המגרש שאיש לא רצה הפך לאחד הבתים המפורסמים בלוס אנג'לס
הוא בנוי על צוק בגבעות הוליווד, מוקף זכוכית ונראה כאילו נבנה במיוחד לקולנוע • אבל בית סטאל האיקוני התחיל דווקא ממגרש בעייתי, זוג צעיר עם תקציב מוגבל וחלום שאדריכלים אחרים הגדירו כ"בלתי אפשרי" • חצי מאה אחרי, הילד והילדה שגדלו בו מספרים איך נראו החיים בתוך יצירת מופת
| עודכן:

יש בתים שמתוכננים להפוך לאייקונים, ויש כאלה שהופכים לכאלה בלי שאיש התכוון לכך. בית סטאל (Stahl House) בלוס אנג'לס, המוכר גם בשם Case Study House #22, שייך ללא ספק לקבוצה השנייה. מבנה הפלדה והזכוכית שתלוי כמעט באוויר מעל אורות העיר הפך לאחת התמונות המזוהות ביותר עם האדריכלות המודרניסטית של קליפורניה - אבל מבחינת הילדים שגדלו בו, הוא היה קודם כל הבית.
Case Study House הוא אחד הפרויקטים האדריכליים המזוהים ביותר עם המודרניזם האמריקאי של אמצע המאה ה-20. היוזמה, שהושקה ב-1945 על ידי מגזין Arts & Architecture, הזמינה אדריכלים מובילים לתכנן בתי מגורים חדשניים, יעילים ונגישים לעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין המשתתפים היו שמות כמו צ'רלס וריי אימס, ריצ'רד נויטרה ופייר קניג, והבתים שנבנו במסגרת התוכנית הפכו לאייקונים של אדריכלות מודרנית - עם קווים נקיים, שימוש בזכוכית ופלדה וחיבור הדוק בין פנים לחוץ.
סרטון חדש של מגזין הארכיטקטורה Architectural Digest מציג את שרי גרונוולד וברוס סטאל חוזרים לבית ילדותם ומספרים כיצד החלום הפרטי של הוריהם, באק וקרלוטה סטאל, הפך לאחד הבתים המפורסמים בעולם. "כשנבנה, הוא לא היה מפורסם", הם מספרים. "לא היה לנו מושג בתוך מה אנחנו גדלים".
הכל התחיל במגרש שאף אחד לא רצה
ב-1954 התגוררו בני הזוג סטאל בשכירות מעברו השני של הקניון, כאשר הבחינו בעבודות פיתוח על הגבעה. המגרש שהקסים אותם דווקא נחשב לחלש בחבורה - תלול, מסובך לבנייה ובעיני אחרים כמעט חסר שימוש.
אבל באק סטאל ראה בעיקר את הנוף.
באותו יום פגש במקרה את בעל הקרקע וסגר איתו עסקה כמעט בלתי נתפסת במונחים של היום: 13,500 דולר, לחיצת יד ושטר של 100 דולר. הסכום היה משמעותי מאוד אז - הילדים מספרים שבאותה תקופה ניתן היה לקנות בית בן שלושה חדרי שינה במישור של לוס אנג'לס בכ-10,000 דולר בלבד.
כדי להגדיל את שטח הבנייה, סטאל אסף בעצמו בלוקים ושברי בטון מאתרי בנייה והוביל אותם במכונית אל ראש הגבעה. באחת הנסיעות התקלקלה תיבת ההילוכים, ולפי הסיפור המשפחתי הוא עלה את הדרך ברוורס כדי לפרוק את המטען.
האדריכלים אמרו שזה בלתי אפשרי
עוד לפני שפגש אדריכל, סטאל בנה ב-1956 דגם של הבית שרצה. הרעיון המרכזי היה פשוט: הנוף צריך להיות הכוכב.
שלושה אדריכלים שאליהם פנה דחו את התוכנית בטענה שאי אפשר לבנות אותה. ואז הגיע האדריכל פייר קניג. במקום לנסות לגרום לבית להתנהג כמו מבנה עץ מסורתי, הוא הבין ששלד פלדה יאפשר ליצור את מעטפת הזכוכית ואת הפינה הדרמטית הבולטת מעל המדרון.
3 ארכיטקטים דחו את את התוכנית כבלתי אפשרית. מודל בית סטאהל
הבית, שהושלם ב-1960, הוא מבנה בן שני חדרי שינה בשטח של כ-204 מ"ר, עם שלד פלדה, קירות זכוכית ובריכה. הוא נבנה כחלק מתוכנית Case Study Houses - מיזם ניסיוני של מגזין Arts & Architecture שנועד להציג רעיונות חדשניים, יעילים ונגישים יחסית לדיור אמריקאי מודרני אחרי מלחמת העולם השנייה.
במקום תמונות על הקיר - לוס אנג'לס
כששאלו פעם את קרלוטה סטאל היכן היא תולה אמנות בבית שכמעט כולו זכוכית, תשובתה הייתה בערך: בשביל מה אני צריכה אמנות?
וזה אולי מסביר טוב יותר מכל פרט טכני את התכנון. באק ביקש שיוכל לראות מצד אחד את האוקיינוס ומהצד השני את ההרים - בלי לצעוד מקצה אחד של הבית לאחר, אלא פשוט באמצעות סיבוב הראש. חלונות הענק מטשטשים את הגבול בין הפנים לחוץ והבריכה נראית כמעט כהמשך ישיר של העיר.
גם המטבח היה מתקדם לזמנו. במקום להחביא אותו בחלק האחורי של הבית, כפי שהיה מקובל בשנות ה-60, הוא תוכנן כך שקרלוטה תוכל לבשל מול הנוף. התקרה בו הונמכה וחופתה בעץ כדי לייצר תחושה אינטימית וחמה יותר בתוך מעטפת הזכוכית והפלדה.
התמונה שהפכה את הבית למיתוס
ואז הגיע הצלם ג'וליוס שולמן.
ב-1960 הוא צילם את הבית בשעת ערב, כששתי נשים יושבות בפינת הסלון ומאחוריהן משתרע ים האורות של לוס אנג'לס. הנשים לא היו בעלות הבית אלא מכרות של אנשים שסייעו לצילום - אבל הפריים הפך לאחת התמונות המכוננות של האדריכלות המודרנית האמריקאית.
לדברי בני המשפחה, שולמן עצמו הסביר שלא ניסה רק לצלם נכס מושלם - אלא "לתפוס מצב רוח". וזה בדיוק מה שעשתה התמונה: היא מכרה לעולם פנטזיה של חיים קליפורניים מודרניים, פתוחים וזוהרים.
"כשמביטים לאורך הקורה, המבט נישא היישר אל רחובות העיר; המשטח האופקי נעלם בנקודת המגוז ומושך את העין החוצה, והבית הופך לאחד עם העיר שלמטה." (פייר קניג)
View this post on Instagram
בהמשך הופיע הבית בסרטים, בפרסומות ובקליפים, בהם "Galaxy Quest" והקליפ של Wilson Phillips. אבל מאחורי כל הדימויים הזוהרים התקיימו חיים משפחתיים רגילים להפליא: ילדים שהחליקו על גלגיליות בין קירות הזכוכית, קפצו מהגג לבריכה, צפו בניל ארמסטרונג דורך על הירח ואכלו יחד סביב שולחן המטבח.
כיום בית סטאהל עדיין נמצא בבעלות משפחת סטאהל. הבית אינו מוזיאון ציבורי רגיל, אלא נכס משפחתי פרטי שמופעל גם באמצעות סיורים מוזמנים מראש.
וזה אולי סוד הקסם של בית סטאל. הוא נחשב היום ליצירת מופת של המודרניזם, אבל מעולם לא נועד להיות מוזיאון. "זה בית משפחתי שחיו בו", מדגישים הילדים. הוריהם לא יצאו לבנות אנדרטה אדריכלית - הם פשוט התעקשו לבנות את הבית שחלמו עליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו