סקר חדש: הישראלים לא סומכים על המדינה - אבל גם לא בורחים עם הכסף

דוח חדש של מכון הפניקס לחקר שוק ההון באוניברסיטת רייכמן, שיוצג בסוף החודש במסגרת כנס הרצליה, מצביע על פרדוקס מובהק ביחס הציבור הישראלי למערכת הכלכלית: אמון נמוך במוסדות המדינה - לצד היעדר מהלכים פיננסיים דרמטיים מצד הציבור.

הסקר נערך במהלך מבצע "שאגת הארי", בקרב הציבור הרחב ומשקיעים פרטיים כשירים, ובחן את השפעת המצב הביטחוני על האמון במערכת הפיננסית ועל נכונות הציבור לבצע צעדים כמו משיכת כספים, מעבר לנכסים סולידיים או הוצאת חסכונות לחו"ל.

אמון נמוך במדינה – אך לא נטישה של המערכת

מהנתונים עולה כי רק 18.4% מהישראלים מאמינים שהמדינה תספק רשת ביטחון כלכלית מספקת במקרה של פגיעה בהכנסה בעקבות אירוע ביטחוני. במקביל, האמון בממשלה בזמן הסלמה עומד על 28.4% בלבד - נתון נמוך גם בהשוואה בינלאומית.

למרות זאת, ההתנהגות בפועל שונה: רק 12.3% שקלו להעביר כספים או חסכונות לחו"ל, 26.4% שקלו למשוך כספים מהשקעות ו-24.3% בלבד שקלו לעבור לנכסים סולידיים יותר כמו פיקדונות ומזומן.

אמון חלקי גם בגופים המגנים

גם במנגנוני ההגנה הכלכליים עצמם נרשמת תמונת אמון חלקית בלבד: 26.6% סבורים שהבנקים יעניקו הקלות בתנאים הוגנים במקרה של פגיעה בהכנסה. בתחום הביטוח והרכוש, 29.8% בלבד מאמינים שחברות הביטוח יפצו באופן הוגן ובזמן, ו-25% בלבד סבורים שהמדינה תפעל באופן דומה.

לעומת זאת, הרגולטורים הפיננסיים נהנים מרמת האמון הגבוהה ביותר - 44.5%, אחריהם הבורסה לניירות ערך עם 41.9% והבנקים עם 39.9%. חברות הביטוח ניצבות בתחתית הקבוצה הזו עם 35.6%.

פער בין תחושת סיכון להתנהגות בפועל

הדוח מצביע על פער ברור בין תחושת הסיכון לבין ההתנהגות: 52.9% מהמשיבים סבורים שהאירועים הביטחוניים האחרונים מסכנים את יציבות המערכת הפיננסית, אך 62.4% מאמינים כי גם בעת הסלמה תהיה להם גישה רציפה לכספם.

בנוסף, 75.9% דיווחו כי רמת האמון שלהם במערכת הפיננסית לא השתנתה בעקבות המשבר, 19.8% ציינו ירידה באמון ורק 4.3% דיווחו על עלייה.

“אין פאניקה - יש הסתגלות”

רעות הררי קמר, מנהלת "מדד האמון במערכת הפיננסית" במכון הפניקס, אומרת כי הממצא המרכזי הוא היעדר תגובת בהלה מצד הציבור. לדבריה, “אנחנו רואים שאין בריחה מהמערכת הפיננסית. יש אומנם זהירות, אבל אין נטייה רחבה ליציאה מהמערכת”.

עוד היא מוסיפה כי ייתכן שהדבר נובע מהתרגלות למציאות הביטחונית, תחושת זמניות של המשבר או היעדר חלופות אמיתיות עבור חלק מהציבור. “יש אמון בתפקוד, אבל אין אמון במנגנוני הפיצוי”, היא מסכמת.