מעם רודף בצע לעם רודף ביצה

אני מעט מתוסכל. אני קורא בכל מקום שכל עם ישראל מבלה במפגשים ברשת בשלל אירועים וירטואליים מלאי אנרגיה ועניין, כולם לומדים לנגן בגיטרה, לומדים מדיטציה ולכתוב סינית, ואני עסוק בעיקר בתפריט של ארוחת הערב.

מאיפה האנרגיה הזאת של כולם ומהיכן הם שואבים את מצב הרוח הטוב הזה? אולי משום שהם נמנעים מפרופסור ברבש מדי ערב? אני לא יכול, התמכרתי. אני חייב לדעת לפני שאני הולך לישון כמה מונשמים יש וכמה זה השפיע על העקומה.

לא ברור מה חמור יותר מבחינת העם בציון - עלייה במספר המונשמים אוירידה בכמות הביצים- אבל ברבש מסביר ויש לו עקומה גם לזה. תמיד אמרו עלינו על היהודים שאנחנו עם רודף בצע, מי חשב שיום אחד נהפוך לעם רודף ביצה? ומה אתם עושים עם כל הביצים האלה ואיך עוד נשאר לכם זמן ללמוד גיטרה? אבל לי יש את ברבש שלי ואני חולם על הרגע שתהיה לו דקה בשבילי.

אני רואה אותי ואותו צועדים ליד איכילוב והוא מסביר לי בעדינות ובנחישות שאם עד סוף הרחוב, לא נאכל מספיק ביצים - יהיו 100 אלף מתים. ואז אני עוזב אותו, רץ מהר למכולת, חוטף תבנית מהמוכרת, חוזר לברבש ומביא לו חביתה גדולה וחגיגית. כשתיגמר הקורונה חייבים להמציא לו מחלה אחרת, הוא לא יכול להשאיר אותנו ככה בריאים ואופטימיים.

ועכשיו דילמה - לחלק או לא לחלק, זאת השאלה. לקראת העשרה בחודש, לחלק או לא את הוויזה והישראכרט כמובן. כי עצרנו הלוואות, משכנתאות, הוראות קבע, אבל לא הפסקנו לקנות אוכל, ועכשיו הם רוצים שנשלם על כל אלה. כנראה נחלק.

ולסיום אני מבקש להתנצל בפני כל עוזר ועוזרת שהעסקנו במשך השנים. אני מצטער על כל הערה, גערה, ביקורת או חוסר שביעות רצון שהיתה לי. לא הבנתי כמה קשה העבודה שלכם, לא היה לי מושג מה המשמעות האמיתית של שטיפת רצפה. סליחה־סליחה־סליחה. עוד לא באמת שטפתי את הרצפה, אבל הקונספט מאוד מסתורי ומסובך. אחרי שהחלפתי מצעים הבנתי שהחיים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. מה חשבתי לעצמי כשהעזתי להתעצבן, אז לפני המלחמה, כשגיליתי מעט אבק על החלון? פרס ישראל והדלקת משואה, זה מה שמגיע לכם ומייד. וברכותלעידן רייכלשידליק משואה השנה! יוני רכטר יצטרך לחכות עוד קצת. גם קובי אשרת, נורית הירש, שלום חנוך חווה אלברשטיין, טוב הם צעירים מדי.