האם לנה דל ריי נהיית אופטימית?

כשניגשים להאזין לאלבום חדש של לנה דל ריי, יש מושג די ברור על מה שעומדים לקבל. תהיה שם מלנכוליה עמוקה עטופה במתקתקות, כאילו דל ריי נהנית מהעצבות ולא באמת יכולה להתקיים בלעדיה. יהיו שם "נגיעות אלקטרוניות" שיתבלו סיפורים על אודות נשמות עשירות ומפורסמות כלפי חוץ, אך אומללות ומיוסרות מתחת לפני השטח. את החיוכים שחושפים שיניים צחורות ואת החיים הנוצצים תסיים לפעמים טרגדיה נוראה. בדרך כלל זה יתרחש בגבולות קליפורניה. בין לבין תיקח הזמרת את מעריציה למסע בזמן אל ארה"ב של הפיפטיז־סיקסטיז. היא תשלב פיסות אמריקנה תמימות בראייה מפוכחת יותר, ולכל העסק תהיה תחושה של חלום קדחת. הזיה אופורית שהיא למעשה חלום בלהות.

דל ריי היא לא בהכרח אמנית שתחקור אפיקים חדשים. היא לא תקליט פתאום משומקום שיר ג'אז או אלבום לטיני. לנה עושה את מה שלנה עושה, והיא ממשיכה לעשות זאת גם ב"Chemtrails over the Country Club", אלבומה השביעי והחדש. כלומר, כמעט. כי בעוד אפשר לזהות שמדובר בדל ריי כבר מרגעיו הראשונים של "White Dress" , שיר פתיחה שזורק אותנו אל ימיה הרחוקים כמלצרית, משהו שם שונה. את ההפקה האלקטרונית הרגילה שלה והעיבודים התזמורתיים הגדולים החליף מינימליזם. דל ריי נותנת הפעם לקול שלה להוביל, מלווה בפסנתר או בגיטרה אקוסטית. בחלק גדול מהשירים היא שרה בלחש, קולה נסדק לפעמים, מותיר מקום לאי־דיוקים מבורכים. ותודה למפיק ג'ק אנטונוף, שם ששומעים הרבה בשנים האחרונות, בשל מעורבתו באלבומים של שמות כמו טיילור סוויפט ולורד, ובשל יכולתו להוציא מזמרות איכויות נסתרות.

לצד שיר הנושא המצוין יש כאן שירים מפויסים כמו "Not All Who Wander Are Lost". כמוהו גם "Dark but Just a Game" היפה והמורכב (שאפשר לזהות בו השפעות של הביטלס). "Dance Till We Die" מפלרטט לרגע עם רוק משנות ה־70. מוצלח במיוחד הוא "Breaking Up Slowly", שיר יפהפה ובוגר על פרידה כואבת אך הכרחית. אחרי שנים של עצב קיומי, דל ריי מתרחקת קצת מקליפורניה השמשית והטרגית ופותחת מקום לתקווה שמשהו בכל זאת יהיה בסדר.