חבורת דמויות עוטות אפוד של שירותי הצלה רפואיים מביטות באדם שוכב, הבעותיהם ריקות. האדם השוכב נמצא רגע אחד מתחתם, ובציור אחר הוא מרחף באותה תנוחה בדיוק - אך מעליהם. לא ברור אם הוא חי או מת, אולי בשלב ביניים בין השניים, ואת השאלה הזו שואל גם את עצמו אלקנה לוי, האמן מאחורי העבודות, שמהוות חלק מיריד האומנים השנתי "צבע טרי".
לוי, חובש באיחוד ההצלה, עוסק בעבודותיו בנושאים של חיים, אמונה ומוות, ומתאר בהן מחוויותיו הקיצוניות אך היומיומיות למדי. בהן גם הוא לא ממש בטוח באיזה מקום רוחני נמצא האדם ששוכב מולו פיזית.
"התחלתי לצייר בגלל רגעים טראומטיים של מוות שהייתי רואה והרגשתי דחף פנימי לצייר אותם", הוא אומר. "יכול להיות שעשיתי לעצמי איזו פעולה תרפויטית שעזרה לי, אבל זה פשוט היה דחף פנימי, לתאר רגעים של מוות שהיו לי בראש. מהר מאוד זה עבר לציור רגעים בתוך עולם החובשות שאני נתקל בהם או חושב עליהם. רגעים של תקווה ושל פחות תקווה".
אלה גם סיטואציות שיכולות לערער את האמונה. גם עבור אדם דתי כמוך.
"מבחינת האמונה שלי זה לא מערער. אולי בעומק, בתת מודע, זה נוגע בנקודות. אבל יכול להיות שזה בסופו של דבר ממחיש לי את המוות בכל פעם מחדש וזה הופך להיות חלק משגרת חיים. יש לי יצירה שאני קורא לה 'חלל' שאני מצייר בה פעולות החייאה. אני מתאר שם אדם שאתה לא יודע אם הוא ליד האור, מתחתיו או מעליו. זו שאלה שאני שואל את עצמי כשאני עושה החייאה לבן אדם. איפה הוא עכשיו? איפה הקיום שלו? ואני נמצא במרחק נשימה ממנו.
"הוא נמצא מולי ואני נוגע בו, מרגיש כל עצם שבו, ואני לא ידוע איפה הוא נמצא. זו חוויה מטלטלת. יש כאלה שמתארים מצב שבו הם מסתכלים עליי מלמעלה. ויש סיפורים על כאלה שמרחפים מעליך ולאט לאט נשאבים למעלה. החייאה ועיסויים הן פעולות מדיטטיביות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, והן מלוות בתפילה. אני מתפלל בזמן הזה שהאדם יחזור, או אם הוא ממש מבוגר אז שתהיה לו מנוחה טובה. זה יכול להישמע חולני, אבל כשאתה נמצא בתוך הרגע זה מאוד עוצמתי".
טיפוס מעניין, לוי, ומלא ניגודים. בוגר ישיבה בן 29 ש"משתדל למלא את רוב ההלכות", ושואל שאלות על אלוהים וקיומו. "אני יכול להבין למה זה מרגיש לאנשים כמו ניגוד", הוא אומר. "אדם דתי עם כיפה וציצית שהולך לישיבה אפילו. אני מאוד רוצה להאמין באלוהים, אבל זו משימה קשה. דת היא בסופו של דבר רצף של פעולות שאתה עושה. אמונה היא משהו רגשי שאין עליו שליטה. הדת שלי נועדה עבורי בשביל להגביר את האמונה, אני מקיים את אורח החיים הדתי כי אני רוצה להאמין שזה יעזור לי להאמין".
אל עולם האמנות הוא הגיע כמעט במקרה. בסביבה שבה גדל אין חשיפה לתרבות מהסוג הזה. וכמי שכעת נחשב לכוח עולה בשדה מקצועי וביטויי זה, הוא בעצמו מנסה להעביר הלאה את הידע ואת הסקרנות שרכש, ולהנגישם עבור חבריו בישיבה. "אני עושה סדנאות לאמנות לתלמידי ישיבה", הוא מספר. "אני לוקח אותם לפתיחות של תערוכות ולשיחות עם אמנים בשדה האמנות. מאוד חשוב לי להכניס את העולם הוויזואלי הזה לתוך העולם הדתי...חברה בריאה זו חברה שיוצרת תרבות. כרגע אני לא רואה את הפריחה הזו בחברה הדתית וזה אומר משהו. אני חושב שלצערי הרב זה מצביע על איזו נקודה מסוימת שהציונות הדתית צריכה לשים לב אליו. יש הרבה זמרים פורצי דרך דתיים לאומניים בציונות הדתית ויש סופרים נהדרים ומשוררים נהדרים. ויש גם אמנם נהדרים, אבל הם במיעוט מאוד גדול".
הרגשת גם איזושהי התנגדות?
"לא, ברוך השם אני נמצא בישיבה מאוד בריאה, וראש הישיבה שלי מאוד נהנה מהסדנאות האלה. יש גם תלמידים שמחליטים ללכת לגלריות ולמוזיאונים לבד. החשיפה לדברים האלה מאוד בריאה. הם רואים את זה כמשהו שבאמת מוסיף לעולם".
