מדדי המחירים הנוסקים בעולם נראים חריגים, אבל האמת היא שהעשור האחרון הוא החריג. אינפלציה אפסית היא לא עניין נורמלי ואפילו לא רצוי. במשך עשרות שנים כלכלנים לימדו אותנו שאינפלציה של 3% היא היעד הראוי, זהו בעצם קו האפס, כמו 3% אבטלה - זוהי למעשה תעסוקה מלאה. עם השנים הבנקים הגמישו את היעד וקבעו טווח רצוי של 1%-3%, אבל גם את הטווח הזה פספסנו מלמטה.
אם נעמיק מעט במספרים נגלה שלמעשה הכלכלה היא זו שמשתנה, ולא המדדים. המודלים להערכות שווי של המילניום הקודם נראים מצחיקים כיום, כמו שאלו שניסו לתמחר את החברה שלהם לפי פוטנציאל נראו מגוחכים לפני תחילת המילניום הזה.
אנחנו יודעים שהחיים שלנו לא נעשו זולים יותר בשני העשורים האחרונים, למרות שמדד המחירים לצרכן מתעקש שכן. המדד הזה בודק את השווקים המסורתיים הרבה יותר ממשקלם אצל רוב משקי הבית. אני מודה שלא ידעתי שרבות מקניות הבגדים של בני המשפחה שלי בוצעו באינטרנט, אבל כשאני משחזר את העניין אני נזכר שהביקורים שלי בדואר להביא חבילות - הפכו להיות תכופים יותר מהביקורים שלי בסופרמרקט.
זה אומר די הרבה על השינוי הגדול שעברנו, והקורונה צמצמה משמעותית את הפער בין הקניינים הצעירים לבין הסבים והסבתות שלהם.
עליות המחירים כיום מבטאות בעיקר את המחירים שנקבעים על ידי הממשלות, או בהשפעתן.
הממשלות הן אלו שמייקרות את הדירות, הדלקים, המכוניות, האגרות והתשלומים שמייקרים את מרבית השירותים והמוצרים במשק. בשני העשורים האחרונים סוחרים לא יכלו להרשות לעצמם להעלות מחירים, כי השוק נהיה תחרותי כפי שהוא לא היה מעולם.
עכשיו המחירים עולים בעולם, כי מי שנותר בשוק חי בסביבה הרבה פחות תחרותית וכנראה גם הצליח להשיג יתרון מול מתחריו המקוונים. חלקם בסל הקניות ירד, אך מחיריהם עולים. גם הממשלות צריכות כסף והן העלו מחירים.
זה יביא לעליית הריבית לפחות לסביבה הנורמלית - סביב 3%. זה לא מה שצריך להדאיג אותנו.
מבחינה כלכלית צריך לדאוג רק לצמיחה, ורק לכך שהממשלות יקטנו ויהיו פחות מעורבות בשוק. תוכניות בינוי, כמו גם תוכניות "רווחה", הן הסיכונים הגדולים ביותר שקיימים לשוק - לא האינפלציה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו