"היו מחכים 100 איש בחוץ, היום זה 4-3 שולחנות בערב"

"משלמים את המחיר":ניר אלי, בעלי הפאב "אנשו בר" בקריית שמונה, יונתן דיוויס, בעל סופר מושב מטולה ועפרי אליהו רימוני, ממובילי תנועת ״הביתה-חוזרים לגליל״ מדברים על הקושי שלחזרת העסקים הקטנים לשגרה.

כמה מתושבי הצפון שוקלים לשנות את ההצבעה בבחירות? | סקר "היום"

"אנחנו בפאנל עסקים קטנים בצפון", פתח ניצן כהן, כתב "היום", את הראיון. "ככתב כלכלי, עסקים כלכלים הם חצי מהתוצר העסקי בישראל. חצי מהכוח עבודה בישראל עובד בעסקים קטנים. גם אגף תקציבים באוצר וגם בנק ישראל עוסקים בזה".

"המצב כרגע, בין לבין. לפעמים יש עבודה ולפעמים אין. לפעמים יש אנשים ולפעמים אין. אין ודאות. כל יום קמים, חושבים מחדש", אמר ניר אלי, בעלי הפאב "אנשו בר" בקרית שמונה.

מה עם חיי הלילה? זה חלק מהכלכלה. ספר קצת על הסצנה. מה היה מה עכשיו?

"לפני המלחמה כל ערב המקום היה מלא", שיתף אלי. "ימי חמישי, בין 60-100 איש היו מחכים בחוץ להיכנס למקום. היום זה בין 3-4 שולחנות בערב. יש לפעמים ערבים שאתה בלי עובדים. או בלי אנשים. אנשים לא נמצאים, אין ראש לחיי לילה. כל הדיבורים על המלחמה כל הזמן,המלחמה עם איראן. אנשים מסתגרים בבתים".

איך מחזירים את האנשים?

"10,000 איש שגרו באזור לא נמצאים, רובם מהאוכלוסיה הצעירה. האוכלוסיה שחזרה לעיר היא מבוגרת. גם אין הרבה סטודנטים בעיר, לכן אין את האווירה של הערב. הפכתי למסעדה - אני יותר אוכל מאשר בר. והיום בכללי בעולם, בטח בארץ, פאבים זה לא מה שהיה. זה אומר שהיום צריך לחשוב אחרת. צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולעשות דברים אחרים. למשל, לא להגדיר את הפאב, כפאב".

מה עם מנעד הגילאים?

"גם. גם אולי החשיבה האחרת זה שינויים במערכת, שינויים בעבודה. לא לעבוד רק לילה, להתחיל מהצהריים. אולי לסגור יותר מוקדם. אין שעות מאוחרות של פעם. היינו סוגרים בארבע בבוקר, זוחלים הביתה, עייפים. היום ב10-11 בלילה אין תנועה בעיר", אמר."לפני המלחמה הייתה תנועה", המשיך. "בין 2005-2010 היה ממש תנועה. היינו יוצאים גם ב-06:00 מהבר. זה מה שקורה".

יונתן דיוויס, בעל סופר מושב מטולה, תיאר את מצב הקהילה בצפון כיום. "אנחנו מקום קטן באופן עקרוני. הקהילה השתנתה מאוד. אבל זה הולך ומשתפר. חברים שלנו, אנחנו שומעים משפחות שחוזרות. אנחנו מתכננים לפתוח את בית הספר במטולה. כרגע בית הספר סגור. התוכנית, בגדול, של החינוך, זה להפוך אותה לכל כך מוצלחת שיעמדו בתור לבוא אלינו".

עסק קטן במטולה, איך מוצאים את הפרנסה בימים כאלה?

"אני בעלים של סופר ושל קפה בלה. הקפה נפתח חודשיים לפני המלחמה והפך למפקדה של הכוחות. בגדול - הוא הוחרב. פתחנו מחדש. ויש ניצוצות של תקווה. רואים תנועה. אבל בתחום שלי חסר מה לעשות בצפון. אני בתחום של הבוקר, לא הלילה. אבל לאנשים חסר לאן לצאת. לדעתי זה מזין את הכל".

איך מחזירים את האנשים?

"ביטחון. אם אתה מדבר עם תושבים, אתה לא מרגיש לגמרי. צריך לסיים את העבודה. זו הזדמנות היסטורית, לדעתי. הורדת מיסים זו גם אופציה. אם רוצים להביא הייטקיסטים, לעודד אותם לבוא לגור בצפון - בואו נוריד את המיסים. זה מקום יפה עם איכות חיים, אבל צריך תמריץ. למה שאנשים יעברו מתל אביב לצפון? מיסים בקטע של לעודד אנשים שמרוויחים מלא כסף לבוא לצפון. הייטק, מנהלים גדולים. אנשים שיקבלו סבסוד שיהיה שווה לו לעבור לפה. להרים את העסקים, את בתי הקפה".

אתה מרגיש שיש אוזן קשבת מהשלטונות?

"אנחנו עדיין בתביעה של המסלול האדום. מרגישים שכן, בקטע של המועצות והכבישים. אבל פחות עלינו כעסקים. אני חושב שאם יורידו את המס חברות, לדוגמה, יתנו יותר כסף לשלם לעובד. יש לי מצוקת עובדים כי אין לי כסף לשלם להם. אני משלם סכום מאוד נמוך ביחס לעבודה שיש לי. אבל אם ישתתפו איתי אפילו ב20 אחוז, זה יעזור מאוד. חייבים להניע את הגלגל הזה. המשפחה שלי לדוגמא חזרה מאידיאולוגיה. אבל הרבה עזבו ואנחנו נשארים עם אוכלוסייה חלשה".

עפרי אליהו רימוני, ממובילי תנועת ״הביתה-חוזרים לגליל״, הצטרפה לדיון: "אני נולדתי וגדלתי ביסוד המעלה, אני בת למשפחה חקלאית דור שני. חזרתי בגלל ציונות. ציונות היא לא מילה גסה. אנחנו פה בגלל אידיאולוגיה. בסוף, עם כל הקשיים, והיו קשיים גם לפני המלחמה, בסוף עם כל המשבר שעברנו, אם לא נדע לנצל אותו ולהפוך אותו להזדמנות - פספסנו. לגבי הכלכלה, צריך איזון בין המאקרו למיקרו. אני לא כלכלנית.

"ה-DNA של המקום הזה תמיד יהיה. תראה את ניר. הוא לא סגר את הבר שלו. כל זיכרונות הילדות שלי פה. דיוויס מאוד ותיקים במטולה. עם כל הכיף שהיה לי לנסוע בביזנס, באתי לכאן.הצפון לא צריך שירחמו עליו - הוא צריך שיאמינו בו. אנשים לא מודעים. זה התפקיד שלי, לשנות תפיסה על הגליל. הגליל נתפס כלא חלק מההצלחה של מדינת ישראל. או מדינות, או נופש, או שלג בחרמון. אבל לא. זה מקום שעושים בו עסקים. זה מה שאנחנו מנסים לפתח כל הזמן. בסוף אנחנו חוזרים לגליל, מבקשים לשפר את הצעת הערך".

איך מייבאים אנשים מגדרה/חדרה לאזור הזה?

:השנים האחרונות שינו תפיסות", הוסיפה רימוני. "אנשים רוצים להיות חלק ממשהו גדול יותר. האנרגיה הזאת, של לעשות משהו אחר ומשמעותי - אתה רואה את הגליל. יש פה המון יוזמה של אזרחים, לא של מדינה. הקמנו ארגון אזרחי לחלוטין שמסתכל על הצפון ואומר: זה מה שצריך וזה מה שנעשה".

מה עם הכסף?

"אנחנו יודעים לחבר את שלושת המגזרים, העסקיים והפילנתרופיים", ציינה. "זה הסוד להצליח, בעיניי. כשמה שחשוב זה הובלה גלילית. אנשים שיודעים לנתב בין הטיפות. יש ארבע חברות שהעתיקו את הפעילות שלהם מהמרכז לכאן. אדלר חומסקי פותחים פה גם סניף. אנחנו לא רק מביאים את החברות, גם מעלים את כמות המשרות. הרוח הזאת זה מה שעוזר. גם לטרומפלדור אמרו לא לבוא. אבל הוא המשיך והיום יש קריית שמונה ומטולה. זה הדיאןאיי של הצפון. אנשים משוגעים שחולמים - ומצליחים".