בהתחלה הרגשתי - ואולי זה היה רק בראש שלי - שאנשים חושבים שאהיה עצובה, שאבכה ושיהיה לי קשה כל הזמן, כאילו אין ציפייה שאני אצחק, שדברים ירגשו אותי ושאהיה שמחה, אבל לאט־לאט זה משתחרר. חברים קרובים שלי מבינים שאלה החיים, שלפעמים אני שמחה וצוחקת ולפעמים קשה לי. אני הרבה דברים. אני לא רגש אחד כל הזמן".

מיקה פ"א: "חלק בראש שלי מבין שאני ממשיכה לחיות כי הוא לא יכול - כאילו אני ממשיכה לחיות את החיים שלו. כשאני מחייכת ושמחה ועם חברות, יש לי פתאום בום בלב ואני מאשימה את עצמי על זה שאני לא בוכה, אבל הוא לא היה רוצה את זה. הוא היה מתעצבן. הוא היה מחבק אותי ואומר 'תשתקי תינוקת', אז בגלל המחשבה הזו אין לי הרבה רגשות אשם".

מיקה סעדון: "יש ימים שאני לא זוכרת שהוא מת. מבחינתי זה לא נתפס שהוא באמת מת, וגם התרגלתי לא לראות אותו כי בצבא הוא חזר פעם בשבועיים או סגר 21. אבל אז פתאום אני רואה סרטון שבא לי לשלוח אליו והכל חוזר. בגדול, אני מרגישה שאני אמורה להיות באבל כל הזמן כמו ברגע שהודיעו לי, אבל זה לא עובד ככה. זה לא אפשרי.

"בן אדם לא יכול להיות באבל ולבכות כל הזמן. אני מרגישה שאין ברירה אלא להמשיך. מעצבן אותי המשפט 'את בוחרת בחיים'. אני לא בוחרת בחיים. אני פשוט ממשיכה לחיות. אין לי ברירה. אני ממשיכה את החיים שלי, אבל זה לא מבחירה שהיתה לי".

מיקה פ"א: "מבטי רחמים מעצבנים אותי ויש גם שאלות מאוד מעצבנות כמו 'איך הוא מת? איך סיפרו לך?' אלה שאלות חסרות טקט. אם לא באתי וסיפרתי, אל תשאלו. מעצבן אותי שאומרים לי 'תהיי חזקה בשביל ההורים'. לא מבינים שלהגיד לילדה בת 13 ולהפיל את זה עלי זה משהו מאוד מטומטם".

מיקה סעדון: "אני לא אוהבת שאומרים 'גיבור'. הוא בחר להגן עלינו, בזכותו אנחנו כאן, אבל איתי היה בסדיר. זה חלק מהתפקיד שלו. המלחמה פשוט נפלה במשמרת שלו. לא היתה לו ברירה. הוא לא בחר למות. הוא רק לא התחמק מזה. אם היתה לו בחירה שלא תהיה מלחמה והוא לא יצטרך להילחם, הוא היה בוחר בזה. הוא מת כי זה מה שהיה".

shirz@israelhayom.co.il