מותק, הקולה התכווצה – מה קרה לזירו?

בימים האחרונים מתחוללת סערה בפחית הקולה של הישראלים: חנויות שונות החלו למכור פחיות קולה זירו של 250 מ"ל, במקום הכמות הרגילה של 330 מ"ל שהיכרנו במשך עשרות שנים – באותו מחיר, או במקרה הטוב בהוזלה קלה מאוד, שלא מייצגת את ההפחתה בת 24 האחוזים בתכולת הפחיות.

מדובר בשיטה מוכרת של חברות להעלות רווחים על מוצרים, המכונה שרינקפלציה, או באנגלית shrinkflation; המילה מגיעה משילוב של shrink (להתכווץ) ו-inflation (אינפלציה). מה שזה אומר הוא שבמקום למכור את אותו מוצר במחיר גבוה יותר, מה שעלול להוביל למחאה צרכנית, החברות משאירות את המחיר של המוצר כמו שהוא, אבל מכווצות את התכולה. כך אנחנו משלמים מחיר גבוה יותר לאותה כמות בלי לשים לב.

התיאוריה מאחורי השיטה היא שאנשים רגישים יותר לעליית מחיר מאשר לירידה בכמות. אם מחיר עולה משמונה לעשרה שקלים – אנחנו נשים לב לכך מייד. אם המשקל יורד בעשרה גרם – רוב הסיכויים שלא נבדוק ולא נבחין שמשהו במוצר השתנה.

התופעה הזו קיימת לא רק בתחום המזון; גם בתעשיית מוצרי ההיגיינה עושים את זה: גליל נייר טואלט נראה אותו דבר, אבל יש בו פחות שכבות או פחות דפים. חברות כמו Procter & Gamble שינו לאורך השנים כמויות באריזות בלי שינוי בולט במחירי המדף.

הקטע הכי מסוכן הוא שלפעמים, אחרי שמתרגלים לכמות הקטנה, החברה גם מעלה מחיר. והתוצאה היא התייקרות כפולה: גם פחות מוצר, וגם ביותר כסף.

מאז 2006, קיימת בישראל הוראה לחברות שמבצעות "שרינקפלציה" להוסיף לאריזות המוקטנות גילוי נאות, והיא עודכנה ב-2019 ושוב ב-2020 – אך בד"כ הגילוי הנאות כתוב בצורה מאוד לא בולטת, כדי שלא נבחין בו.

הדרך היחידה לנצח מהלכים כאלה היא בעזרת הכוח שלנו כצרכנים: לקנות פחות מהמוצר שעובר את השרינקפלציה, כדי לאותת לחברה שזוהי גזרה שאנחנו לא מוכנים לקבל. אחרת שום דבר לא יעצור את החברות מלייקר מוצרים פעמיים, ואף יותר.