ביציאה של פנייה ארוכה שמאלה, הילוך שלישי ואני כבר על הגז. לוחץ יותר ויותר על דוושת התאוצה. מנסה למצוא את האיזון האידיאלי בין אחיזה להחלקה. מזכיר לעצמי להישאר סבלני, כי זה ישתלם לי בעוד רגע. ואכן, אני מצליח להתאפק ולא להיות חמדן מדי. האוטו בתמורה שומר על הקו הנבחר, יוצא בקשת מושלמת מהאייפקס אל עבר הדופן הימנית של המסלול, והכל תוך כדי החלקה סופר־נשלטת, ההגה בהפניה נגדית של רבע סיבוב לימין ורק קצה הטמבון האחורי נוגע קלות בגדת השלג כאילו לוחש לי איך הצלחתי למקסם את רוחב המסלול. זה הרגע להדביק את הדוושה לרצפה.
אמנם יש מולי רצף עיקולים קלים של ימין־שמאל וחוזר חלילה, אבל הם לא מעניינים אותי. אני יודע שאפשר לקחת אותם בפול גז. הפורשה קאיימן בינתיים מנסה בכל כוחה להמיר את כוח המנוע לתנועה קדימה, אבל זאת מלחמה קשה. לא בגלל שמדובר ברכב חזק במיוחד (סה"כ 270 כ"ס), אלא בגלל שעל מסלול עשוי קרח ושלג האחיזה כל כך נמוכה, שזה פלא שבכלל ניתן לייצר אחיזה כלשהי.
בשביל זה לא מספיק המנוע המרכזי של הפורשה שיעזור לשים את רוב האחיזה על הגלגלים האחוריים, צריך גם את הצמיגים המיוחדים, בעלי מאות מסמרים באורך של 3 מ"מ כל אחד. בזכותם אני יכול להאיץ על המשטח החלקלק, מושך את ההילוך השלישי עד לקו האדום של המנתק תוך כדי פרפור גלגלים. מעביר לרביעי וממשיך להאיץ. הפנייה הבאה גם היא שמאלית, רק שהפעם אין צורך לבלום. 20 מטרים לפני הפנייה עצמה, כל שאני צריך זה עזיבת גז חלקית והפניית הגה קלה לכיוונה - והקאיימן נכנסת להחלקה ב־120 קמ"ש כבר בישורת לפני הסיבוב עצמו. זהו, התחייבתי - הכל או כלום, זה רגע האמת. אם כיוונתי נכון, אני אצליח לתפוס את שיא הפנייה כך שרק המסגרת של לוחית המספר תשפשף את גדת השלג הפנימית ותיישר אותי אל עבר הישורת המהירה שממתינה לי בהמשך. ואם לא - אמצא את עצמי תקוע עמוק בתוך השלג בצידי המסלול.
נהיגה אמנותית
נהוג לטעון שהנהגים הסקנדינבים הם הטובים ביותר בעולם. כן, גם השכנה מהבית ממול עם הוולוו הישנה כנראה נהגת טובה יותר מהישראלי הממוצע. הסיבה לכך טמונה באקלים שלהם. עם טמפרטורות של 30 מעלות בקיץ מצד אחד ומינוס 30 בחורף מנגד, אין ספק שתנאי הכבישים משתנים באופן מהותי בהפרש של חצי שנה. גם בעולם המרוצים, אגב, יש ייצוג מרשים מאוד של נהגים סקנדינבים לאורך השנים, במיוחד במרוצי הראלי, שם הם שלטו ביד רמה עד שנות ה־90. אז בשביל להבין איך הם כאלה טובים צריך לראות איפה הם גדלו - במקרה הזה ביוקמוק.
יוקמוק היא עיירה מנומנמת בצפון שבדיה, קצת מעל קו הרוחב הארקטי, בה חיים כ־5,000 תושבים הפזורים על כל השטחים של המועצה המקומית (ששטחה גדול יותר משטח ישראל). העיירה מפורסמת בזכות שוק החורף שמתקיים כל שנה בפברואר ומושך מאות אלפי תיירים באותו שבוע, אבל אני כאן עם קבוצת ישראלים שהגיעו לשם בשביל משהו אחר לגמרי - מתחם נהיגת הקרח של סטיג בלומקוויסט - אלוף העולם בראלי (1984) בתקופת גרופ B המפורסמת. בתקופה המטורפת ביותר בהיסטוריית הראלי העולמית שלטו רכבים בעלי 600 כ"ס מאולפים על ידי נהגי־על בכל דרך אפשרית. המפלצות שעטו אז על אספלט, עפר וגם קרח.
המתחם עצמו עצום עם שפע מסלולי נהיגה. כולם על אגם שבקיץ אפשר לדוג בו, אבל עכשיו, בתקופת החורף, יש שכבה מפרידה בעובי של יותר ממטר בין המים הקרים לבין המכוניות שמעליהם. יש מסלולים קצרצרים במרכז האגם ויש מסלולים ארוכים שמקיפים את כל האגם באורך כמה קילומטרים טובים. ביניהם עומדים ומחכים הצעצועים שעליהם אוכל להתאמן בנהיגה המיוחדת הזו - החל מדגמי ב.מ.וו סדרה 3 בעלות הנעה אחורית ומנועי שישה צילינדרים שריריים, דגמים שונים של אודי (3RS ,TTRS, ועוד) בעלי מנועי טורבו ובעלי סוגי הנעה כפולה שונים, ופורשה קאיימן ידנית מהדור של מנועי הבנזין הגדולים טרום עידן הטורבו.
הכי רחוק מכאן
קשה לתאר ולהסביר את התחושה הסוריאליסטית שאופפת אותך באותו הרגע. כאילו אתה בעיצומו של חלום עמוק. לא הרבה חוו בחייהם שקט כל כך דומיננטי וכל כך מוחלט, עד שהוא ממש מפריע עמוק־עמוק באוזן. כאילו סגרו אותך בחדר אקוסטי שבולע את כל הצלילים. רק משב הרוח מדי פעם ופצפוצי העצים מהקור ברקע מאפסים אותי חזרה למציאות. ועוד איזו מציאות: באמצע שום מקום, צפון רחוק ולבן, יושב ברכב ספורט, על אגם קפוא - הכי רחוק מישראל שאפשר.
סיבוב מפתח ההתנעה, והמנוע ניעור לחיים בקלילות מפתיעה ביחס לטמפרטורה הנמוכה שסובבת אותנו. שילוב להילוך ראשון, שחרור של הקלאץ', והפורשה מתחילה לנסוע כאילו שוכחת שמדובר במשטח חלקלק. ואכן, כל עוד הנסיעה איטית ורגועה אין כל דרמה, עד שמתחילים להרים את הקצב.
המדריכים המקומיים מסבירים שבגדול, האוטו במצבים אלו מסרב לציית לפקודות ההיגוי. כדי לגרום לו לפנות, צריך להשתמש בגז ובברקס ורק כך לעזור לו לפנות בהתאם למצב. אם מגיעים מהר לסיבוב - צריך יחד עם הזזת ההגה גם לבלום ולהעביר משקל קדימה. האוטו ייצא להחלקה בכניסה לסיבוב, ואם עושים זאת נכון - החרטום אמור להתיישר אל עבר היציאה. לחלופין, בפניות אחרות מכת גז חדה (במכונית בעלת הנעה אחורית) תעזור גם היא להוציא את הרכב להחלקה יחד עם פקודת ההיגוי. זה לא פשוט ולא טריוויאלי, וגם לנהגים מיומנים זה סוג של אמנות. בלט על הקרח.
נכנסים לקצב
אבל כשמתחילים לתפוס את השיטה, מתחילים להבין איך לנהגים המקומיים יש כאלו הבנה ושליטה על הנעשה. יחד עם ההבנה מגיע החיוך מאוזן לאוזן. ברגע שמצליחים לקחת פנייה אחת, מרגישים בנוח להגביר את הקצב לפנייה הבאה ולזאת שאחריה ולזאת שאחריה. האדרנלין שוטף את הגוף מבפנים בזמן שהזיעה שוטפת אותו מבחוץ. השילוב של מאמץ וריכוז מייצר חוויה שאין דומה לה עם ארבעה גלגלים והגה בין הידיים.
את הפנייה ההיא בתחילת הכתבה הצלחתי לתפוס ולהמשיך לעוד הרבה הקפות, כי בשיא הכנות - הדרך היחידה לעצור היא רק כשייגמר הדלק במכל. אז נכון שזה נמצא בסוף העולם שמאלה, וצריך שתי טיסות ועוד שעתיים נסיעה כדי להגיע. ונכון שממש־ממש קר שם בחורף. ונכון שאין ארוחות גורמה בסוף היום. אבל אלוהים אדירים, כשאני באמצע הנהיגה חושב לעצמי אם יכולתי לעשות משהו יותר קיצוני ויותר רחוק מהפקקים והעצבים של ישראל - התשובה היא חד־משמעית לא! וזו כמובן לא רק החוויה הלבנה הקיצונית. לצד ההנאה, יש שיפור אמיתי ביכולת להבין ולהרגיש איך כל דבר קטן משפיע על תגובות הרכב והשליטה בו. גם כשהדברים הללו מוכרים עבורי כנהג מרוצים ומדריך, הקיצוניות שלהם בתנאים הללו מדהימה אותי כל פעם מחדש. עורמת עוד ועוד ידע, ניסיון והנאה, בכל פנייה קפואה.
דין אפפל הוא נהג מרוצים, מדריך נהיגה מתקדמת והבעלים של DNA רייסינג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו