מה בתעמולה: חוצי הקווים

בדמוקרטיה, כך אומרים, כל אזרח הוא מלך. אמנם, כשמדובר במס הכנסה, במילואים או באישורי בנייה זה לא כל כך מדויק, אבל כשאחת לארבע שנים (או ארבעה חודשים) מפציעה במחוזותינו מערכת בחירות - אזי האזרח מתגלה במלוא הוד מלכותו.

אבל יש סוג אחד של אזרחים שהם הרבה יותר מזה. הם עולים במערכת בחירות לדרגה של בכירי שב"כ, אלופים בצבא וראשי מערכות השלטון. אני מדבר כמובן על ה"לשעברים": אנשים שהצביעו כל חייהם למפלגה אחת (בדרך כלל הליכוד), והפעם - גמרנו! הם מצביעים למפלגה אחרת (בנט/סער). הללו, ששלשלו פתקי מחל לקלפי במשך 20 או 30 שנה, הופכים בהתהפכותם לשותפי סוד שחצו את הקווים וחושפים את האמת על הליכוד שכבר לא ישן וממלכתי כמו פעם. ככה זה בדמוקרטיה - הפתק שלך מחולל פלאים, ודי לשלשל אותו נכון כדי להתראיין במעמד של "שובר שתיקה" או חושף שחיתויות. אתם יכולים להגיע למעמד הזה אחרי 40 שנות שירות וסיכון החיים בארגוני הביון; או לצלם סלפי ולהגיד שביבי צריך ללכת הביתה.

חוצה הקווים הוא טיפוס מיוחד במערכת הפוליטית שלנו, יצור כלאיים של מצביע ומצביא; כזה שבקלפי הוא נעשה גם קצת "מקורב", משל נועד עם נתניהו אישית מאחורי הפרגוד. כמו הכוהן הגדול ביום הכיפורים, בצאתו מן הקודש הוא הופך ל"אחד שיודע". לא שווה סרטון?

לעיתים קרובות מתברר ש"לשעברים" למיניהם אינם כלל לשעברים. מישהו ש"כל חייו הצביע ליכוד", שכח למחוק מהפייסבוק תמונות שלו משלשל פתק של יש עתיד או בנט מ־2013; או אחד שנאמר עליו שהפעם הוא מצביע ימינה, אבל הוא מכחיש ומצהיר שהוא נשאר בליכוד; והדוגמאות רבות. זה מה שמוציא את העוקץ מהז'אנר התעמולתי הזה, שממילא השפעתו דלה.

אחרי הכל, מה אתם מנסים לומר לנו, לשעברים יקרים? שיש משהו מיוחד באדם שמשנה נאמנות פוליטית? שיש כאן אקט של גבורה יוצאת מגדר הרגיל? או שמא הנחת העבודה חמורה הרבה יותר: הימין הוא כמו כת, וצריך רק לנפץ את הבועה כדי להראות להמוני המצביעים הנבערים שאפשר גם אחרת. "הנה, תראו, הצבעתי לסער ולא היכה בי הברק". החברים לא החרימו, המשפחה לא נידתה. אפשר לצאת מהכת, זה בסדר.

המסר הסמוי הזה, כאילו לעזוב את הימין או הליכוד זו יציאה בשאלה או לפחות יציאה מהארון, שקוף ומתנשא. מה הפלא שאיש לא מתרגש מזה.

ועוד משהו:אני עוד זוכר את הימים שבהם מרצ הכתיבה טון למפלגת השלטון. "יומרצ רבין", היה הסלוגן. מאז עברו הרבה מים וזלגו הרבה מצביעים, וכל שנשאר הוא תחינה נואשת: "אסור לאבד את מרצ". שהרי "אם אין מרצ, לנתניהו יש 61". מפלטפורמה לקידום עקרונות וערכים, הפכה מרצ לסוג של מעצור בדלת, נייר רטוב שסותמים איתו איזה חור. זה לא מכבד אותם, וזה גם לא נעים לראות. אגב, אם הכל כל כך גבולי ושברירי, יש פתרון פשוט: לפרוש מהמרוץ.