בכל סוף שנה אנחנו שומעים את אותה מנגינה: "עוד מעט מתייקר". אבל ב־2026 זה צפוי להרגיש פחות כמו עוד עדכון שגרתי ויותר כמו שחיקה מצטברת של היכולת לקנות את אותו סל חודשי.
מחירי החשמל והמים מטפסים, מחירי מזון ושירותים ממשיכים לזלוג למעלה, ובמקביל הנטו לא תמיד מצליח "להדביק" את הפער, לא בגלל שברוטו לא עולה, אלא כי חלק מהשינויים סביבנו עובדים כמו מס שקט: פחות כוח קנייה עבור אותו תלוש.
איך מתמודדים עם הפגיעה הזאת? לכאורה, התשובה פשוטה: מצמצמים הוצאות. ברור. אבל מאחורי הפתרון, קיימת מורכבות שאנחנו צריכים להיות מודעים לה, כדי לשפר את יכולת ההתמודדות עם המצב החדש.
קיצוץ בשומנים
אני מציע להבחין בין שלוש גישות בסיסיות להתמודדות עם פגיעה בכוח הקנייה שלנו. את הגישה הראשונה ניתן לתאר כ"התייעלות": שימור מרכיבי הליבה של סגנון החיים שלנו, תוך קיצוץ ב"שומנים", במרכיבי הצריכה הראוותנית שלנו, ואולי גם בכל מיני הוצאות שכבר שכחנו מקיומן. אני בכוונה משתמש בביטוי הזה: שימור סגנון החיים. לא מדובר רק בטעמים אישיים, אלא במערכת של הרגלים, חברים, טקסים, אזורי נוחות וגם תפיסה עצמית.
מחקרים מראים כי במקרים רבים, פגיעה בכוח הקנייה אינה מובילה באופן מיידי לשינוי והתאמה של סגנון החיים. אנשים מעדיפים להגדיל את כוח הקנייה שלהם באמצעות אשראי, כדי לשמר את סגנון החיים והזהות הצרכנית שלהם. במקרה כזה, ההמלצה היא התייעלות: תעברו על רשימת ההוצאות שלכם, ותוותרו על כל מה שלא הכרחי.
אבל כאן מסתתר גם המלכוד: במקרים רבים, הגישה הזו הופכת לניסיון להתכסות בשמיכה קצרה מדי. אם הוצאות הליבה גדולות, וכוח הקנייה לא מצליח לממן אותן, התייעלות לא תצליח להתמודד עם המינוסים הצפויים. במקרה שהפגיעה הזמנית בכוח הקנייה שלנו תתברר כארוכת טווח, סביר שגישת ההתייעלות לא תהייה מספיקה כדי להפוך את סגנון החיים שלנו לבר-קיימא.
שינויים בחיים
נקודת הפתיחה של הגישה השנייה, היא קבלה והפנמה שהפגיעה בכוח הקנייה שלנו דורשת טיפול עומק הכולל פגיעה בסגנון החיים שלנו, וצמצום ההוצאות המבניות. כאן לא מדובר בייעול הניהול התקציבי, אלא במה שאפשר לקרוא לו שינוי באסטרטגיית החיים שלנו. זה כבר דורש החלטות שמזיזות לוחות טקטוניים בחיים הפרטיים: מעבר לאזור מגורים זול יותר או שינוי בצפיפות ובסטנדרט הדיור, ויתור על רכב שני או מעבר לרכב זול משמעותית.
שינויים אלו בדפוסי הצריכה שלנו דורשים תהליך שהוא גם סוציולוגי וגם פסיכולוגי, הכולל הגדרה מחודשת של "התודעה המעמדית" שלנו: הגדרה מחודשת של צורות הבילוי שלנו, של החברים שלנו. מדובר בשינוי עומק, שמעט אנשים מצליחים לבצע אותו ללא משבר: זה לא רק מספרים, זה ויתור על סימני סטטוס ועל נוחות שהתרגלנו לראות כזכות טבעית. אולם מי שמצליח לעבור את התהליך הזה ולהישאר בחיים, יגלה עד כמה בני האדם גמישים בהתאמה של הצרכים שלהם לכמות המשאבים העומדים לרשותם.
עזרה הדדית
יש גם אסטרטגיה שלישית, שמדברים עליה מעט מדי: הפתרון הקהילתי. כשקיום יומיומי נעשה יקר ושברירי, קהילות הן מנגנון התמודדות מוצלח, משום שהן מייצרות רווחה עבור חברי הקהילה, שאינה דורשת הגדלת של כוח הקנייה האינדיבידואלי: שיתוף המשאבים, העזרה ההדדית וכלכלת המתנות הפנימית הם תחליפי כסף.
אנחנו רואים את זה בחברה החרדית בצורות שונות של גמ”חים ותמיכה, ורואים את זה גם במסורות סולידריות יותר קולקטיביסטיות. הפוטנציאל כאן גדול: להגדיל רווחה בלי להגדיל הכנסה פורמלית. החיסרון ברור: הקמה של קהילה מתפקדת היא תהליך קשה ויש לו עלויות במונחים של זמן ואנרגיה. קהילה טובה לא צומחת מסיסמאות; היא דורשת זמן, אמון, כללים, ומישהו שמוכן להחזיק את המערכת.
הגדרה מחודשת
השאלה באיזו אסטרטגיה לבחור אינה רק שאלה כלכלית. השאלה כיצד אנחנו מתמודדים עם פגיעה קצרת או ארוכת טווח בכוח הקנייה שלנו, היא גם שאלה סוציולוגית ופסיכולוגית. כל אחד, בהתאם למצב החיים שלו, צריך למצוא את אופן ההתמודדות שמתאים לו: האם יש לי משפחה גדולה שמאפשרת חלוקת עומסים ועזרה הדדית, או שאני רווק? באיזה אזור גאוגרפי אני גר, ומה המשמעות של מעבר או שינוי צפיפות עבורי? אילו רזרבות יש לי: זמן, כסף, קשרים, סיוע משפחתי, מיומנויות?
במובן הזה, ההתמודדות עם הפגיעה ביכולת הקנייה היא לא רק חישוב של הוצאות והכנסות, אלא לעיתים גם תהליך של הגדרה מחודשת: של זהות מעמדית, גיאוגרפית, ושל השאלה מה הם "החיים הסבירים" שאנחנו מנסים לשמר. וסביר להניח שלפחות אצל חלקנו, שינוי כזה הוא תנאי כדי להפוך את ההתמודדות לאפקטיבית ויעילה יותר.
פרופ' אריה קרמפף הוא ראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל-אביב יפו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו