הפעם הראשונה שבה הלכתי אחרי דן פילץ בדיזנגוף סנטר, רואה איך הוא מתכופף להרים כל פיסת נייר מהרצפה, היתה ב־2017. אז, פעלה על גג הסנטר חווה הידרופונית שסיפקה מיני עלים ירוקים באיכות משגעת לבתי קפה ומסעדות בסביבה, ושמעתי ממנו על חזון חקלאות אורבנית ועל קיימות, מילה שעובדת שעות נוספות - אבל מהפה שלו היא מבטיחה ומקיימת.
אני זוכרת שעם חסה בין השיניים שאלתי אותו אז אם מדובר באידיאולוגיה או בבניית תדמית שתרכך את ההילה הקפיטליסטית שאופפת קניונים גדולים. פילץ אמר שהוא באמת מאמין שהעולם הולך לשם, לכיוון של סחר הוגן, לכיוון הקיימות. שהם, בהנהלת הסנטר, לומדים כבר לא מעט שנים איך לחסוך בחשמל, באנרגיה ובמים.
שמונה שנים אחרי, חזרתי לפגוש אותו לרגל השקת "חמישים מעלות בצל", הביאנלה השנייה לאמנות סביבתית שאותו אוצרת נאוה בני ויושק ב־6 באפריל. 13 מיצבים גדולים יוצגו בחללים הציבוריים, "כמערכות אקולוגיות המתאימות עצמן לסביבה משתנה, מפגישות בין חיי היום־יום למחשב", מבטיחים הפרסומים. בנוסף, יוצגו עבודות וידאו וסרטי אנימציה המתייחסים לסביבה בשנת 2025 הבוערת ממלחמות, משריפות ומחרפת המילים היוצאות מהפה של טראמפ בכל הנוגע לעשייה עבורה.
"כל העתיד שלנו כתוב בזבל", הסבירה לי פעם אדריאנה סרני, שכל חייה הוקדשו למיחזור חסר פשרות בדירה קטנה בסורנטו עד שבאו לקיצם וגופתה נשרפה, כי לא יעלה על הדעת שתיטול קרקע לעצמה. לו אדריאנה עוד היתה בין החיים, הייתי מביאה אותה ליום אחד בדיזנגוף סנטר, שם מיון ומיחזור הם חלק מהנשמה של המקום.
הייתי מראה לה את ערימות הקרטונים שנארזים בחבילות ונמכרים בתל אביב, עיר הנוודים, לעוברים בין דירות. היינו הולכות לתערוכה שמוצגת שם עכשיו, במקום שפעם שימש מרתף המעצבים. תערוכה שנוצרה משיתוף פעולה בין מכללת שנקר לוועד האולימפי. שמונה ספורטאים וספורטאיות חברו ל־16 מעצבים ומעצבות ליצירת אופנה מקיימת. מוצגים שם בגדים שחוץ מחוטי התפירה והרוכסנים שבהם, מוחזרו מבגדי ואביזרי ספורט.
הייתי יורדת איתה לקומה מינוס ארבע, ואדריאנה היתה אומרת משהו על זה שהיא מתה על סודות של מרתפים. שם, מאחורי דלת כבדה, נמצאת הנגריה שבה מתנדבים מהארץ ומחו"ל מפיחים חיים חדשים, יוצרים אדניות ורהיטים ממשטחי העץ שפורקות המשאיות שמביאות סחורה, שברי רהיטים וזיכרונות מקרשים.
אבי קוראים לנגר שמפקד על הכל, ואם לא היתה בושה בעולם הייתי מבררת מה זה הבושם שהוא משתמש בו. יא אללה, איזה ריח טוב ואיזה אוסף מקסים של חפצים מראשית היישוב שאותם סידר כמו תערוכה קטנה ומקסימה לקבל את פני הנכנסים לזולה שלו. זו שממנה, לפני כמה ימים, יצאו כמה רהיטים לקהילת בארי בצאלים. משלוח צנוע שאחריו, מבטיח פילץ, יגיעו עוד הרבה.
אחרי זה היינו נכנסות לתוך הקרביים של הסנטר, לבטן המתחם, שם, לצד מערכות הניקוז ומערכת החשמל שמגיעה ישירות מרדינג, שוכנים מאות עטלפי פירות שבחושך יוצאים לחפש מזון על עצי העיר. כל כך הרבה פעמים ייעצו לאנשי הסנטר להיפטר מהם, אמרו שהם מטרד תברואתי - אבל הם החליטו לתת להם להיות, והיום קהילת העטלפים הזו היא נושא למחקרים בארץ ובעולם, מושא לאהבת הקהל.
שם, בחלל הזה, כמו זחל ענק, ניצב הקומפוסטר. חצי טונה של פסולת אורגנית שמגיעה מהסופר בכל יום היא שמאכילה אותו, וכשמקרבים לאף את הקומפוסט שנפלט ממנו כעבור כמה ימים, ממלא את הנחיריים ריח אדמה טובה, כזו שמבקשת להצמיח. חלק מהקומפוסט מיועד לעשייה החקלאית שעל גג המבנה, השאר נמכר בשקיות נייר ממוחזר בעמדות הפזורות במסדרונות הסנטר. כאלה שבהן מוצבת קופה, חפה מהשגחה, שאליה, עבור שקית קומפוסט אחת, משלשלים מטבע של עשרה שקלים. 90% מהכסף, כמו זה המגיע ממכירת הקרטונים, הולך כתוספת משכורת לעובדי המיחזור והניקיון של הסנטר.
"נניח רגע לזה שאנחנו מפחיתים דרסטית את כמות האשפה - העובדים מרוויחים יותר, אנחנו מצליחים לשמר אותם ליותר זמן והם יותר חרוצים, מסורים לעבודה שלהם, כי זה הבית שלהם", מסביר פילץ את העולם שבנה ביחד עם אלון אחיו ובעידודם של יואב וקלרה, בני המשפחה של פלאטו שרון ז"ל. שרון, ביחד עם אריה פילץ, סבא של דן, היה זה שהקים את דיזנגוף סנטר שנפתח ב־1977. אריה, שכמו הנכד שלו גם הוא היה יזם בוער במחשבה, פורס ידיים לחידושים ולרעיונות פורצי דרך.
עובדים בשש שפות
כבר בסוף שנת אלפיים הוחלט בהנהלת הסנטר לעבור להעסקה ישירה, בעיקר כי התעייפו ממלחמות מול חברות הקבלן שהמשיכו, לדברי פילץ, לשלוח עובדים "מבואסים ולא יעילים כי יש להם עבודה סיזיפית עם תגמול נמוך, עם קבלן מעסיק שדופק אותם על חופשות, על הפסקות, על מדים, על פיטורים אחרי 11 חודשים. כל תעלול אפשרי בספר התלושים. החלטנו שנקלוט את העובדים האלה, נעסיק אותם בעצמנו. גדלנו מארגון שמעסיק 20 עובדים לארגון שמעסיק 130. גילינו עד כמה זה יעיל, וכיום אנחנו חוסכים המון־המון כסף בזכות הדבר הזה.
"אני אלך איתך רחוק בשביל להסביר את זה. יש לנו עובדים ושש שפות שהגיעו איתם מארצות המקור. אנחנו מתרגמים את התמצית של הסכם ההעסקה, כל אחד לשפתו, שיבין בדיוק על מה הוא חותם. זה משנה לגמרי את התפיסה של העובד כי הוא מבין שהמעסיק לא נגדו. במציאות הארץ־ישראלית, לצערי הרב, חלק גדול מעובדי הניקיון לא מרגישים ככה. יש לנו כאן הלוואות משנות חיים. אנשים מקבלים פה הלוואות שאיתן הם מקימים עסקים או בית בארצות המקור שלהם. אנחנו לא לוקחים פה סיכון כי יש לנו את הכסף שהפרשנו להם במשך כל השנים שהם עבדו, ככה שאנחנו מבוטחים למקרה שהם לא יחזירו את ההלוואה".
"המבנה של הדבר הזה הוא סופר כלכלי", הוא מבקש לחדד. "זה לא מסתכם רק בטוב לב ואהבת אדם, למרות שגם אלה הם חלק מהעניין. תביני מה המשמעות ללמד עכשיו, כל פעם בשפה אחרת, עובדת שהגיעה מחו"ל. להסביר לה איך להגיע לחנות באג בשש שפות זה אתגר רציני". ואני מוסיפה משהו על זה שגם בעברית זו לא משימה לא פשוטה.
על דבורים ואופניים
חיים שלמים שאני מאבדת את דרכי בחלל הזה, גשרים, עיקולים, עליות, ירידות, מעברים תת־קרקעיים, שמונה כניסות מהרחובות שמסביב, חמש כניסות מהחניונים ושתי כניסות נוספות מהמגדלים. תכננו אותו האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר, שהעמידו מרכז קניות שלא דומה לאף אחד. בטח לא לקניוני ענק שקמו אחריו, מתחרים ביניהם למי יש יותר גדול, אבל אין להם חמוקיים ואין בהם סודות.
על הגג - עולם שלם שוקק חיים וכוונות טובות. על אחד הקירות מתהווה עבודה שכולה מג'ינס משוחזר. על קיר אחר, מפוסלת בבוץ, תמונה האוצרת את חיות הלילה של תל אביב. כאן גם ממוקמת התינוקייה של הסנטר, שכבר 13 שנה מתקיימת בשיתוף עם יוזמת האנרגיה הטובה. בכל ט"ו בשבט יותר מ־1,000 ילדים מגיעים לרחבת הסנטר לשתול עצים בפחים עם אדמה וקומפוסט תוצרת בית. העצים מועלים לגג, שם הם מטופלים עד לט"ו בשבט בשנה הבאה, אז הם מועברים לנטיעת קבע בארץ. שריפות בכרמל, שריפות בהרי ירושלים, חורשות צעירות בצפון ובעוטף - כל כך הרבה פצעים בשחור חבשו בירוק העצים של הסנטר.
"זהו חלק מהקיזוז הפחמני של דיזנגוף סנטר", מסביר פילץ בקיימות מנוקדת, שעה שאני הולכת מול שדרת תינוקי עצים שלכל אחד מהם מוצמד שם של חייל שנפל במלחמה, בפרויקט הנצחה של כיתה מליידי דייויס. 900 עצים, נלפת הגרון, כשפתאום אני רואה את השם שלו ואני מתאמצת שלא יברחו הדמעות. סא"ל סלמאן חבקה. היה בן 33 כשנפל ב־2 בנובמבר 2023. צילמתי את השתיל לשלוח להורים, יודעת שאפילו יער שלם לא יוכל לשריטות הלב של מואהב, אמא שלו.
פילץ: "אנחנו מתרגמים את התמצית של הסכם ההעסקה לשפתו של כל עובד, שיבין בדיוק על מה הוא חותם. הוא מבין שהמעסיק לא נגדו. במציאות הארץ־ישראלית, לצערי הרב, חלק גדול מעובדי הניקיון לא מרגישים ככה"
עכשיו גם השמיים לא מתאפקים, ותחת טפטוף שלא עושה עליה שום רושם נכנסת משלחת מטעם שגרירות נורבגיה שבאה ללמוד על קיימות עירונית. הם לא לבד. בכל חודש מגיעים לגג הזה מאות מבקרים שמבקשים ללמוד את הנושא. כיתות מבתי ספר, סטודנטים, רשויות מקומיות, חברות תעשייה, חברות הייטק ופנסיונרים מהלכים בגינה לדוגמה, שומעים על דבוראות ביו־דינמית. על כוורות שבהן חיות בכיף דבורים המשמשות להאבקה, שעכשיו בגלל שחורף היא מלאה בדונג. פעם הסבירו לי שבגלל שאף אחד לא רודה את הדבש שלהן, תכלס לא רוצה מהן כלום, הן לא מרגישות מאוימות, ושאם ארצה אוכל ללטף אותן. דמיינתי לרגע - והחלטתי שלא לנסות.
גם עמותת "בומרנג" מתארחת בגג המעשים הטובים הזה. קבוצת פנסיונרים תחת הדרכה מחדשת צעצועים ומשחקי קופסה שאותם הם מוכרים. אופניים שנראים כאילו מזמן גמרו את הסיבוב שלהם בחיים עוברים פירוק והרכבה, שיפוץ והחייאה במסגרת פנימית, ככה קוראים למיזם קהילתי־סביבתי המעודד שימוש באופניים. "יותר מ־20 זוגות אופניים החזרנו כבר לכביש", אומר פילץ, שכל יום מגיע מיפו לעבודה ברכיבה. אולטרה־מרתוניסט שבכלל הועיד עצמו לקריירה של מטפל. למד שיאצו ורפואה סינית, נגע גם בלימודי פסיכולוגיה, עד שהחיים נשכו בחלומות שלו.
דן היה בן 22 כשאביו נפטר בגיל 56, שנתיים אחרי שסבא שלו עלה גם הוא לשמיים של תל אביב אהובתו, והוא ביחד עם אלון אחיו צלל לעסקי הסנטר שלא עשו להם חיים קלים. הפיגוע המחריד ב־96' ואחריו השריפה הגדולה, קניונים חדשים התחילו לצוץ, והם - שילדות שלמה העבירו בין "פרוזה", חנות הספרים של אמא שלהם בסנטר, לבין חנות הפוסטרים של תומר שעד היום מוכרת בלי סוף פנטזיות וחלומות לתלות על הקיר - התחילו מנסחים משהו אחר.
הם הבינו שהם מוגבלים מבחינת יכולתם לספק דרישה הולכת וגוברת של שטחים לחנויות ענק. הסנטר מראש תוכנן ברובו לחנויות קטנות. התמהיל שנולד מאילוץ וחזון הוא בעל כמה פרצופים. לתושבי האזור הוא מספק סידורים. בנק, דואר, כל הכיף הזה. הוא מתחם שמצטיין בחנויות ספורט, חנויות אופטיקה, באופנה יש חזקים ממנו, אבל רשתות כמו זארה, למשל, התחילו אצלם. את המסדרונות והחללים הפכו כאן ליתרון. מין סלון אירוח מתפתל לירידים, אירועי פופ־אפ, עמדות עבודה למטפלים, נקודות מכירה ליוצרים ועשייה חברתית כמו זו של "עלם", למשל. טבעונים, להט"בים - כולם רואים באירוח של הסנטר סוג של בית.
לא זורקים אוכל
המפורסם מכולם הוא שוק האוכל הפועל בימי חמישי ושישי. "מפרנס 40 משפחות", אומר דן כשאני אוכלת יופי של קובה מדוכן שמתמחה באוכל עיראקי. מעטפת דקיקה ממולאת להתפקע בתערובת בשר ששומרת על לחות ועל איפוק מבורך במלאכת התיבול. אני מסננת משהו על זה שחיים שלמים גרתי מרחק נגיעה מהשוק הזה, ואיך זה שאף פעם לא טעמתי מהקובה הזה, כשפילץ ממשיך בתיאור המצוות: "מה שלא נמכר בשוק - מתנדבי עמותות 'אלון ואלה' אורזים ומשגרים למשפחות נזקקות. יותר מ־70 משפחות אוכלות מהשוק הזה בכל סופ"ש. אנחנו תורמים יותר מ־20 טונות של אוכל מבושל בשנה, במקום לקבור אותו בנגב - מה שאומר גם חיסכון בתחבורה, גם חיסכון בכסף לעיריית תל אביב, גם הקטנת זיהום האוויר וגם הפחתת פליטות של גזי חממה לאטמוספרה. אנחנו חוסכים 20 טונות פסולת אורגנית. זה הופך את זה לעניין חברתי, סביבתי וכלכלי".
אין לי מושג דרך איפה בדיוק המשכנו לטפס, אני רק זוכרת שהיו שם המון דליים מפוצצים בפרחים כמו תמונה מסרט ניו־יורקי שפעם ראיתי, וחלון גדול שמשקיף על המאפייה של קירש, קונדיטוריה ובית קפה שלא הכרתי קודם. סביב השולחנות ישבו לקוחות עם או בלי מטפלת צמודה ומשהו בהם נראה היה מוכר, כאילו לא קמו מהכיסא מאז שעזבתי את העיר והשכונה רגע לפני המלחמה.
בחך שמח המשכתי אחריו במסדרון המתפתל, חולפים ליד חנויות שיש רק בסנטר. חנות הדגל של לגו, יער הפיות, חנויות שמתמחות בהגברה, חנות יוצאת דופן למוצרי אמנות. פסנתרים פרוסים מאופק ועד סף בקומה העליונה של כלי זמר, החנות שבקומה התחתונה שלה כמעט כל ילד בשכונה דמיין שם לפחות פעם אחת שהוא כוכב רוק. חנויות קונספט כמו בובות פופ, סטודיואים לקעקועים, חנויות שהתחילו מפופ־אפ ובתמיכה כלכלית של פילץ הפכו לחנויות קבע. חנויות בגדים גותיים שמזכירות את טוקיו. עולמות האנימה, המנגה והקומיקס מתקיימים בחנויות. לפה גם יגיע מי שבעניין של ה"וורהאמר" - משחק מלחמה בהשראת מבוכים ודרקונים. אסטרטגיה, טקטיקה - הכל שם בתוך קרבות מיניאטורות שאותן בונים וצובעים השחקנים, במלאכה תובענית הדורשת יד יציבה וזכוכית מגדלת. בבוקר המאוחר עוד היה סגור שם, בחלל המיועד ליצירה, ובזה שמולו המוקדש לשדה הקרב עצמו. וכשעמדתי בין החנויות, מנסה ללמוד משהו מהצצה בחלונות, קפצה בטלפון כותרת שחודשו ההפצצות בעזה.
פילץ: "כבר בצהרי 7 באוקטובר, בזכות הקשר המתמשך שיש לנו עם מד"א שמתרימים פה דם כל השנה, הבנו את היקפי האסון, שהתורים לתרומות דם סותמים את הכניסות לחדרי מיון בבתי החולים. אמרנו להם שיעבירו את התרומות לפה". משם זה גדל להיות החמ"ל השני בגודלו בעיר. יותר מ־2,000 מתנדבים, 600 נהגים. הסנטר היה למחסן מיון של ציוד וביגוד שנשלח לכל הארץ. לנקודות כינוס, לים המלח, לאילת, למפונים, לחיילים, לכל מקום.
במרחב המוגן הוקם מרחב פעילות למשפחות. הצגות תיאטרון, מוזיקה, מזרנים, מתנפחים. הרוב מתרומות. אלפי משפחות הגיעו לשם עם ילדים להתאוורר ממחנק הממ"ד. נוסף על כך פעל מרחב שהציע מגוון מטפלים - פסיכיאטרים, פסיכולוגים וטיפולים הוליסטיים. "כל 'גשר עגבנייה' היה 200 מ"ר של אופנה, הנעלה, נשים, גברים, ילדים - הכל סודר כמו חנות וינטג'. מפונים באו ולקחו כל מה שהם צריכים. מרכז של חמ"ל צנחנים התארח אצלנו, כל הגנרטורים, ציוד, אפודים כל מה שצריך באו ולקחו. בזכות העיסוק בקרטונים לאורך השנה היינו ערוכים לאריזה.
"זה לא שאני סתם נכנס לפרטים. זה להראות שהדברים מתחברים. זה הכוח של התנהלות מקיימת, ביום־יום, בשגרה. התנהלות של כלכלה, חברה וסביבה. זה מה שיוצר את הבסיס לחירום. חמ"לים של התארגנות אזרחית החזיקו את המדינה בשבועות הראשונים. ואלו המסקנות של הניתוח הזה - שההתנהלות החברתית הסביבתית בשגרה יוצרת את הבסיס לחוסן בחירום".
עם כל השינויים שהעולם חווה, אתה עדיין מאמין שהוא ילך על כלכלה מקיימת?
"לחלוטין. אירופה דוהרת לשם, חלקים מהמזרח. אני ראיתי מדינות הולכות על זה בכל הכוח, כולל מדינות משפיעות. הגרמנים לא פראיירים, והשבדים לא מטומטמים. אני באמת עדיין מאמין שמודל הקיימות הוא שינצח - הוא הכי יעיל והוא באמת בר־קיימא"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו