בסוף לא נוכל לזוז

ועדת הכלכלה הכריעה היום בנושא "תעריפי החניה ברשויות מקומיות". מאחורי הכותרת הקצרה מסתתר דיון שעתיד להשפיע על כולנו. הנזק הכלכלי שנגרם בשל העומסים בכבישי הארץ הינו עצום ועומד על 40 מיליארד שקל. נוסיף לכך שפרויקטים בתחום התחבורה הציבורית בישראל מתעכבים ולכן בחר משרד התחבורה להעלות את הנושא החשוב הזה לדיון.

על פי ההחלטה החדשה, החל מהשנה הבאה יבוטל מחיר המקסימום לשעת חניה בכחול לבן. המשמעות היא שכל עירייה תוכל לקבוע לעצמה את תעריף החניה בכחול לבן. במקביל, יחויבו רשויות לקבוע אזורי חניה.

עומס, זיהום והפרעה

חניה היא משאב שנמצא במחסור תמידי. כמו כל מוצר ציבורי במחסור גם את החניה נדרש לנהל ולפקח. ראשית, בעלי רכב פרטי תופסים לעיתים חניות לתקופה ארוכה, שעות וימים, ואינם מאפשרים לתושבים נוספים ליהנות ממשאב זה. האם הייתם מאפשרים לאנשים לשמור את חפציהם האישיים בגינה הציבורית מכיוון שנגמר להם מקום האחסון בבית?

שנית, חיפוש חניה מייצר עומסי תנועה בתוך הערים, קונפליקט בטיחותי, זיהום והפרעה לזרימת התחבורה הציבורית, באופן שהבוחרים להגיע ליעדם בתחבורה ציבורית מעוכבים על ידי בעלי הרכב הפרטי.

יתרה מכך, היות שחניה נמסרת בחינם, עודף הביקוש והקושי בפיקוח מוביל לחניה על המדרכה, אשר מסכנת את תושבי העיר. חניות ברחוב גם תופסות מקום שיכול לשמש לנתיבי תחבורה ציבורית, לשבילי אופניים ולהרחבת המדרכות שישמשו את הולכי הרגל.

חלק ממתנגדי המהלך מציינים כי מדובר במס נוסף לציבור. עם זאת, האם לא עדיף לשלם קצת יותר על חניה קיימת מאשר לחפש חניה במשך שעה ויותר? האם הזמן שלנו לא שווה כסף?

הסימון על המדרכה לא יודע להבחין בין עשירונים. דווקא מרבית משתמשי התחבורה הציבורית הם אנשים שאין ביכולם לרכוש רכב. מדוע הם אלה שאמורים להינזק מכך שרכבים מייצרים עומסים ומעכבים את תנועת האוטובוס?

חשוב לזכור: רכבים אינם דבר רע. אנחנו לא מעוניינים לחזור לתקופת הסוס והעגלה. הקידמה מאפשרת לנו להגיע במהירות וביעילות לכל מקום. אך מה עושים אם הגענו למיצוי התועלות, וכרגע אנחנו פשוט פוגעים בעצמנו. נכון, חלופת התחבורה הציבורית אינה ישימה במלואה, אך הדבר אינו סותר את העובדה שיש לנהל גם אלמנטים אחרים המשפיעים על הסטת משתמשי דרך מתחבורה פרטית לתחבורה ציבורית. ניהול החניה הוא רק אחד מהם.

אומץ וחזון

החלטת הוועדה כוללת פרק זמן של 3 שנים המאפשר לעיריות להתכונן ולחלק את העיר למינימום של שלושה אזורי חניה ולאפשר לתושבים לחנות בחינם רק באחד מהאזורים הללו, לפי מקום מגוריהם.

רק לאחר 3 שנים משרד התחבורה יהיה רשאי להתערב בנעשה בערים שלא יבצעו את הרפורמה בעצמן. זוהי החלטה מאוזנת ביחס למתח התמידי בין השלטון המרכזי למקומי, שכן ראשי הערים מכירים את הצרכים של העיר, הם קשובים לתושבים שבחרו בהם ומסוגלים לקדם תוכניות ארוכות טווח, תוך התבוננות בצרכים מיידיים של תושבים.

נדרש ראש עיר אמיץ ובעל חזון כדי להבין שזהו צו השעה. חבל לחכות 3 שנים. מי שלא רוצה שהעיר שלו תהפוך למגרש רכבים בעתיד הלא רחוק, צריך לקבל החלטות קשות כיום, מתוך ראייה עתידית. רצוי לתמרץ ולעודד ראשי ערים אמיצים, שיפעלו כבר מחר בבוקר כדי לקדם כל שינוי שיעודד שימוש בתחבורה ציבורית, מבלי לפגוע בתושבי עירם ואף להפוך אותם לפרטנרים לשינוי.

הרי תושב שיוצא עם רכבו מעיר אחת ועובד בעיר אחרת מייצר גם עומסי תנועה בכבישים בינעירוניים, וזו כבר בעיה של כולנו, לא רק של העיר השכנה.