בזמן שרוב הכסף הגדול ממשיך לזרום לדירות יוקרה בגוש דן, עם תשואות שכירות מנומנמות של 2% בלבד - המספרים ההיסטוריים מספרים סיפור הפוך לחלוטין: אם המטרה היא להצמיח הון משמעותי, ולא רק לשמר אותו, המנוע הפיננסי האמיתי נמצא מחוץ לקו חדרה-גדרה.
שוק הדיור בישראל התפצל לשני תתי-שווקים: במרכז - מחירי כניסה אסטרונומיים ותזרים שוטף שנשחק עד דק. רכישת דירה להשקעה בתל אביב או בגבעתיים תניב לך היום תשואה ברוטו של 2.0-2.3% בלבד, כך שבסביבת הריבית הנוכחית המשקיע בפועל מסבסד את הדירה מכיסו כל חודש. בפריפריה ובערים המתפתחות התמונה הפוכה: תשואות שוטפות של 3.6% עד 4.6%, שמכסות את רוב המשכנתה ומאפשרות לישון בשקט בלילה.
יש כאן גם עניין של פרופורציות. דירה בפריפריה שעלתה 1.3 מיליון שקל וטיפסה ל-1.95 מיליון רשמה עלייה של 50%. כדי שדירה במרכז ב-3.6 מיליון שקל תשיג את אותה תשואה, היא צריכה להגיע ל-5.4 מיליון - רף כמעט בלתי אפשרי בהינתן רמות השכר במשק. בפריפריה, לעומת זאת, מנועי צמיחה כמו חיבורי רכבת, הסכמי גג ורובעים חדשים מקפיצים ערכים במהירות: נתיבות ואשקלון הפכו ממרוחקות למבוקשות, וחריש וכרמי גת נבנו כמעט מאפס.
הנתונים ההיסטוריים תומכים בכך: מאז 2000 עלו מחירי הדירות בגוש דן בכ-200%, לעומת 260-300% באשקלון ונתיבות, ו-110-130% תוך עשור בלבד בחריש ובכרמי גת. המסקנה המתבקשת: מי שמחפש שימור הון ותנודתיות אפסית - ימשיך לגוש דן; מי שמחפש צמיחה אמיתית של ההון - ימצא אותה הרחק ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו