יום ראשון, פתיחת המסעדות. רמת החייל אחרי שבע בערב נראית כמו לוקיישן צילום לסרט זומבים שאולי יהיה להיט הוליוודי ואולי יהיה בינוני ויגיע לנטפליקס. תוסיפו לזה את העובדה שרבים מהעסקים על רחוב ראול ולנברג והברזל בכלל נסגרו ובכלל תקבלו תמונה עגומה של חושך, חניונים ריקים ושלטי "להשכרה".
את כל הדאון הזה ושאר צרות החיים שמנו בצד וצעדנו לעבר מסעדת "פומו" האיטלקית שבראשה עומד השף שחר ברנע, כדי לשבת על כסא בר אמיתי, לדבר עם אנשים אמיתיים ולא בצ'ט של אפליקציה ובעיקר, לאכול ולשתות אוכל נורמלי וראוי בצלחות זכוכית וכוסות, לא פלסטיק מבאס.
ההתחלה הרגישה מוזר, אם לומר את האמת. רואים שיש חבלי לידה, אבל מהסוג הטוב, אובר רצון לעזור ולסייע, מנהל שעובר בין הלקוחות לסמול טוק ומוודא שהכל בסדר. מי זכר בכלל שהדברים האלה קיימים?
אנחנו מנהלים רומן די ארוך עם ה"פומו" שכלל לא מעט משלוחים לאורך שנת הקורונה, אך מעולם לא ביקרנו בה. אנחנו לא צריכים להסביר לכם כמה גדול ההבדל בין משלוחים, במיוחד באוכל איטלקי, לבין אכילה במקום עצמו, אבל עשינו את זה באחד האייטמים הראשונים של מדור סקירת המשלוחים שלנו. אז הזמנו, וגם אחרי נסיעה ארוכה שבה האוכל בושל – היה לנו כיף. בכלל, פומו היו מיעדי המשלוח האיטלקי היותר מקובלים על ידי הסועדים בשנת הקורונה, בין היתר בגלל התפוצה הרחבה שלהם באזור המרכז ובאזור השרון (באמצעות האחות מנתניה – "בר איטליה").
אם כך, כל הנסיבות והסיכוים לטובתנו, התו הירוק בידינו, וברמן נדיב עם צ'ייסרים מולנו. זמן טוב להתחיל עם מלאכת ההזמנה המורכבת. איך משלימים כל כך הרבה פערים בארוחה אחת? לא משלימים. פשוט הולכים עוד פעם, או לפחות זו התחושה שיצאנו איתה מהביקור במסעדה.
בכל מקרה, קרה בדיוק כל מה שחשבנו שיקרה. כולל הטעות המושלמת של להזמין יותר מדי ראשונות ולהתפוצץ מהן, לשתות יותר מדי יין וצ'ייסרים, להתמלא שוב מהעיקריות אבל לא לסרב לקינוח, זו קיבה אחרת הרי, כולם יודעים.
התחלנו משלוש ראשונות, אחת על טהרת הבצק ושתיים על טהרת הדגים. הפוקצ'ה ה"רגילה" הייתה רותחת, פריכה וטעימה ונראתה בדיוק כמו הדבר הראוי לפתוח איתו את הערב. קצת שמן זית ובלסמי בצד – והקיבה רופדה. מנות הסביצ'ה והברוסקטה טונה אדומה היו באמת מושלמות – אלו מנות שיש בעוד מסעדות כך שעל הנייר אין פה משהו שובר שוויון, אבל הן היו כל כך טעימות שיכלנו להזמין עוד חמש מכל סוג ולהסתפק בהן לאורך הערב.
אבל לא עשינו את זה, אז בתום מנוחה קלה, עוד יין ועוד קצת צ'ייסרים, עברנו לעיקריות. אם תעברו את כל עובדי המקום אחד אחד ותשאלו אותם מה המנה שהם ממליצים עליה הכי הרבה – התשובה שתקבלו תהיה "פסטה ציידים". הם נשמעו כל כך נחרצים בדעתם ואנחנו בתחילת החזרה החגיגית כך שאין לי סיבה לחשוד כמו בעבר שמדובר באיזה ספיישל שיש עליו תחרות מלצרים או שסתם מנסים להיפטר ממנו לפני שמתקלקל. זה היתרון בלשבת על הבר, מכינים לך הכל מול הפרצוף.
המנה הנבחרת, ציידים כאמור, כללה רגאטוני, פילה בקר, פטריות, דמי גלאס ופרמז'ן, כאשר אוכלי הלא כשר יכולים להוסיף גם בייקון. איך היה? בואו נגיד שאני מבין למה כולם המליצו, זוכה ראויה לתואר מנת הדגל. מנה טעימה בטירוף בעלת מראה מתעתע, כזה שמצד אחד אומר, "רגע זה קטן, איך אשבע מזה", אבל אחרי ארבעה ביסים גורם לך להגיד "אהה אוקיי הבנתי".
העיקרית הנוספת שטעמנו, רגועה יותר, הייתה פשה אליו אוליו. פוזילי ארוך, דג ים, עגבניות שרי, צלפים, בזיליקום, פטרוזיליה, שום וצ'ילי לצד שמן זית ומיץ לימון. מנה כביכול רגילה, אבל היא בדיוק מה שביקשנו, דגים טריים ופריכים בהכנתם שלא היו אפילו בדרך להתייבש. ירקות מעולים ובעיקר תמהיל כולל של מנה שהייתה כל מה שרצינו.
בתום מנוחה נוספת, בהייה בסמארטפון ובברמנים מנסים לשכר לקוחות אחרים, קצת פחות חזקים מאיתנו, נכנענו להפצרת העובדים ולקחנו גם קינוח, כזה שלא היה בתפריט, כי מה שהיה בתפריט כבר נגמר. היה זה מוס שוקולד מוגזם במיוחד, ומוגזם זה אנחנו, גם שוקולד זה אנחנו. אז לקחנו וגילינו שגם שובע וחוסר יכולת לזוז זה אנחנו.
ערב המסעדות הראשון לשנת 2021 הסתיים בהצלחה יתרה, עם בעיה אחת קטנה. שתי קטגוריות שלמות בתפריט המסעדה שהתעלמנו מקיומן. פיצות ועיקריות. כך נותרנו בעיקר מתוסבכים. האם הפסדנו מנות טובות יותר? אם כן, איזה? כמה? למה?נראה שאין מנוס, נצטרך לשוב.
פומו, הברזל 11, תל אביב. הזמנות ומשלוחים: https://pomo-italiano.co.il/
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו