על אף שהשואה היתה נוכחת בחייה גם קודם לכן, ספק אם משהו הכין את רני הולנדר-מואטי (32) לטלטלה שחוותה בעת התמחותה בזיקוק אלכוהול בגרמניה. "זה היה בשעות הערב. הפרופסור הקשיש שהוא גם הבעלים של אימפריית הזיקוק "הרטינגר", הציע לי באדיבותו האמיתית להתלוות אליו הביתה לאחר שעות הלימודים כדי להמשיך לדסקס בנושאי השיעור ולהראות לי את אוסף השנאפסים (תזקיקי פרי – ר.פ.) הפרטי שלו.
אני זוכרת את הבית שלו כמרשים מאד - ענק ממדים, ארמון של ממש, אבל אז, אחרי שנכנסנו לסלון, קלטתי בזווית העין, על הכוננית, מסגרת עם צילום ישן שלו בשחור-לבן, כשהוא לבוש מדים נאציים של תנועת הנוער ההיטלראי. לרגע לא יכולתי לזוז. הרגשתי רעד בכל הגוף, אבל אחרי כמה שניות תפסתי את עצמי והתעשתתי. זה היה נורא – פשוט רציתי להיעלם משם".
זיכרון השואה המשפחתי דווקא היווה השראה להולנדר-מואטי הצעירה בהקמת המזקקה שלה, שמהווה את הגשמת חזונו של סבה. "סבא-רבא שלי, יצחק-אייזיק הולנדר ז"ל היה בעלים של יקב ומזקקה בסלובקיה כבר בשנות השלושים של המאה הקודם, כשאשתו, רוזה, ובשמה היהודי - אלטע-איטל-לאה לבית שיינפלד, שימשה כייננית בפועל".
"האמת היא שהיא גדלה בבית אלכוהולי והיא זו שהייתה המנוע מאחורי פתיחת היקב – אביה, ישראל משה שיינפלד מטרנובה שבצ'כוסלובקיה, עסק בזיקוק ובמסחר מהבית והיא פשוט המשיכה אותו והקימה עם בעלה יקב בעיר נייטרא שהפך לשם דבר. "היקב, 'וינו נייטרא' שמו, פעיל עד היום, אבל כבר מזמן הוא לא שייך למשפחה. הקומוניסטים הלאימו אותו אחרי המלחמה וכל הניסיונות שלנו לחזור לשם ולתבוע את הרכוש חזרה עלו בתוהו", היא מספרת.
שיינפלד האבא ניסה לעלות לישראל לאחר שהתאלמן, על סיפון אוניית פנצ'ו (Pentcho) הבלתי ליגאלית שנסחפה בלב ים אל האי השומם כמילי שבדרום הים האגאי. "הניצולים, ובהם סבא רבא שלי, כתבו במשחת נעליים על סדינים ובנו מאבנים את האותיות SOS ושתי ספינות חילוץ איטלקיות נשלחו אליהן מהאי רודוס, אחרי שמטוס איטלקי שעבר מעליהם הבחין בכתובת.
אחרי שהות קצרה ברודוס, הועברו כל הניצולים למחנה הריכוז 'פרמונטי די טרזיה' שבדרום איטליה, שם הצליח סבא-שיינפלד לבנות מזקקה מאולתרת מכל מיני לוחות פח שמצא. באלכוהול שהוא ייצר הוא שיחד הן את השומרים האיטלקיים והן את הנאצים שהסתובבו שם, ככה שממש אפשר לומר שבזכות האלכוהול הוא הצליח לשרוד ואף לעלות לארץ בסופו של דבר".
ומה קרה עם בתו רוזה ומשפחתה במהלך המלחמה?
הולנדר-מואטי: "היקב של רוזה ובעלה (הולנדר) הפך לשם דבר בקהילה עוד לפני המלחמה, כששימש גם כבית המרזח המקומי שגם הגויים באו לשתות שם, לרבות אנשי המשטרה של העיר. בתחילת המלחמה היו יצחק-אייזיק ורוזה משחדים את מפקד המשטרה תמורת סכומי עתק כדי לקבל את רשימת המיועדים לטרנספורטים (משלוחי היהודים ברכבות למחנות המוות – ר.פ.), וכך הם הזהירו את האנשים מראש והצילו אותם".
"יום אחד הודיע מפקד המשטרה למשפחת הולנדר שהם עצמם מיועדים לעלות על המשלוח הבא, והם עזבו הכל והתחילו לברוח לכיוון הונגריה. הם נתפסו כמה פעמים בגבול והוחזרו, ורק בפעם החמישית, בערב ליל הסדר, הם התפצלו והצליחו לחצות אותו. זה סיפור יציאת המצרים הפרטי שלנו אותו אנחנו מספרים סביב שולחן הסדר כל שנה מחדש. דווקא בנם עקיבא, סבא שלי, נתפס ונשלח לאושוויץ (1944), אך שרד שם אחרי שאף צעד בצעדת המוות. אחרי המלחמה התאחדה המשפחה וחזרה לנייטרא כדי לגלות שהקומוניסטים ששלטו באזור הלאימו מהם את היקב".
בשנת 1947 החליטו עקיבא ואחיו יוסי להגר לאוסטרליה, לא לפני שיבקרו את סבא-שיינפלד בישראל. בהגיעם לארץ התגייס יוסי לפלוגה הדתית של חט' אלכסנדרוני, ונהרג בקרב טנטורה ("מבצע הנמל"), ב-23 במאי 48, תשעה ימים בלבד לאחר קום המדינה. בעקבות מותו נשאר עקיבא בארץ והמשפחה כולה עלתה אחריו.
על מנת להתפרנס, פתחה המשפחה את מפעל 'ענבי ציון' לייצור משקאות בבת ים ולצידו חנות יין ואלכוהול ביפו, ולאחר זמן הקים עקיבא חברה לציוד יד שניה לתעשיית המזון, בתקווה שיום יבוא ומישהו ירצה להקים מחדש את היקב ואת המזקקה. דווקא נכדתו הצעירה, רני, שכמעט ולא זכה להכירה (נפטר כאשר היתה בת חמש) היא זו שנמשכה אל התחום והגשימה את החזון.
לאחר לימודי ביו-כימיה ומדעי המזון בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ניצלה הולנדר-מואטי את הקשרים העסקיים של החברה המשפחתית ונסעה להתמחות מעשית בזיקוק אלכוהול, במתקני המזקקה הענקית 'הרטינגר', בכפר שווכהוף (SCHWECHOW, ליד המבורג). היא היתה אז רק בת עשרים ושתיים ונדהמה לגלות עד כמה סטיגמות אנטישמיות נחקקו בתודעת התושבים המקומיים.
"הם היו בהלם כששמעו שאני ישראלית-יהודיה, וזכיתי לשמוע מחלקם תגובות כמו 'אבל איך זה יכול להיות? הרי יש לך עיניים כחולות ואף קטן'. התאכסנתי שם באותה תקופה במשק אורגני ומטעמי כשרות בישלתי לעצמי את האוכל, כשאת הביצים קיבלתי מתרנגולות החופש במשק. פעם אחת, אחרי שנאלצתי לזרוק חלק ניכר מהביצים מפני שהן הכילו דם, ביקשתי מבעלת המשק עוד ביצים, ולתדהמתי היא אמרה לי – 'מה הבעיה שלך עם דם בביצים? הרי יש לכם חג שאתם משתמשים בדם להכנת האוכל'. המדהים הוא שהם בסך הכל היו אנשים חביבים וקשובים אבל העובדה שלא מתגוררים יהודים באזור כבר למעלה משמונים שנה, יחד עם דעות קדומות ששורשן בתעמולה אנטישמית, הביאו אותם לכאלו תגובות".
גם החוויות הללו לא הרתיעו את הולנדר, שחזרה לגרמניה והשלימה לימודי מאסטר בזיקוק במכון הגבוה לדיסטילציה של אוניברסיטת אוהנהיים (שטוטגרט), אחריהם הקימה את 'מזקקת הולנדר' בישוב בית מאיר שבפאתי ירושלים.
אחרי מחקר רציני ופיתוח מעמיק של מתכונים ייחודיים, התחילה רני לזקק שנאפסים ממגוון פירות הארץ – תפוחים מרמת הגולן, תאנים מבקעת הירדן, אפרסקים, נקטרינות, ענבים ודובדבנים, כשלצדם היא רוקחת ליקרים מתוצרי פרי טבעי בשילובי טעמים מסקרנים כמו קוקוס ודלעת, לימון וג'ינג'ר, אשכולית אדומה וכשות ותפוח, פסיפלורה ורום.
בניגוד למזקקות ישראליות אחרות, את דילגת על הוויסקי והוודקה הפופולריים ופנית לתזקיקי פרי בלבד.
הולנדר-מואטי: "זה באמת תחום נישתי יותר, אבל אני את כוסית השנאפס תפוחים הראשונה שלי קיבלתי מסבא עקיבא ז"ל כשהייתי כבת חמש, שבועות ספורים לפני שהוא נפטר, ומאז זה הטעם והזיכרון שמלווה אותי, ואני באמת מרגישה שאני ממשיכה במזקקה שלי את המורשת המשפחתית הייחודית שלנו. אגב, לבני הבכור שנולד לפני עשרה חודשים קראתי יהונתן-עקיבא על שם סבא, וכשהוא יגיע לגיל חמש אתן גם לו לטעום שנאפס תפוחים, מתוך תקווה שביום מן הימים גם הוא יידבק בחיידק הזיקוק המשפחתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו